פרשת משפטים: רואים קרוב, רואים שקוף

פרשתנו, "משפטים", עוסקת רבות בקשר שבין אדם לזולת. יותר מזה; היא מציגה בפנינו זוגות שונים שנזקקים זה לזה. את כבר לא יודעת מי יותר זקוק למי: הלוֹוֶה והמַּלווה – מי יותר זקוק למי? הורים וילדים – מי יותר זקוק למי? איש ואישה – מי יותר זקוק למי?

גם השבת הקרובה מזכירה לנו: העולם הזה הוא עולם של הזדקקות הדדית. היא נקראת "שבת שקלים" כי בעבר, היו תורמים בה את מחצית השקל עבור קורבנות התמיד בבית המקדש. מדוע רק מחצית השקל? כדי שתזכרו: חצי תמיד זקוק להשלמה. בני אדם זקוקים להשלמה.

העולם המודרני שכח את ההיזקקוּת ולמעשה, הוא ממש חותר לבטל את ההזדקקות. לדוגמא, פעם היית מוציאה את הראש מהאוטו ושואלת "סליחה, איך מגיעים?" אבל היום, עם הווייז או ה-GPS, את לא צריכה אף אחד ולהיפך, אם מישהו  משרבב את ראשו לכיוונך את אומרת "ילדים, תיזהרו. מחבל".

פעם, כדי להצטלם היית צריכה לבקש ממישהו טובה: "סליחה, אתה מוכן לצלם אותנו?" והוא היה אומר "בשמחה, מה זה, חתונה? אתם משפחה?" והיתה נקשרת שיחה. לעומת זאת כיום הסלפי שולט. הלכתי בחו"ל לחפש מתנה לילדים שלי וראיתי מקל ארוך. מה זה? והסבירו לי, שכשרוצים כמה חבר'ה להצטלם ביחד, המקל עוזר לצלם את הסלפי. 

איזה כיף היה פעם. איזה עולם חברוּתי היה לנו לפני הרשתות החברתיות. נהיינו בודדים. לצלם את עצמך עם מקל? אולי גם תתחתנו עם מקל? מה יהיה, מה יהיה? שכחנו שאנחנו עולם של נזקקוּת. העולם המודרני מחק לנו את הצורך באנשים. אני רוצה להציע הלכה חדשה: כי תראי את חברותייך מתקשות לצלם סלפי, עָזֹב תַּעֲזֹב עִמן.[1]

והפרשה מזכירה: אל תזלזלו באף אדם, כי יותר ממה שהוא זקוק לכם, אתם זקוקים להיזקקות הזו.

הפרשה הקודמת, "יתרו", הסתיימה בציווי מוזר: וְלֹא תַעֲלֶה בְמַעֲלֹת עַל מִזְבְּחִי אֲשֶׁר לֹא תִגָּלֶה עֶרְוָתְךָ עָלָיו. רש"י מסביר שכאשר עולים במדרגות אל המזבח, מבזים את האבנים בדרך כי הכהן עולה בפסיעה גסה, הגלימה שלו מתרוממת והאבנים "רואות" את בגדיו התחתונים. עליה במדרגות היא ביזוי. והרי דברים קל וחומר, ומה אבנים הללו, שאין בהם דעת להקפיד על בזיונן, אמרה תורה "הואיל ויש בהם צורך, לא תנהג בהם מנהג בזיון" – חברך, שהוא בדמות יוצרך, ומקפיד על בזיונו, על אחת כמה וכמה.[2] במילים אחרות, אם על האבנים שלא חשות בביזיון כלל ציוותה התורה שלא לפסוע מעליהן בפסיעה גסה, לא כל שכן בן אדם. אל תפסע מעליו בפסיעה גסה. שלא להפסיע על ראשי עם קודש, כך היה אומר שוב ושוב רבי ישראל סלנט, שבשבת היארצייט שלו.

איפה כן תעלו? יש רמפה כזו שנקראת כֶּבֶשׁ.

מה ההבדל בין לעלות למזבח ברמפה לבין לעלות אליו במדרגות? הרי בשניהם צועדים, אז מה ההבדל?

ההבדל הוא נפלא. כשעולים למזבח בכֶּבֶשׁ, ברמפה, את רואה כל סנטימטר שעזר לך בדרך לכבוש את היעד (לכן הוא נקרא "כבש"). ואילו כשעולים במדרגות, דווקא החלק שעזר לך יותר מהכל להיות גבוהה, דווקא החלק שהעלה אותך דרגה, ומדרגה, אותו אינך רואה. זה הפאנל הזה הפנימי, המאונך, של המדרגה. לענייננו, אלה האנשים השקופים שהעלו אותך להיכן שאת נמצאת היום, ואליהם את הכי מנוכרת. מעל ראשיהם את הכי פוסעת בפסיעה גסה. מי הביא אותך למקום בו את נמצאת היום? הם, ואינך מכירה להם טובה בכלום.

מיהם השקופים האלה? עניי ביתך בדרך כלל.

האיש שלך, למשל. להפתעתי אני מגלה נשים, שככל שחיכו יותר לבן זוג, כך הן יותר מאשימות את עצמן (ואותו) ב"פשרה": "לא הייתי מתחתנת איתו אם הייתי צעירה יותר אבל הגיל והשעון הביולוגי אז לא היתה לי ברירה ולקחתי אותו...". שכחת כמה היית דאוּגה. כמה חששת: "האם אתחתן אי פעם? האם אלד אי פעם?" והאיש הזה, הוא שהעלה אותך להיכן שאת נמצאת היום ועליו את מדלגת בפסיעה גסה.  

הילדים האלה, למשל. "אין לי כוח אליהם, איזה נודניקים" – רגע, מי שם אותך במדרגה בה את נמצאת היום? מי לימד אותך תפילה, מי לימד אותך מחילה?  

למשל הפציינטים שלך, דוקטור. איך אומרים חז"ל בפרשתנו: ניתנה רשות לרופא לרפאות.[3] אל תביט בהם בזלזול. אל תתייחס אליהם כאל גיליון מחלה או כאל מסך מחשב. בזכותם עלית בדרגה, אל תדלג מעליהם.

התלמידות שלך, ימימה מזרחי. כמה פעמים בסוף שיעור עומדת שורת נשים אינסופית לברכה ואני חושבת "אני חייבת לרוץ. מחכים לי בבית. אני עייפה". ומה הייתי עושה בלעדיהן – הייתי בביתי, מכינה גובלנים ופטיפורים? הרי אני לא יודעת לעשות שום דבר אחר מלבד לדבּר...

ואיזה מסר זה לפוליטיקאים.

אנו בפתחה של שבת מברכין של חודש אדר. גיבורת החודש היא אסתר המלכה, שנכנסה לפנָיי ולִפְנים בשליחות אדירה עבור עם ישראל. אבל לפני כן, אנו שומעים אותה מתחילה לדבר עם מרדכי דיבורים של "כן נקראתי לבוא אל המלך" / "לֹא נִקְרֵאתִי לָבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ"[4] – מאיפה הדיבורים של ההָיי סוסייטי על שעות הקבלה בבית המלוכה? לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת![5] למה את חושבת שאת מלכה בלי שליחוּת כל כך קדושה?!

האנשים שהעלו אותנו לדרגה שאנחנו נמצאים בה היום, אסור לנו להפוך אותם לשקופים. הרי בלעדיהם, אנחנו פשוט "חצי".

בעיני מי אינך שקופה לעולם? בעיני ה'. והוא אומר לך: בת שלי, את יודעת את מי את הכי מגביהה על המדרגה? אותי. את מרוממת אותי.

איך אפשר לרומם את ה' ולאן בדיוק אני יכולה עוד לרומם אותו? וה' אומר: אַת המדרגה שלי, בת שלי. כידוע, אין מלך בלא עַם. אלמלא את, מי היה קורא לי "מלך"? אחרי ככלות הכל, אזי מלך שמו נקרא.[6]

ותקשיבי טוב, בת שלי, הוא אומר לך. רק כשאת שמחה ועומדת זקוף אני הופך להיות גבוה ומרומם ואילו כשאת שפופה ושפלה, אין לי מדרגה לעמוד עליה. אני כל כך זקוק לך שתהיי אישה שמחה. אני רואה אותך – את לא שקופה. אני לא מדלג על צער קטן מצעריך. יוֹנָתִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע, בְּסֵתֶר הַמַּדְרֵגָה – את בצד הנסתר של המדרגה אבל אני רואה אותך. הַרְאִינִי אֶת מַרְאַיִךְ, תראי לי שאת אישה שמחה! הַשְׁמִיעִינִי אֶת קוֹלֵךְ [7] – הרי מה הכי משמח אבא? כשבן או בת באים ואומרים לו "אבא, אני מאושר. תודה רבה". כי האושר שלך הוא האישור שלי (את מכירה את זה. מה מסב יותר אושר לאמא אם לא ילדים מאושרים, וכמה את שפופה כשהם מדוכדכים). קומי, בת שלי. אני רוצה לעלות במדרגה. תרוממי אותי. השמחה שלך היא פשוט פיקוח נפש עבורי.

כמה ה' "זקוק" (כביכול) לנו, שנהיה נשים שמחות. נשים שעומדות זקוף. כתוב במדרש לפרשת שקלים: בשבת שקלים, משה רבנו עומד שם באותה שעה וזוקף את ראשן (של ישראל).[8] מיהו "ראשם של ישראל" אם לא הקב"ה. את יכולה לשאת אותו למעלה, אומר ה"שפת אמת", באמצעות השמחה שלך. אישה שמסתובבת שמחה היא השגרירה הטובה ביותר של ה'. 7000 ילדים והיא עוד שמחה? אין לה כסף, היא בקושי מסתדרת – והיא שמחה? היא בבית קטן ושמחה? כמה היא מרוממת את ה' בעולם.[9]

כשאדם לא מרגיש נמיכוּת רוח, גם ה' לא יהיה "נמוך", כביכול. הוא יהיה כל כך מרומם! אשר על כן, היי שמחה. בשביל הילדים שלך. בשביל הקב"ה. תעבדי על השמחה שלך, על האושר שלך. ראי כמה יש לך – כל הדברים השקופים האלה, שאת אפילו לא רואה עד כמה הם הגביהו אותך.

יהי רצון שלא נזלזל באף ברייה ושנבין, שהעולם הזה הוא עולם של חצאים וכשם שאני זקוקה לו כך הוא זקוק לי. רק כך, בעזרת השם, נזכה לעלות ולעלות אל המזבח.