הרשמה לאתר
ערוץ הידברות - שידור חי, סרטים, הרצאות ביהדות, זוגיות, תורה, חינוך, קבלה ועוד
          המלץ לחבר הוסף למועדפים הפוך לדף הבית צור קשר
הידברות שופס שאל את הרב הרב זמיר כהן אירועים ונופשים עולם הילדים המגזין ערוץ הידברות דף ראשי
אפליקציות דרושים מתנדבים בית הידברות שותפות בהידברות תנ"ך פרשת השבוע הידברות נשית הרב יצחק פנגר הידברות סופשבוע מוזיקה יהודית שידוכים
ראשי שאלות ותשובות חגים ומועדים
הושענא רבה ושמחת תורה
מענה לשאלה

מועדים לשמחה הנה לפניך עניני הושענה רבה אשר אקטואלים בימימינו אנו כבזמן תקנתם: הושענא רבה: הושענא רבה הוא היום האחרון למצוַת ארבעה מינים ולמצוַת סוכה (בחוץ לארץ יש מנהגים שונים בנוגע לסוכה גם בשמיני עצרת), והוא נקרא `הושענא רבה` על שם שמרבים בתפילות `הושענא` ביום זה יותר מכל ימי החג, ונוטלים בו ערבה שקורין אותה גם `הושענא`, על שם תפילות `הושענא` שבאותו היום: אף על פי שמִן התורה לא נבדל יום הושענא רבה משאר ימי החג, כבר נהגו ישראל בכל הדורות הרבה מנהגים מיוחדים ליום זה ועשאוהו מקצת יום טוב: מנהג נביאים (חגי זכריה ומלאכי) שנוטלים ערבה.

ומיחדין בה תפילה ואחר כך חובטין אותה. ואין זה כשאר מצוות דרבנן שמברכין עליהן בשעת עשיָּתן, אלא כשתקנו נטילת ערבה תקנוה כמנהג בלבד לכן אין מברכין על נטילת ערבה: נוהגים רבים להיות ערים כל הלילה ואומרים `תיקון` וקורין במשנה תורה ומשלימים ספר תהלים ומחברים את הלילה והיום בתורה ובתפילה. והמדקדקים במצוות נוהגים לטבול קודם עלות השחר: והטעם שנעורין בלילה - שהוא יום אושפיזין של דוד המלך ע``ה שלא היה ישן יותר מ`שיתין נשמי` בלילותיו, ומתגבר כארי בשירות ותשבחות. ויש בעינוי שֵׁנה זה גם מענין עינוי יום הכיפורים שראוי ליום זה שהוא יום כפרה:

לובשים בגדי חג, ויש נוהגים ללבוש בגדי לבן כמו ביום הכיפורים, ומדליקים משיורי הנרות של יום כיפור: אחרי הלל, או אחר מוסף, אומרים `הושענות` בסדר הכתוב בסידורים, ומקיפים את הבימה שבע פעמים וכשמגיעים לפיוט `תענה אמונים` מניחים את הלולב והאתרוג ונוטלים הערבה וגומרים את סדר ההושענות. ויש נוהגים על פי הקבלה, שלא ליטול הערבה עד זמן החביטה: וממעטין אפילו במלאכה המותרת בחולו של מועד, עד שעה שיוצאין מבית הכנסת; ומרבין בסעודת יום טוב: ענינו של היום:

בהושענא רבה, גמר החיתום של הדין המתחיל בראש השנה. בהתחלת הדין, בראש השנה ויום כיפורים, כל באי העולם עוברין לפני הקב``ה כבני מרון ונסקרים כל אחד לעצמו, ובחג הסוכות נִדון העולם בכללותו על המים, ויום השביעי של חג, הוא יום הושענא רבה, הוא יום החיתום האחרון של הדין הזה. ולפי שחיי האדם תלויים במים, והכל הולך אחר החיתום, לכך דומה הושענא רבה במקצת ליום הכיפורים, ומרבים בו בתפילה ובתשובה כעין יום הכיפורים: ועוד משלו בזה החכמים הקדמונים זכרונם לברכה משל ואמרו: `מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא` וסדרי המשפט של זו דומה לשל זו; -: במלכותא דארעא, מלך שהוא רחום וצדיק, כשהוא דן את הדין, אם הוא מוצא זכות - חותך את הדין מיד, ואם לאו - משהה אותו בשביל שהסנגורים יְלַמדו זכות. לאחר זמן הוא חותך את הדין.

חתך לרחמים - מודיעו מיד, ואם לאו - מעכב גזר הדין בידו, שמא ימצא הנִדון זכות ומקרע גזר הדין והופכו לרחמים. לבסוף מוסר פתקיו ביד שליחיו אם למות ואם לחיים טובים, והשליחים יוצאים ובאים לעשות דין או רחמים. היו הפתקים של רחמים - שוב אינם משתנים לשל דין, היו של דין - אפשר שיהפכו לרחמים בשעה אחרונה.

כיצד הרי שיצא גזר דין קשה על פלוני שמרד במלך, ובאים שליחי המלך לבית הנִּדון ומוצאים אותו שמח במלכותו של המלך ועושה כל גזרותיו בשמחה - מה הם אומרים לא זה שנגזר עליו כך, הוא הנראה לפנינו כך, איש אחר הוא! וחוזרין למלך, ואף הוא מסכים עמהם ואומר איש אחר הוא, קִרעו גזר דינו וחִתמו עליו לחיים טובים! -: אף במלכותא דרקיעא כך. בראש השנה כל באי העולם עוברים לפני הקדוש ברוך הוא, צדיקים גמורים נכתבין ונחתמין לאלתר לחיים. בינונים תלויים ועומדים עד יום הכיפורים ונחתמין ביום הכיפורים, וגמר החיתום הוא בהושענא רבה ונמשך עד השכמת הבקר של יום שמיני עצרת.

לכן מרבים בתפילה ובתחנונים בהושענא רבה שהוא שביעי לסוכות, ומתעוררים בתשובה, ומעוררים רחמים חדשים; ואפילו כבר היה גזר דין קשה, קורעים אותו וכותבים בשמים `פתקים` טובים וביום השמיני - עצרת הוא לכל ישראל, שנעצרין לפני המקום ואומרים לפניו: קשה עלינו פרידתנו ממצוותיך. אפילו נגמרו מצוות סוכה ולולב וקרבנות החג וניסוך המים - הרי אנו נעצרין לפניך ושמחים בך. ואז באים שליחי מעלה ומוצאים את כל ישראל שמחים לפני המקום שמחת אהבה. ואפילו היו ביניהם נידונים לרעה - אין הרעה פוגעת בהם, אנשים אחרים הם, אוהביו של הקב``ה, ושמחים בו ובכל מצוותיו:

ואמרו חכמים במדרשם: `אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: אני יחיד ואתה יחיד - אתן לבניך יום המיוחד לכפר בו עוונותיהם, וזהו הושענא רבה`; - `אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם, אם אין כפרה לבניך בראש השנה - תהא ביום הכיפורים. ואם לאו - תהא בהושענא רבה`: ולמה הבטיח הקב``ה הבטחה זו לאברהם דוקא אלא מה אורו של אברהם התחיל זורח בעולם אחר עשרים ואחד דורות, אף אורם של בניו, אפילו יאחר לזרוח, לא יאחר יותר מעשרים ואחד יום אחר תחילת הדין בראש השנה, וזה יום הושענא רבה.

אמור מעתה, עיקר ענינו של היום: תפילה ורחמים בשעת חיתום הדין ו`יציאת הפתקים`: מכאן מנהג ישראל לברך איש את רעהו ביום זה `פתקא טבא`: ביום הושענא רבה מניחים ישראל כל צדקותיהם וכל זכויותיהם מכל השנה, אף אינם פונים לזכות אבות שבידיהם, ומבקשים חיים על עצמם ועל כל העולם כולו רק בזכות התפילה בלבד, ואומרים לפני רבון העולמים, רבונו של עולם באנו לפניך דלים וריקים ואין בידינו כלום, לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים ולא זכות אבות, ואין לנו אלא פה להתפלל לפניך בלבד. אף אתה עננו רק בזכות תפילה זו שאנו מתפללים לפניך בלב נשבר ונדכה: כל מעשי היום רומזים לתפילה. ריבוי ההקפות וההושענות; נטילת הערבה; ואושפיזין של היום, האחרון שבשבעה הרועים הנאמנים - דוד מלך ישראל; - כל מעשי היום רומזים לתפילה.

ריבוי ההקפות וההושענות; נטילת הערבה; ואושפיזין של היום, האחרון שבשבעה הרועים הנאמנים - דוד מלך ישראל; -: כל ימי החג מקיפים את הבימה בתפילת הושענא פעם אחת, והיום הזה - שבע פעמים, ואחר שבע ההקפות אומרים עוד הרבה פיוטים ותחנונים וכולם בלשון הושענא, כמי שאין לו במה לתלות כלום ומבקש רק ישועה: ולמה בערבה בהושענא רבה לפי שהערבה גדֵלה על המים, ואז נידונים על המים: לזכר הקפות אלה שהיו במקדש בחג, אנו מקיפים את ספר התורה שעל בימת בית הכנסת; שאין לנו שיור רק התורה הזאת והיא לנו כמזבח כפרה. ואומרים דברי ריצוי לפני הקדוש ברוך הוא שיברך עלינו את השנה בגשמי ברכה בטללים טובים ובמי תהום שיעלו להשקות את האדמה:

דברי ריצוי ותפילה שאנו אומרים בהקפת הבימה, נקראים `הושענא` או `הושענות` בלשון רבים. לפי שתבת `הושענא` שהיא צרוף של שתי תבות הושע נא, או הושיעה נא, חוזרת ונשנית על כל פסוק ופסוק מתפילות ההקפה סביב הבימה, והיא העיקר שבתפילה. וכך גם במקדש לא היו מזכירין בשעת הקפת המזבח אלא לשון זו של תפילה: הושיעה נא. לא לשון עזרה, הצלה, חנינה וכו` אלא לשון ישועה בלבד, וכמו שנזכר לעיל מלשון המשנה:

ובדרך הרמז: הושע נ``א, הושיענו ביום נ``א, זה יום הושענא רבה שהוא יום חמשים ואחד לימי סליחה שמתחילין בראש חֹדש אלול: הושענא רבה בא לאחר עשרה ימים מיום הכיפורים, שהם כהשלמה ומילוי לעשרת ימי תשובה (כענין מילויו של האות יו``ד, וא``ו ודל``ת, שאף הן עשר), לפיכך אף בו הכפרה: בו ביום היה דבר ה` ביד חגי אל זרובבל בן שאלתיאל לחזק ידו בבנין הבית: ואני תפילה:

הערבה שנוטלים באותו יום לאחר שמניחין את האתרוג והלולב, רומזת אף היא לתפילה. שכבר נאמר למעלה בענין זה שהערבה דומה לפה ושפתים, והיא כנגד אלה מישראל שאין בהם לא תורה ולא מצוות ולא מעשים טובים. עכשָׁו מניחים את כל האיגוד שארבע כיתות מישראל נתאגדו יחד, ואומרים, אין בנו טעם תורה ולא ריח מצוות, לא אתרוג ולא לולב ולא הדס - כולנו דומים לערבה זו. ומה יש לנו - פה להתפלל; כערבה זו שדומה לפה: ומובא בספרים שזהו גם ענין ההקפה במעגל - שאין בו לא ראש ולא סוף, לא ראשון ולא אחרון, אלא כולם שוים לפני הקב``ה ומצפים לישועתו: וערבה תפילה זו על הקדוש ברוך הוא, יותר מכל התחנונים.

אל תקרי ערָבה, אלא ערֵבה: אף ראש האושפיזין ביום הושענא רבה, דוד המלך נעים זמירות ישראל, כל עצמו וכחו בתפילה היה, כמו שאמר על עצמו (תהלים קב): תְּפִלָּה לְעָנִי כִי יַעֲטֹף, ונאמר (שם קט): וַאֲנִי תְפִלָּה. ופרקי התהלים שאמר דוד, מעינות של תפילה הם לכל באי העולם שבכל הדורות: כנגד מידותיו של הקדוש ברוך הוא: הערבה ודיניה: הלכה למשה מסיני שתהא ערבה נִטלת במקדש כל שבעת ימי החג. והיא זו שנזכרת במשנה `מורביות של ערבה` שהיו מלקטין ממוצא הסמוכה לירושלים: ערבה זו היא מצוה לעצמה מלבד בדי הערבה האגודים עם הלולב. ובערבה זו היו עושין כל יום הקפות סביב המזבח פעם אחת, וביום האחרון של חג הקיפו בה את המזבח שבע פעמים:

ולא היתה הלכה זו שנִּתנה למשה מסיני אלא על המִּקדש בלבד ואילו על כל שאר גבולות ישראל לא נאמרה ההלכה: הנביאים האחרונים, חגי זכריה ומלאכי, תקנו מנהג של ערבה גם בגבולין (וכאמור לעיל, לא כמצוה שיש עמה ברכה אלא כמנהג) זכר למקדש. ולפי שאין לה עיקר מן התורה בגבולין (שלא כלולב, שנִּטל ביום ראשון בכל מקום מן התורה), לא עשו לה זכר בכל ימי החג אלא שיהו נוטלים ערבה ביום האחרון של חג ומיַחדים בה תפילה על המים והברכה לכל השנה:

נוטלים חמשה בדים של ערבה כאותם שלוקחים לאגוד הלולב, ואוגדים אותם יחד. ואף על פי שאין מחמירין בערבה זו כבערבה של לולב, מכל מקום לוקחים אותה מן המובחר והיפה משום `זה אלי ואנוהו` - במצוות. ולאחר שמניחים את הלולב והאתרוג בגמר ההקפות בבית הכנסת והגיעו לפיוט `תענה אמונים`, נוטלים אותה ביד, ואומרים את הפיוטים עד שגומר את הפיוט `קול מבשר`. או באמצע הקדיש וקודם `תתקבל` כמנהג החסידים, או בסוף כל התפילה כמנהג הספרדים - אז חובטין אותה על הקרקע חמש חבטות ונותנים אותה במקום שלא ירמסו עליה ברגלים, שאין נוהגים בה מנהג זלזול גם לאחר החבטה:

ענין זה של חבטה יש בו סודות עמוקים ותיקונים גדולים, ואין זוכים לדעת אותם אלא גדולי ישראל בלבד. וכל איש ישראל שאין לו עסק בנסתרות, הרי הוא מכוֵּן לעשות כמנהג שנהגו הנביאים וכל חכמי הדורות ושבשכר זה שהוא עושה כמעשיהם, יֵחשב לפני המקום כאילו כיוֵן כל כוָּנותיהם, ויבטלו מעליו כל הדינים הקשים, ותתעורר האהבה שבין כל ישראל לאבינו שבשמים, ותטיב:

עלינו החתימה שמחת תורה: שמחת תורה ושמיני עצרת –שני ענינים ביום אחד הם, אלא שבחוץ לארץ שכל החגים שם שני ימים, מיַחדים את היום הראשון לשמחת החג ולתפילת הגשם בעיקר, ועושים רק התחלה לשמחת תורה בהקפות שבליל שמיני עצרת, ואת היום השני מיחדים לשמחת התורה בעיקר. אבל בארץ ישראל שאין יום טוב שני וכל החגים רק יום אחד - עושים כל סדר שמחת תורה ביום זה של שמיני עצרת, יחד עם שאר עניני היום: עניני שמיני עצרת:

שמיני עצרת לחג הסוכות - כעצרת (חג השבועות) לחג הפסח: בפסח זכו ישראל לחרות וראו אותותיו ונפלאותיו של הקדוש ברוך הוא ואת כל המוראים הגדולים אשר עשה ה` לפרעה ולמצרים ויאמינו בה` ובמשה עבדו, ואחר המתינו חמשים יום עד שעמד מורא שמים בלבם יפה יפה - ונכנסו עמו בברית התורה, בקולות וברקים, לבעבור תהיה יראתו על פניהם לבלתי יחטאו: ובחג הסוכות זוכים ישראל לחרות הנפש מיצר הרע, שיוצאים מטוהרים ומזוככים מעוונותיהם אחרי יום הכיפורים, ובאים ומתדבקים בהקדוש ברוך הוא ונכנסים בצל אמונתו, בסוכה, מתוך שמחה ואהבה. כיון שמתעוררת בהם האהבה להקב``ה והשמחה בו יתברך - מיד מכניסים את השמחה והאהבה הזו בתורה, וקושרים עמה ברית של אהבה ושמחה אשר לא ימושו מהם כל השנה בכל עת שעוסקים בתורה.

וברית זו שעושים עתה עם התורה לא בקולות וברקים היא, לא בחרדה ורעדה, אלא בשמחה ובשירה ובריקודים: משום כך נהגו כל ישראל לעשות שמחת תורה בשמיני עצרת שאחרי חג הסוכות. עצרת - כעצרת; מה העצרת הראשונה יש עמה ברית התורה, אף עצרת זו יש עמה ברית התורה; אלא שהראשונה באה מתוך חרות הגוף ומתוך מורא ויראה, וזו באה מתוך חרות הנפש ומתוך שמחה ואהבה.

אין היראה מלפני השם יתברך שלמה אלא אם יש עמה גם אהבה, ואין האהבה שלמה אלא אם יש עמה גם יראה, נמצא ששתיהן משלימות זו את זו. וכן הכתוב אומר (תהלים ב): וְגִילוּ בִּרְעָדָה - במקום גילה שם תהא רעדה `והיתה ראויה (עצרת זו) להיות אחר החג - חמשים יום, כשם שעצרת אחר הפסח - חמשים יום, אלא אמר הקב``ה: חורף הוא, ואינן יכולין להניח בתיהם לבא לכאן, אלא עד שהן אצלי - יעשו עצרת`: אף על פי כן אינם מפסידים מן הסמיכות הזו שבין העצרת לחג.

אילו היו סומכים עצרת הראשונה לפסח לא היתה הברית עולה יפה, שעדיִן לא עמדה בלבם היראה היטב, אבל בחג, כיון שהברית שהם כורתים עתה עם התורה, היא ברית של אהבה ושלאחר תשובה בימים הנוראים, הרי היא מתחזקת בלבם יפה יפה, מיד. שגדול כח בעלי תשובה יותר מן הצדיקים, ומה שהצדיקים עושים בשבעה שבועות, בעלי תשובה עושים בשבעה ימים. ובחג הסוכות - כל ישראל בעלי תשובה הם, ובאים בכח גדול. וגם מצוות סוכה ולולב מסיְּעות בידם: עניני שמחת תורה: סיום התורה: משה תקן להם לישראל שיהו קורין בתורה בכל שבת ושבת. וחכמי הדורות שאחר משה רבינו, קבעו מנהגים איזו פרשה לקרוא בשבת זו, ואיזו בשבת אחרת, מתי להתחיל את התורה ומתי לסיְּמה:

בדורותינו, המנהג הפשוט בכל ישראל - שמשלימים את התורה בשנה אחת, וחולקים את פרשיותיה לחמשים וארבעה סדרים, כמנין שבתות השנה שבשנה מעוברת, וקורין בכל שבת סדר אחד. ויש שקורין שני סדרים בשבת אחת, כגון בשנה פשוטה ששבתותיה הן חמשים או חמשים ואחת. וכן יוצא לקרוא שני סדרים בשבת אפילו בשנה מעוברת מפני השבתות המובלעות בחגים שאין קורין בשבתות אלה את פרשת השבוע, אלא מענין הרגל:

וקורין סדר בראשית בשבת הראשונה שאחרי החג, ומסיְּמין את התורה, בארץ ישראל - בשמיני עצרת, ובחוץ לארץ - ביום טוב שני שנקרא `שמחת תורה`. ועושין סעודה גדולה ושמחים ומרקדים ומפזזים ומכרכרים ומזמרים כל מיני זמירות ותשבחות לכבוד התורה, ככתוב אצל שלמה (מלכים א ג): וַיִּקַץ שְׁלֹמֹה וְהִנֵּה חֲלוֹם (ששרתה עליו רוח הקֹּדש) וַיָּבוֹא יְרוּשָׁלִַם וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי אֲרוֹן בְּרִית ה` וַיַעַל עֹלוֹת וַיַּעַשׂ שְׁלָמִים וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל עֲבָדָיו. ואמרו חכמים: `מכאן שעושין סעודה ושמחים לגמרה של תורה`: אין לנו שיור רק התורה הזאת: ואמרו חכמים האחרונים רמזים לשמחת תורה ביום שמיני עצרת:

בשבעת ימי החג שמחו ישראל במצוות החג: סוכה, לולב ואתרוג הדס וערבה, ניסוך המים, וערבה שהיו מקיפין בה את המזבח; כיון שמגיע שמיני עצרת, אומרים ישראל לפני המקום: היום הזה אין לנו לא סוכה, ולא לולב, לא ניסוך המים, ולא ערבה, ואין לנו שיור רק התורה הזאת שאנו שמחים בה: וגדולה שמחה זו מכל שאר שמחה, שהיא תדירה ואינה בטלה לעולם וגם אינה מתמעטת כלל. אפילו חרב בית המקדש וחרבה ירושלים וישראל נשתעבדו בין האומות, שמחה זו של התורה לא פסקה מהם ולא נתמעטה. וכך אמרו החכמים:

`מיום שחרב בית המקדש אין לו להקדוש ברוך הוא אלא ד` אמות של הלכה בלבד` וכי מי נטל מהקב``ה את עולמו אלא שאין השכינה שורה אלא במקום שהשמחה שורה שם, ואין שם לא עצב, ולא חורבן; ומיום שחרב בית המקדש - כל העולם נעשה חרב ושמם, שהחורבן נגע בכל ואפילו תקפן ועיזוזן של המצוות, אינם כמו שהיו לפני החורבן, ואילו בתורה ובד` אמות של ההלכה - שם לא נגע החורבן כלל, ושם השמחה שלמה ותמה כמו שהיתה לפני החורבן, ולפיכך גם השכינה שורה שם ושמחה עם ישראל בשמחת תורה:

על קרבן שמיני עצרת שהוא פר אחד, אמרו חז``ל (נזכר למעלה) שהיא סעודה קטנה שאמר הקדוש ברוך הוא: `בואו ונגלגל אני ואתם ואין לאחרים חלק בה. סעודה קטנה זו רומזת על התורה שכתוב בה: תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב (דברים לג) - אל תקרי מורשה אלא מאורשׂה. שהתורה מאורסה לישראל כאשה לבעלה והם שמחים בה כמשוש חתן על כלה, ואין לכל אומה ולשון שום חלק בתורה:

כל שרי האומות כבר נטלו חלקם בטל השמים ובמשמני הארץ, בשכר שבעים הפרים שהקריבו ישראל עבורם בשבעת ימי החג - ויצאו; עכשו נכנסו ישראל לפני ולפנים לשמוח בשמחת התורה שהיא גנוזה באוצרו של הקדוש ברוך הוא ואין לאומות חלק בה: וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ - אך אתה בלבד שמח, ובשמחתך אל יתערבו זרים: מנהגי שמחת תורה: ערבית אחרי התפילה מוציאין כל ספרי תורה מארון הקֹּדש ועושים בהם שבע הקפות סביב הבימה וכל העם מרקדין לפני ספרי התורה בשמחה גדולה ובחדוה עצומה, ומבקשים שהקדוש ברוך הוא יזכור לנו זכות שבעת הרועים הנאמנים, ותפילותינו יבקיעו כל שבעה הרקיעים, ויעלו לפני כסא הכבוד ויתקבלו ברצון.

וכך עושים בבוקר אחר תפילת שחרית: ספר התודעה - פרק שמיני (המשך): ונוהגין בהרבה קהילות ספרד, לעשות הקפות גם במנחה ובערבית במוצאי החג. יש נוהגין כשמוציאין את ספרי התורה מן הארון מכניסין שם נר דולק. כדי שלא יהא הארון חסר אורה לגמרי, אלא יהא אור הנר במקום אור תורה שנמצא שם תמיד:

ונהגו לעטר הספרים בכתרים ובעטרות לכבוד התורה: ונוהגים בהרבה קהילות ישראל, שקוראים בתורה בליל שמחת תורה, מה שאין עושים כן בשום לילה אחר. ומנהגים שונים בקריאה זו; יש קוראים שלשה קרואים ב`וזאת הברכה` ויש קוראים פרשיות של ברכה בשלשה מקומות בתורה: ברכת `ויתן לך`, וגוללין את הספר וקוראין `המלאך הגואל`, ומשם לברכת כהנים שבסדר נשא או לברכות בלעם שבסדר בלק. ובין גברא לגברא כל הקהל שר ומזמר לכבוד התורה: בקריאת התורה של יום שמחת תורה קוראים ב`וזאת הברכה`.

ומפני שהכל עולין לתורה ביום זה, לכן חוזרין על הפרשה הרבה פעמים כדי שתספיק הקריאה לכל הציבור. ומסיְּמין את הקריאה בשלשה קרואים המיוחדים לשמחת תורה בלבד. אחד עולה ל`כל הנערים` והיא הקריאה שלפני סיום התורה, אחד גדול (בר מצוה) מברך בתורה תחילה וסוף, וכל הנערים הקטנים שבבית הכנסת עומדים לידו וחופה פרוסה על ראש כולם, והם מברכים עם העולה לתורה; ואחר הברכה האחרונה אומרים הכל `המלאך הגואל`:

זה שעולה אחרון, והוא הרב או הנכבד שבבית הכנסת, מסיֵּם את התורה; והוא שנקרא `חתן תורה` על שם תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה - מאורסה, כאילו התורה ארוסה לו והוא החתן. וכשמסיְּמים הקריאה, כל הקהל קורא בקול רם `חזק חזק ונתחזק`: אחריו עולה `חתן בראשית` בספר שני. מתחיל בְּרֵאשִׁית בָּרָא וקורא עד סוף פרשת ויכולו - אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹקִים לַעֲשׂוֹת: למה מתחילין `בראשית` בשמחת תורה כדי להראות שחביבה תורה עלינו כדבר חדש.

וכך דרשו חכמים: וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶך (דברים ו) - לא יהו בעיניך כדיוטגמא (פקודה) ישנה, שאין אדם סופנה (מוקירה), אלא כחדשה שהכל רצין לקראתה: ועוד כתוב בהגהות מנהגים לר` אייזיק טירנא: `בשעה שישראל מסיְּמים את התורה, בא שטן לפני הקדוש ברוך הוא לקטרג עליהם ואומר:

ישראל לומדים תורה ואין מסיְּמים אותה. וכיון שמסיְּמים אותה, אומר לו הקב``ה: הלא סיְּמוה. והוא משיב: אף על פי שסימוה - אין מתחילין אותה. וכשמתחילין אותה על ידי `חתן בראשית`, משיב הקב``ה: הלא התחילוה. נמצא שאין יכול לקטרג`: וכן הן דברי תורה לעולם, כעיגול וכמחול, סופן נעוץ בתחילתן: ועוד רמז יש בדבר: שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ (שיר השירים ח). אנו חותמים את וזאת הברכה באות למ``ד ופותחין בבי``ת, והרי אותיות לב: : ע``כ עניני שמחת תורה חג שמח

 
השאלה

רציתי לדעת קצת יותר על ההושענא רבה ועל שמחת בית השואבה ועל שמחת תורה-מה משמעות כל הציונים האלה ואיך אנחנו יכולים היום להיתחבר אליהם שכן ארעו לפני הרבה שנים וניראה לי שצריך הרבה דימיון כדי להחיות את זה מחדש

חזור לרשימה  |  שלח לחבר  |  הדפס  |  שליחת תגובה  |  צפיות: 5980
נתקבלו 0 תגובות
שבת
ישראל והעמים
מידע יהודי
חגים וזמנים
פרקי אבות
חינוך ילדים
יהדות ומדע
אמונה וביטחון
סיפורים אישיים
בריאות ומזון
פיתוח האישיות
נשים
רוחניות ומיסטיקה
תורת הקבלה
הצופן התנכי

 
ניו לוג'יק הקמת אתרים חברה לבניית אתרים
Video Streaming | שידורי וידאו באינטרנט