חשיבות השמיעה שתוביל לעשייה - מאמר לפרשת יתרו

יתרו מגלם דמות המעניקה מוסר השכל גדול לכל יהודי המבקש לדעת את דרך האמת. בפסוק מוזכר שיתרו בא למחנה ישראל בגלל ששמע על יציאת מצרים - "וישמע יתרו כהן מדין חותן משה את כל אשר עשה אלוקים למשה ולישראל עמו כי הוציא ה' את ישראל ממצרים", אך המדרש ממקד יותר את הסיבה לבואו. 'מה שמועה שמע ובא?' שואל המדרש ומצביע על שני אירועים: 'קריעת ים סוף ומלחמת עמלק'.

יתרו חותן משה, נפעם מהנסים והנפלאות שליוו את בני ישראל בצאתם ממצרים. אם נדייק, לא רק הוא התפעם, אלא העולם כולו עמד נדהם ומשתומם, אך שונה היה יתרו מכל העולם, הוא החליט גם לעשות מעשה ולבוא אל מקום חנייתם של בני ישראל במדבר. המדרש שואל "מה שמועה שמע ובא?". הדגש על המלה "ובא". כולם שמעו, אבל יתרו שמע ובא! השמועה הביאה אותו לשינוי מעשי בהתנהגותו. שכן לא די בשמיעה חיצונית, אלא צריך שמיעה פנימית של הדברים והחלטה נחושה לבצע את הדברים הנשמעים.

ובכל זאת, מה היתה הנקודה בקריעת ים סוף שגרמה ליתרו לעזוב את כל כבודו וגדלו ולבוא המדברה?

יתרו שמע את אשר ארע 'מאחורי הקלעים' של נס קריעת ים סוף. הוא שמע כי כלל לא היה פשוט לנס להתרחש. בתחילה כאמור סירב הים לעצור ממרוצתו. כנראה שגם העובדה שהם קיבלו על עצמם לקבל את התורה בעוד חמישים יום (כפי שנאמר "ויאמן העם" לְמה הם האמינו? ל"בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלוקים על ההר הזה", וכפי שביאר שם רש"י: "דבר גדול יש לי, שהרי עתידים לקבל את התורה על ההר הזה לסוף שלשה חודשים שיצאו ממצרים"), לא ממש שכנעה את הים, שכן רבים הם האנשים המקבלים קבלות ואינם מקיימים.

אולם ברגע שראה את ארונו של יוסף אביהם, מיד "הים ראה וינס" - נס מפני הנס. ומה ראה ביוסף ששכנעו? ראה הים שאצל יוסף לא היתה הפרדה בין ההחלטה לקיומה, וכשגמר אומר בנפשו להתרחק מהעבירה, מיד ביצע את החלטתו במנוסה, ולא נשאר אפילו רגע אחד כדי לקחת בגדו מידה. ארונו של יוסף שימש בעצם כערבות לכך שבני ישראל אכן יקיימו את הבטחתם לקבל את התורה.

כל זאת שמע יתרו והסיק את המסקנא הבאה: גם אני כעת שמעתי על ים סוף, שמעתי ונרגזתי, אך אם אסתפק בכך, ולא אעשה מעשה, לא תהיה שום משמעות לשמיעה שלי. שכן אפילו החלטת העם כולו לא הספיקה לים סוף, עד ש'ניתנה ערבות' של מי שהחליט וגם עשה. ולפיכך קם ובא אל מחנה ישראל להסתופף בצל השכינה.

יתרו זכה שבא, אחרים שמעו רגזו וחלו, אך לא באו. לכן פרסמה התורה דוקא אותו, ונקראה הפרשה החשובה של מתן תורה על שמו.

מכאן אנו למדים שאין די בשמיעה! ודאי ששמיעה היא דבר טוב, כי בלי שמיעה אין ביאה, אולם החכמה היא שהשמיעה תביא את האדם גם ליישם, לפני שיתקררו הדברים בלבו.

לעתים קיים אצלנו מרחק בין השמיעה לבין העשייה. אנו שומעים את קריאת ה' אלינו, אך נותרים מאחור ולא באים. אמנם אדם מתרגש מנס שהתרחש לו ומודה לאלוקים בכל לב, אך הבחינה היא האם יביא אותו הדבר לשינוי מעשי.