הרבנית ימימה מזרחי: "התורה מרגשת"

זה יום חגיגי – ראש השנה לאילנות! ואנו גם בפרשת יתרו, פרשת מתן תורה. מספרים על הרבי מרוז'ין שהיה יושב בט"ו בשבט ליד שולחן מלא פירות ושואל את תלמידיו: "תגידו, אינכם שומעים את השופר?"

"רבנו, איזה שופר?"

"שופר של ראש השנה! ראש השנה לאילנות!"

והשופר השבוע כפול: גם השופר של ראש השנה (לאילנות. ט"וווווּ בשבט) וגם השופר של מעמד הר סיני; וַיְהִי קוֹל הַשּׁוֹפָר הוֹלֵךְ וְחָזֵק.[1]

איזה שבוע מרגש – עצים מלמטה נפגשים בעצים מלמעלה. למה הכוונה? המהר"ל בספרו הנפלא "תפארת ישראל" כותב, שהאדם והעץ דומים כל כך ושונים כל כך. בצד הדומה, כשם שהעץ צריך שישקו אותו מִיץ – מים – כדי למצוֹת את עצמו ולהוציא מתוכו את מה שיש בו בגרעין, כך האדם צריך מִיצ-ווֹת, כדי להוציא לפועל את הגרעין שגלוּם בו. ואין מים אלא תורה. בני אדם חייבים לְמַצוֹת את המִצווה כדי להגיע למיצוּי עצמי.

מה ההבדל בין העץ לבין האדם? מסביר המהר"ל: עץ גדל מלמטה למעלה, ואדם – שורשיו למעלה, בעולם הנשמות, והוא גדל כלפי מטה.

זה משל מהמם. עץ יכול לגדול מלמטה למעלה ולרחף לו, אולם בן אדם חייב מצוות כדי לדעת כיצד מִשתרשים ומסתדרים בעולם הזה. העץ לא צריך לדעת איך מתחתנים, איך מגדלים ילדים ואיך מתפרנסים ואילו בן אדם חייב מצוות כדי להבין מה עושים בעולם הזה: איך בוחרים בן זוג, איך יולדים ילדים. הידע והמיומנויות הללו ניתנים לו באמצעות התורה והמיץ שנקרא "מִצווה". המצווה היא ההשקיה שלך, והיא שמצמיחה אותך מלמעלה למטה, אל תוך הפרקטיקה של חיי העולם הזה.

המפגש הזה, של עליונים ותחתונים, הוא בדיוק מתן תורה. במתן תורה הקב"ה יורד, כך כתוב במדרש לפרשתנו. הוא פורשׂ את שמלתו על הר סיני ויורד אלינו.

היום ממש, במפגש בין העצים, שגדלים מלמטה, לבין האדם שמקבל מצוות וגדל מלמעלה, צמרת נוגעת בצמרת. "צמרת נוגעת בצמרת" – אך קוראים לזה בעברית? צמרמורת! וזה מה שקרה ליתרו: יתרו מצטמרר. "וַיִּחַדְּ יִתְרוֹ" – נעשה בשרו חידודין חידודין.[2] מה בדיוק קרה לו, ליתרו? מטבעו, הוא לא מאמין שיש דבר כזה, מפגש בין עליונים לבין תחתונים. הוא לא מאמין שהקב"ה יורד מלמעלה למטה. הוא מתקשה להאמין שבמעמד הר סיני אלוקוּת פוגשת אנושוּת. ולמה בטבעו הוא לא מצליח להאמין בזה? מפני שיתרו בא מעולם של כְּמוּרה. הוא היה כומר לעבודה זרה וכומר יודע שכשאתה קדוש אז אתה רוחני בלבד, וכשאתה לא-קדוש אתה למטה ואתה גשמי. ופתאום יתרו רואה: יש דבר כזה – מפגש עם אלוקים דרך אנשים! דרך אישה! דרך אכילה! דרך הנאות העולם הזה! והוא מקבל כזאת צמרמורת. כמה הוא מתרגש מהאפשרות לראות אלוקות על פני האדמה.   

ויתרו הוא הראשון שאומר בעולם את המילה "ברוך": בָּרוּךְ ה'![3] "ברוך" אומרים כשרואים עליונים פוגשים תחתונים. כשרואים את הפרי, ומבינים שהפרי הזה מה'. המילה "ברוך" היא מהשורש  ב.ר.ך, במשמעות של הַבְרָכָה וחיבור: כמו הברך, שמחברת את העליון (הירך) עם התחתון (השוק). המילה "ברוך" מראה שיש חיבור בין עליונים לבין תחתונים, שיש יחס בין ה' לבריאה וכמו שאומר זאת רבי חיים מוולז'ין: "ברוך" – התייחסות ה' לַעולמות.[4]

והשאלה הכואבת: למה אנחנו לא מתרגשים כמו יתרו. הרי דווקא הוא, כומר לעבודה זרה, זוכה שפרשת מתן תורה תיקרא על שמו – בגלל התרגשותו. כי מתורה צריך להתרגש. הדבר הראשון שצריך על מנת לקבל תורה, אומר ה"שפת אמת", הוא לדעת להצטמרר ממנה. לדעת להתרגש. להבין שיש פה אלוקים.[5] ולמה אנחנו כבר לא מתרגשים מהתורה? ומהנוכחות של הקב"ה בחיינו? הרב וולבה זצ"ל היה שואל: איך אתם הולכים בשוק בארץ ישראל ועיניכם לא זולגות דמעות? איך אינכם מצטמררים? איך אינכם רואים את אלוקים בכל פרי של ארץ ישראל? הוא מספר שהוא היה הולך בשוק ועיניו זולגות ומה היה לנו, שאנחנו לא מסוגלים יותר להתרגש? איך התרגלנו למצוות? למה התרגלנו לטוב וליופי של השוק ושל הטבע?

והתשובה: כי מי שהיא "דוסית" מהבית, מי שבאה מבית של יראת שמים, כבר מורגלת. והיות שמרבית שומרות המצוות הן דוסיות מִבַּית, היות שמרבית שומרי המצוות מגיעים מבתים של יראת שמים, התרגלנו והאויב הגדול של ההתרגשות הוא ההרגל. בפרשתנו קוראים לזה "וַיֶּחֱזוּ אֶת הָאֱלֹקִים... וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ" L.[6] התרגלנו לאלוקים ולמצווֹת ואנחנו עושים אותן מצוַות אנשים מלומדה, ומשתדלים קצת להתקרב...

ובאמת, מתי כבר תהיי "מתקרבת", מתי? מתי תהיי כמו בעלות התשובה וכמו הגֵּרים? יתרו התגייר מרוב התפעמות והתרגשות והקב"ה רוצה שנתרגש כמו יתרו, שנתרגש כמו מישהו שמתקרב. בתור מי שנמצאת בתוך עולם ה"קירוב", או כמו שקוראים לזה באנגלית – "kiruv", אני כל הזמן אומרת שעולם הקירוב הוא פיקציה. הוא המצאה. זו המצאה של הקב"ה כדי לקרב את הדתיות מהבית מבלי שנרגיש לא נעים. בעולם ה-kiruv, הדתיים עסוקים בלקרב את הרחוקים ובעצם כך הדוס-מבטן רואה בעיניו את ההתרגשות של הרחוקים ואת ההקרבה שלהם, ופתאום גם הוא מתרגש. רק הרחוקים מלמדים אותנו קִירבת אלוקים והַקְרַבָה.

כל כך הרבה פעמים אני מרצה בסמינר ל"מתקרבות" ומגיעה אישה חרדית מבית, שבדיוק באמצע לקרב איזו "רחוקה" שמצאה לא יודעת איפה J, וגם היא עצמה מגיעה להרצאה שלי כבדרך אגב ומקשיבה, ובסוף השיעור היא ניגשת אלי: "הרבנית, אני חייבת לומר לך משהו".

"כן, מה?" אני שואלת (ודי מנחשת).

"רציתי להגיד לך שאני כבר מכירה את הדברים, אבל אפילו אני הצלחתי להתרגש מכמה נקודות שאמרת..."

זה תמיד מצחיק אותי כי באמת, כולנו בגדר "קירוב רחוקים" וכל כך זקוקים להתרגשות של הרצאות החיזוק. כמי שהיתה נערה בבית ספר דתי, הלוואי-הלוואי והיו מביאים לנו כמה הרצאות כאלה, כדי שנלמד על בשרנו את העובדה המפעימה: התורה מרגשת!

אז מה המצווה של היום? המצווה של ט"ו בשבט, כותב ה"שם משמואל", היא לתקן את הלב. שיתחיל ללבלב! כשם שהעצים מתחילים ללבלב ולפרוח, גם אנחנו חייבים היום להתרגש. לעורר את הלב. מפני שזו קבלת תורה; להחזיק פרי של ארץ ישראל ולהצטמרר. לומר את מילות הברכה "ברוך אתה ה'" ולהרגיש איך צמרת נוגעת בצמרת. ויהי רצון שנזכה להתקרב ולהתרגש מתורתו וממצוותיו של הקב"ה.