הפלסטיני שמוותר על זכות השיבה: "ערפאת לא רצה שלום"

כמעט חצי שנה חלפה מסיום מבצע צוק איתן. המרחב שב לנורמליות מתוחה. הדי ההפגזות ההדדיות נמוגו באוזני הקולקטיב הישראלי, שמחבב את השכחה הברוכה ומעדיף על פניה הדחקה שמתירה לו להמשיך לחיות על פיה של חבית חומר הנפץ שמשמשת לו קרקע. גם המגעים המדיניים מדברים על ראייה קדימה, חזון של תקווה. משאיות חומרי הבנייה שעוברות במעבר כרם שלום הן אולי הביטוי הכי ממשי של כל זה. תקומה על פני הרס.

אבל תלוי איך מביטים על התהליך. אפשר לראות אותו גם כהפקרות בעזה. כמו המרואיין שלי: "הקהילה הבינלאומית וממשלת ישראל פושעות בכך שהן מתירות הכנסה של חומרי בנייה ומלט לרצועה. האספקה הזאת הולכת, ללא ספק, לחמאס. אי אפשר למנוע את זה. גם הכספים שמוזרמים כביכול לשיקום עוברים לארגון הטרור ורק מחזקים אותו. נראה עוד מנהרות לחימה ועוד פעולות טרור. קשה להבין איך ישראל נותנת לזה לקרות".

אני מציץ שוב בדובר. מוודא שלא חלה טעות. אבל לא: זהו האיש, והוא עומד מאחורי הדברים. באסם עיד, פלסטיני תושב בית חנינא ומנהל קבוצת מעקב זכויות האדם הפלסטינית, בטוח בעצמו. וזו רק אחת מהאמירות הלא צפויות שאני עתיד לשמוע ממנו. יש לו בטן מלאה על הרשות הפלסטינית, על חמאס, על המאבק שמתנהל כאן. הניתוח שלו מקורי ושונה. תוקף את הטרור בחריפות, את זכות השיבה המיתולוגית. הוא אחד הפלסטינים הבודדים שלא חוששים להשמיע ביקורת נגד ממשלתם והאופן שבו מתנהלים ענייני החברה שלהם. מנגד, הוא לא חובב ציון. "כל העמדות שלי נובעות מאינטרס ברור אחד", הוא מבהיר: "האינטרס של העם שלי, העם הפלסטיני".

באסם עיד (צילומים: נועם מושקוביץ)

כרגע מטרידים אותו המתרחש בעזה והמעורבות של אונר"א, סוכנות הפליטים של האו"ם, המטפלת במחנות הפליטים. "אונר"א מקבלת מיליונים ממדינות המערב ומתנהלת בשחיתות מזעזעת", הוא מתריע. "למה שהארגון ישלם למנהל שמגיע מברזיל שלושים אלף דולר לחודש פלוס וילת פאר על חוף הים, רכב שרד וגדודי עוזרים? אתה יודע כמה משפחות אפשר לפרנס בסכום הזה? אבל מילא. הבעיה הגדולה יותר היא שהמנהל הזה הוא לא יותר מפיקציה, כי מי שמנהל את אונר"א בפועל הם אנשי חמאס. בארגון מועסקים אנשי חמאס, והכסף, בסופו של דבר, זולג ומממן את המשך פעילות הטרור".

במהלך צוק איתן ראינו ירי רקטות מתוך בתי ספר של אונר"א ומטענים ממולכדים במרפאות אונר"א. בכירי הארגון ידעו על כך?

"בוודאי. כל מה שקורה בעזה - כל תמרור שמציבים בכיכר וכל רחוב שסוללים בשכונות - מנוהל על ידי חמאס, אז אונר"א לא? אונר"א שותפה באופן מלא בפשעי מלחמה. היא ידעה שיורים מבתי ספר, ידעה הכול. היום הסוכנות מחנכת ומסיתה לטרור ומעודדת ילדים קטנים לגדול כשהידים. אונר"א הפכה לחממת טרור. אני לא אומר שצריך לסגור אותה, אבל כן לרענן. לבצע בה תכנית רפורמה כוללת שתגדיר את משימותיה מחדש".

זה תקף גם לאונר"א בגדה?

"בגדה היא לא נשלטת כמו בעזה, אבל עדיין מערכת החינוך שלה משפיעה לרעה. נכנסתי לבית ספר שהיא מפעילה במחנה פליטים ונדהמתי לראות ילדים לבושים במדים, נושאים כלי נשק צעצוע ומתאמנים לקראת שחרור פלסטין. יש בבתי הספר האלה אווירה בעייתית בחסות האו"ם. למעשה, התגוררתי במחנה פליטים לפני 67' והתחנכתי בבית ספר של אונר"א, ומעולם לא שמעתי על עזה. החינוך היה מתון בהרבה. אבל אחרי 67' נזכרו פתאום שצריך לחדש את המאבק הפלסטיני".

מוותרעל הבית ביפו

לרקע של עיד יש את כל הרכיבים שהיו אמורים להביא אותו להתבגר איש טרור. אביו יליד כפר סלמה שעל גבול יפו והשתתף בקרבות מול היהודים במלחמת השחרור עד שהמקומיים הובסו. הוא נמלט לקווים הירדניים שבירושלים, שוכן בתוך בית ריק ברובע היהודי, לאחר שתושביו המקוריים גורשו על ידי הלגיון הירדני, נשא פליטה מהעיר לוד והקים את משפחתו. באסם נולד אל תוך המציאות הזאת. "סלמה היה הכפר האחרון באזור תל אביב שנפל בידי היהודים. מדוע? כי היו בו שתי חמולות יריבות, וכל אחת רכשה נשק ממצרים כדי להילחם ביריבתה. הן אגרו נשק לקראת מלחמה פנימית, ובסוף פרצו הקרבות מסביב. הנשק הרב הופנה נגד היהודים עד התבוסה והנסיגה הגדולות. ב-1966 החליטו הירדנים לפנות את הרובע ולשכן את הפליטים במחנה חדש בשועפט. התגוררנו בו במשך עשרות שנים וסבלנו מאוד. זה היה אחד ממחנות הפליטים הגרועים ביותר בגדה. מקום צפוף ומזוהם, ללא חשמל סדיר ומים נקיים".

חזרת לראות את בית הוריך ביפו?

"לא. הוא לא מעניין אותי. הוא כבר לא קשור אליי. הייתה מלחמה, והיום גרים בו אנשים אחרים. אין לי קשר אליו, ואני לא רוצה לראות אותו. מעולם גם לא התעניינתי במקום הולדתי ברובע, אם כי בעבר ערכו עליי תכנית דוקומנטרית בהולנד והצוות ביקש לצלם את הבית. הלכתי לחפש אותו, ולא היה קל. בנו עליו ומצדדיו. בסוף זיהיתי אותו, מאכלס גן ילדים חרדי. ילדים אשכנזים עם פאות ארוכות".

אז אתה פלסטיני שמוותר על זכות השיבה?

"בהחלט. אני מוותר על זכות השיבה. לא כי אין זכות כזאת - אני לא מקבל, למשל, את הקישור שעושים בין גירוש הפלסטינים מבתיהם לגירוש היהודים מארצות ערב. שני האירועים פסולים, וליהודים יש זכות על נכסיהם בארצות ערב, אבל הם לא באים זה על חשבון זה. אני מוותר כי אין לאן לחזור. אי אפשר לדבר על זכות שיבה לכפר שכבר לא קיים. אלו דיבורים ריקים. במקביל, אני חושב שחובה לוותר משום שההתעקשות הזאת היא מכשול גדול בדרכו של העם הפלסטיני ומקור לאומללות שאינה מסתיימת.

"מפתיע? בזמנו השתתפתי בעימות פומבי בנושא ששודר ב-BBC הבריטי. הוא נערך בדוחא, בירת קטאר. ישבו בו צעיר פלסטיני משיקגו שמנהל מערכה שכונתה 'אינתיפאדה אלקטרונית', פרופ' אילן פפה מאוניברסיטת חיפה, תומך קיצוני בפלסטינים, וד"ר יוסי ביילין, שדיבר על יוזמת ז'נבה שלו. ואני אמרתי להם: אני מתנגד לזכות השיבה כי היא מכשול גדול לשלום ומרחיקה את הניסיון להביא שלווה ושקט לפליטים. שישים שנה אנחנו חיים במחנות פליטים בגלל חלום שלעולם לא יתגשם. הגיע הזמן לשים הכול בצד ולמצוא מענה אמיתי. הם היו בהלם. הקהל באולפן ישב המום. אחר כך באו להגיד לי שיש אמת בדברים".

יש לך מענה לפליטים שפזורים במחנות ברחבי העולם?

"מיליוני הפליטים בעזה, לבנון וסוריה מהווים דור שלישי לפליטות. הם כבר תושבים, כבר התערו באזור. אז למה שמדינות ערב, עם השטח הכה גדול, לא יעניקו להם אזרחות ויסיימו עם הסאגה הזו? לדעתי, זה מה שמרבית הפליטים רוצים. יש לי שני אחים בירדן. שאלתי אותם אם ירצו לחזור ליפו, והם צחקו. טוב להם. למה שיחזרו למקום שכבר מת?

"הנזק שגורמת אונר"א בא לידי ביטוי גם כאן. 66 שנה אחרי היווסדה היא עדיין מבטיחה לפליטים שיום אחד הם יחזרו למולדתם ועושה שימוש בסבל שלהם בלוח המשחק הפוליטי. היא מנפחת את המספרים: כמות הפליטים לא עולה על שני מיליון וחצי, אבל הרשות הפלסטינית ואונר"א טוענות שהיא עומדת על שישה מיליון. במקום כל זה יש להתמקד ביישוב הפליטים במקומותיהם, בבניית שכונות מגורים נאותות עבורם ובהוצאתם מהאומללות שלהם".

מגנהאת החינוך להסתה

הוא מפתיע אותי. תמיד נראה שהפלסטינים מנגנים במקהלה מתוזמרת ואחידה, אני אומר לו, ואתה משמיע אמירות נגד הזרם. "נמאס לי מהמלחמה הזו", הוא מודה בגילוי לב. "מי שרוצה להמשיך למות - בבקשה. עוד לא עשינו את שלנו. אני אומר: עכשיו נבנה עם פלסטיני ונשפר את תנאי חייו. לא נעסוק בהסתה ובסכסוך ללא הפסקה".

אתה בודד, או משקף את דעת הרוב הדומם?

"אני חושב שרבים מאוד סבורים כמוני. נלחמנו מספיק, היינו מספיק במחנות פליטים. זהו, הגיע הזמן להתפכח ולאפשר לפליטים להתיישב ולהקנות להם זהות משלהם".

איש בחברה שלו לא מעז להביע דעות דומות, לפחות בקול. הוא לא חושש לחייו? "לפני זמן רב סיימתי לפחד. להגיד שאין איומים? יש. כבר ישבתי בכלא של הרשות הפלסטינית. ניסו להרתיע אותי בכל דרך. אבל אני לא חרד, והאנשים שאוחזים בתפיסות דומות לשלי רבים יותר מכפי שאתה חושב".

יש הד לדברים שאתה מטיח באונר"א? משהו זז בקהילה הבינלאומית?

"מסופר על עורך דין שיצא לגמלאות והעביר את הקליינטורה שלו לבנו. הבן הנמרץ גילה שתיק אחד, מאבק ירושה מר, מתנהל במשך שלושים שנה בלי פתרון. הוא קרא לשני הצדדים, בישל עסקה יצירתית ובתוך מספר ימים הצליח לנסח פשרה טובה ולסגור את הפרשה. הוא ניגש לאביו וסיפר לו על ההישג, והאב הגיב: 'טיפש. שלושים שנה אנחנו חיים מהתיק הזה, ואתה מחסל אותו ביומיים?'. זה בדיוק מה שקורה איתנו. אונר"א, הרשות הפלסטינית, גורמים בקהילה הבינלאומית, העולם הערבי - כולם מתפרנסים וגורפים רווח פוליטי מהסכסוך הפלסטיני-ישראלי ומבעיית הפליטים. אף אחד לא באמת מעוניין לפתור משהו, ולכן ממשיכים להטיף לזכות השיבה, להזין את אונר"א ולהנציח את הדילמה".

וירושלים? על ירושלים היית מוותר?

"אני לא חושב שירושלים היא סלע מחלוקת כה חמור. עובדה שאהוד ברק כבר דיבר על פתרון מסוים שניתן לממש. אבל ברור שלא הייתי רוצה גבול באמצע העיר. כשביקרתי בספרד עברתי ממנה לפורטוגל. חציתי מדינות בלי שחשתי בקו מבדיל. כך צריך להיות בירושלים. אני מאמין שאם הפלסטינים יורידו את חלום זכות השיבה וכל אחד יוותר קצת מפה וקצת משם אפשר יהיה להגיע להסדר. האם זה יקרה? לא. אני לא אופטימי. אני רואה איך הרשות הפלסטינית מחנכת את הדור הצעיר. אני שומע את ההסתה ואת החינוך למאבק, והם לא מבשרים טובות. חינוך הוא העיקר. הוא התקווה היחידה לשינוי".

כתושב בית חנינא עקב מקרוב אחר התלהטות היצרים בשכנותו ובמהומות שפרצו בה על רקע הרצח המחריד של הנער מוחמד אבו חדיר בידי יהודים. "הלכתי לבקר את בני המשפחה", הוא אומר. "ניחמתי אותם. זה מקרה נורא. אבל למרות הבהלה והדיבורים על אינתיפאדה שלישית אני חושב שהרגיעה חזרה. בסך הכול ואחרי הכול, אנשים רוצים לחיות בשקט".

ניסו לסחוף את הילדים שלך למחאות?

"הצעירים נוחים להשפעה ונוטים להיתפס לקיצוניות. אני לא מורה להם באופן ישיר: אל תלכו להפגנה, אל תשתתפו בזריקת אבנים, אלא מספר להם: זה וזה הפגין ותראו מה קרה לו, זה וזה זרק אבנים והיום יושב בכלא. אני מצביע על התוצאות של המעשים האלה. מעביר להם מסר שהתחום הזה לא בשבילנו. אנחנו לא נועדנו להשתתף בתקריות אלימות. כפליטים פלסטינים סבלנו מספיק, וזהו. עכשיו בואו נתקדם. לא שווה לסבול עד אין סוף.

"מחיר הדמים גבוה לא רק בצד שלנו. כדאי להסתכל גם על הצד שממול, והיה כאן רצח של יהודים. אז במזרח ירושלם נרצח נער, ובמערב ירושלים נערכו פיגועים ובשכונת הר נוף התחולל טבח איום. תן לי להגיד לך משהו: לדעתי, טבח המתפללים חמור פי כמה מכל מה שקרה אצלנו".

גם מרצח אבו חדיר?

"טבח המוני במקום תפילה קטסטרופלי יותר. ועוד משהו: אחרי רצח הנער באו יהודים במשלחות כדי לנחם את האב. היו גינויים מקיר לקיר. לאחר הפיגוע בבית הכנסת לא שמענו את אותם גינויים, בוודאי לא באותה רמת נחישות, מצד הרשות וגורמים פלסטיניים אחרים. לפלסטינים הייתה הזדמנות להגיע לבית המשפחות של הנספים, לגנות ולנחם. הייתה הזדמנות להראות שאנחנו, הפלסטינים, מתנגדים למעשים כאלה. אבל זה לא נעשה. למה לא באו אוטובוסים מג'בל מוכבר כדי להבהיר שלא כולם נוטלים חלק ברוע? עצוב מאוד".

חובטברשות הפלסטינית האכזרית

את דרכו החל במקומון ירושלמי, כשדיווח בקביעות ובשפה רהוטה על הקורה במזרח ירושלים. בשנת תשמ"ט נכנס לעסקי זכויות האדם כתחקירן בארגון בצלם, ובמסגרתו התמקד בתיעוד הפרות זכויות אדם של ישראל וצה"ל בשטחי יהודה ושומרון והשתתף בקביעות בכתיבת דוחות. הוא היה מהתחקירנים הראשונים של בצלם וזכה לשבחים ופרסים.

בימי אוסלו העליזים, הקמת הרשות הפלסטינית ושלטונו של יאסר ערפאת הוא צפה באזור משתנה. במקום התלונות השגרתיות זרם אליו מטח קובלנות של פלסטינים שעונו בידי הרשות. "האם ידעת שבימי האינתיפאדה הראשונה נהרגו יותר פלסטינים בידי פלסטינים מאשר בידי ישראל?", הוא שואל רטורית. "כל מי שנחשד בשיתוף פעולה עם ישראל נרצח. המנגנון המסכל הפלסטיני עינה אסירים בצורה קשה.

"קיבלתי עדויות קשות והגשתי אותן לבצלם. הם אמרו לי: 'התפקיד שלנו דורש לחקור את המעשים של ישראל, לא של הפלסטינים'. אבל עשו ישיבה מיוחדת בעניין בהשתתפות ההנהלה ובסופו של דבר החליטו להוציא את הדוח על שמי. זה היה דוח קשה עם עדויות חמורות רבות. הוא פורסם תחת הכותרת 'אין דין ואין דיין', אבל היה האחרון. מאז לא נוסח אף חומר שקשור למעשי הפלסטינים והרשות. שבו ואמרו לי: 'פלסטינים צריכים לחקור את הפלסטינים. אין צורך שישראלים יעקבו אחר הפרות זכויות האדם שלהם'".

בסוף הוא פרש מהארגון והקים את קבוצת המעקב הפלסטינית במטרה לבדוק את התנהלות הרשות. "יש בה הפרות זכויות בצורה רחבה. הפלסטינים מוחים במשך שנים נגד המעצרים המנהליים שישראל מבצעת בשעה שהרשות עוצרת אנשים ללא משפט ומחזיקה אותם בתנאים גרועים בהרבה מאלה שבכלא היהודי. רבים מהסטודנטים שבאוניברסיטת ביר זית נאלצים ללמוד לאורך שנים אינסופיות כי הרשות עוצרת אותם לעתים תכופות. הם מפסידים סמסטרים ובחינות משמעותיות ונדרשים להתחיל מחדש".

ארגוני זכויות אדם כמו בצלם זוכים למענקי ענק ממדינות אירופה. בך תומכים?

"פניתי לקרנות בינלאומיות וביקשתי עזרה. אמרו לי: 'הרשות אינה מדינה. אין מה לבדוק. כשתהיה מדינה נתמוך במעקב אחר זכויות האדם שבה'. אמרתי להם: להפך. אם הרשות מתנהלת בצורה כזו אסור ולא ייתכן שהיא תהיה מדינה. אירופה מזרימה סכומים גדולים לארגוני זכויות אדם בפלסטין וישראל, אבל אני לא מקבל כלום. לו הייתי מקים ארגון שמבקר את ישראל הייתי זוכה לחצי מיליון דולר ברגע, אבל אני לא מוכן. זו צביעות. מה ההבדל בין הפרת הזכויות של אחמד מירושלים להפרת הזכויות של אחמד מרמאללה? אם הסבל מעניין אותך כל כך, לא משנה אזור המגורים וזהות המפר".

בשנת תשנ"ו נעצר על ידי המנגנון המסכל הפלסטיני. העולם זעם, והוא שוחרר לאחר 24 שעות. "במקרה אחר הגיעו אליי סוחרים והתלוננו שאנשיו של ג'יבריל רג'וב, ראש המנגנון המסכל הפלסטיני, חייבו אותם להביא להם מאתיים אלף שקלים. עשיתי רעש מהסיפור וקיבלתי טלפון: הראיס ערפאת רוצה לראות אותך. אמרתי שאני לא מעוניין לפגוש אותו. שלחו אליי את אחי, בכיר בפתח', כדי שישכנע אותי. הוא אמר לי: 'ערפאת הוא לא פקיד זוטר שאתה יכול לסרב לו'. עדיין התעקשתי. חשפתי משהו, והיה צורך לתקן את העוולה. הפגישה איתי לא הייתה מועילה לכך".

ערפאת רצה שלום, או שמעולם לא השתחרר משאיפות הטרור שלו?

"הוא לא רצה שלום. כשהייתה לו הזדמנות הוא החמיץ אותה. חבל מאוד, כי אם היה מישהו שהיה יכול להביא שלום זה היה הוא. הוא היה יכול לשכנע את הפלסטינים לוותר על זכות השיבה, אבל לא עשה זאת. אני לא יודע אם המחליף שלו, אבו מאזן, רוצה, אבל הוא בטח לא יכול. הוא רק מתחזק את הסכסוך ומבקש שימשיכו לדבר עליו, אבל לא ממש מתכוון לעשות משהו".

כאיש זכויות אדם לא מפריע לך שלא התקיימו בחירות ברשות במשך זמן כה רב?

"מפריע לי. גם מוזר בעיניי שבאירופה ובקהילה הבינלאומית מתקבל אבו מאזן כשליט לגיטימי על אף שלא נבחר. ייתכן שפתח' חושש שבחירות יעלו את חמאס לשלטון, אבל אני מניח שאם יפרידו בין עזה לגדה לא תהיה סיבה לפחד. חמאס בגדה מרוסק, הרבה בזכות הפעילות של ישראל. אבו מאזן מסתובב בעולם ומדבר על מדינה עצמאית אבל יודע יפה שברגע שישראל תרחיק את כוחותיה ותוריד ממנו את מטריית ההגנה הוא מחוסל. לא תהיה לו יכולת להחזיק את המשטר שלו יום אחד. לאחר שהשר הפלסטיני זיאד אבו עין מת בהפגנה הכריז אבו מאזן שיפסיק את התיאום הביטחוני עם ישראל. זו הייתה פליטת פה, כי מאז לא שמעת ממנו דבר בעניין. כשזה יקרה המשטר שלו יתמוטט, והוא מודע לזה. כל הפעילות הבינלאומית העכשווית שלו היא כלאם פאדי. לא רצינית".

אתה לא מקבל את הגרסה הפלסטינית שאבו עין נהרג כתוצאה מתקיפת חייל צה"ל?

"עזוב שטויות. הוא היה חולה לב ונשם גז מדמיע. חווה התקף לב. זה מה שקרה".

במידה שתקום מדינה פלסטינית תהיה מעוניין לגור תחת שלטונה?

"אם היא תהיה דמוקרטית ותגן על זכויות אזרחיה - כן. אבל במצב הנוכחי, כשהסיטואציה הזאת גרועה מהכיבוש הישראלי, לא. לא מעט אומרים שאם השלטון הפלסטיני יהיה מדכא ואכזרי עדיף לוותר עליו. לומר את האמת? אני מביט ברשות ובהחלט מודאג. בכלל, כשאני רואה מה קורה במדינות ערב אני לא אופטימי בכלל".

בעיקר לאור צמיחת דאעש?

"במפתיע, לדאעש יש אחיזה חזקה מאוד בעולם המוסלמי. גם בקרב פלסטינים. הצמיחה של הארגון הזה מצביעה על הדיקטטורה ועל הרס הזכויות הטמונות באסלם הקיצוני. וזה מפחיד. הלוחמים שלו ירצחו כל מי ששונה מהם. יהודים, נוצרים, שיעים. אבל קודם כול אנשים כמוני. אני נוסע הרבה לירדן - יש לי משפחה בממלכה - ועוקב אחר הלך הרוחות במדינה. יש בה מיליוני פליטים שנמלטו מסוריה ומעיראק וחיים בתנאים מזעזעים. לאנשים אין לחם לאכול. נתתי לפליט דינר-שניים, והוא לא ידע את נפשו משמחה. המדינה על סף התפוצצות.

"איך זה יסתיים? אני פסימי. כרגע נראה שאנחנו על סף מלחמת הכול בכול בעולם הערבי. סונים נגד שיעים, קיצונים נגד קיצונים פחות, אל קעידה נגד דאעש, כורדים נגד סורים. גם אצלנו, הפלסטינים, מתרחשת הקצנה דתית. אני רואה ילד בן עשר רץ בבוקר למסגד עם שטיח תפילה. אני לא יודע מה יקרה, אבל אמשיך להשמיע את הקול שלי. אני לא מוכן להתייאש".

הכתבה פורסמה לראשונה במגזין "בקהילה". למבצע מנויים מיוחד, עבור גולשי הידברות, הקליקו כאן.