הציעה עצמה להניק את בנה הנטוש תמורת שַׂכַר

מעשה שהיה כך היה.

אל בית החולים הגיעה אשה שכרעה ללדת, ובשעה טובה ילדה בן זכר. לאחר הלידה נעלמו עקבותיה של האשה, וכל ניסיונות החיפוש אחריה העלו חרס, משום שמסרה בבית החולים פרטים כוזבים אודותיה. אשה זו היתה עניה מרודה וחסרת אמצעים, ומאחר ולא היה באפשרותה כלל לגדל את בנה, היא החליטה לנוטשו.

כעבור ימים מספר, נודע לאֵם כי בית החולים מחפש עבור הרך הנולד מינקת בשכר הגון. מה עשתה? - באה והציעה את עצמה להניק את התינוק, אך כמובן לא גילתה שהיא אמו. ואכן, בית החולים שילם למינקת בעין יפה.

והנה, לאחר מספר שנים, זכתה אותה אֵם לחזור בתשובה שלימה. ועתה נפשה בשאלתה: האם מעשיי נחשבים כגזילה, שכן אילו היה בית-החולים יודע שאני אמו של התינוק, מן הסתם לא היו משלמים לי, שהרי בין כך מוטל עלי להניק את בני?

תשובה

שאלה זו נשאלה לפני מו"ר הגאון רבי יצחק זילברשטיין שליט"א, ונעתיק כאן את תשובתו:

לכאורה ישנה ראיה מאמו של משה רבינו שמותר לאֵם ליטול את השכר המוצע לה, שהרי נאמר בפרשת שמות (ב', ט'): וַתֹּאמֶר לָהּ בַּת פַּרְעֹה הֵילִיכִי אֶת הַיֶּלֶד הַזֶּה וְהֵינִקִהוּ לִי וַאֲנִי אֶתֵּן אֶת שְׂכָרֵךְ וַתִּקַּח הָאִשָּׁה הַיֶּלֶד וַתְּנִיקֵהוּ, והרי אילו היתה יודעת בתיה, כי יוכבד היא אמו של משה רבינו - לא היתה משלמת לה שכר, ואם היה בזה איסור של לקיחת ממון במרמה - לא היתה יוכבד נוטלת את שכרה.

ואפשר לדחות, שאמנם בתיה בת פרעה הציעה תשלום, אך למעשה לא נטלה יוכבד שכר. וכך מורה פשטות המקרא: "ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד... ואני אתן את שכרך, ותקח האשה את הילד ותניקהו", ולא נאמר "ותיטול שכרה".

אלא, שבמדרש (א', כ"ה) מפורש שנטלה שכר. וזה לשון המדרש: "אמר רבי חמא בר חנינא, לא דיין לצדיקים שמחזירים להם אבידתם, אלא שנוטלין שכר, "ותקח האשה את הילד ותניקהו", באותה שעה נתן לה הקב"ה מקצת שכרה, שהיא היתה מחייה את הילדים, וכן הקב"ה החזיר לה את בנה ונתן לה שכרה".

וניתן אולי לבאר את הדברים, על פי פירושו של הנצי"ב, בספרו 'העמק דבר' (על התורה שם), שכתב: "ואני אתן את שכרך" - כך דרך המלכים לשלם בעין יפה, ולא לגזור לעשות להם חינם, עכ"ל. ויתכן שלשון ואני "אתן" - דחקו, שמשמע שהוא מלשון נתינה, ולא דרך תשלום.

על כל פנים, אפשר לומר כי היה מותר ליוכבד ליטול מתנה, הואיל ודרך המלכים היא ליתן בעין יפה, והיה ברור שאפילו אם היתה בתיה יודעת שמדובר באֵם משה, בכל זאת היתה משלמת לה, וזהו שכתוב "ואתן שכרך" - בלשון מתנה.

מעניין לציין עוד, את דברי רבינו החיד"א (בספרו "פרי דוד"), שפירש כי בתיה בת פרעה אמרה ליוכבד: היליכי את הילד הזה והניקהו "לי", כלומר, שתאכל יוכבד מזון משובח, כדי שהחלב שלה יהיה מעולה ומתאים לבן מלך, ולכן "ואני אתן את שכרך", הווי אומר, השכר הוא עבור המזון המיוחד והמשובח שיוכבד לא היתה מרשה לעצמה לאכלו, אילו בנה היה גדל אצלה, יעו"ש[1].

לאור הדברים, מובן אפוא היאך היה מותר ליוכבד לקבל תשלום. ומאחר וטעמי היתר קבלת השכר שהיו שייכים אצל יוכבד, אינם שייכים בנידון שאלתנו, הרי שהיה אסור לאֵם התינוק דנן לקבל את שכר הנקת בנה.

לסיכום: מסתבר כי בנידון דידן צריכה האֵם להשיב את הממון שקיבלה במירמה עבור הנקת בנה.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.