האחד בא לגור וישפוט שפוט

פורקת הייתי בלאות את הארגזים האחרונים. הבית כבר לבש צורה – אמנם עדיין לא מושלמת, אך ניתן היה כבר ליהנות מן הנוף הנפלא שפרץ במלוא הדרו אל ביתנו החדש, ולא לראות רק מגדלי ארגזים ללא קץ וללא תכלה. בתי מרים ניגשה אל הפסנתר; זו הייתה דרכה לשוב לשגרה ולצבור כוחות מחודשים לאחר עבודת פרך... היא ניגנה נעימה של קלדרמן ואני זמזמתי לי בנחת.

 לפתע שמעתי קולות רמים בוקעים מן הקומה שמעלינו. הקולות גברו עד שנשמעו כמעט היסטריות. "משהו נורא קורה שם" אמרתי, בעודי פונה לעבר חדר המדרגות. בתי חדלה מלנגן. לעלות או לא, התלבטתי עם עצמי. כדיירת חדשה בבניין, לא כל כך נעים לערוך הכרות עם שכנים על רקע צווחות שבקעו מדירתם, אולם יתכן שהם זקוקים לעזרה! בעודי פוסחת על שני הסעיפים השתררה למעלה דומיה.

 חזרתי הביתה, והפעם לספה. יחכו שני הארגזים האחרונים עד מחר. בתי חזרה לנגן ולפתע הלמו בשנית אותם הקולות ממש, אלא שהפעם הם היו רמים במיוחד. יכולתי לזהות שהם – כלומר – שההוא שצועק, צועק בפולנית מעורבת באידיש, ואילו אלה שכפי הנראה מנסות להרגיעו – מדברות אידיש ועברית.

כל כך הרבה בררנו על השכנים לפני שקנינו את הדירה. אף אחד לא טרח לציין בפנינו תופעה שכזו. להפך, אמרו לנו שהדיירים למעלה הם זוג מבוגרים שקטים. שרק כשנכדיהם באים לבקרם חשים בקיומם.

הקולות הרמים החלו להחריד אותי. נדמה היה לי שנוספו ברקע מהלומות או רקיעות ברגליים. בתי חדלה מלנגן ובאה לשבת לצידי. שתינו שתקנו ובשתינו קיננה חרדה, מה קורה שם? שמענו טפיפות רגליים במדרגות, דלתות נטרקו. הבנתי ששכנים אחרים יצאו לעזור ועל כן נשארתי בביתי. ושוב נשתררה דממה. ישבנו עוד זמן מה מחרישות, מתבוננות אל שדרת העצים המטופחת שנצבעה באור של בין הערביים. לבסוף בתי קמה לשוב לפסנתר.

 "מרים," אמרתי לה בלחש, "איני חושבת שמן הראוי עתה שמביתנו יבקעו צלילים של נגינה, אין זה נאה שכשהאחד זועק – השני מנגן." היא נטלה את העיתון היומי ופנתה לשבת לצדי בלא אומר ודברים.

 הלילה ירד ואויר קריר ונעים חדר לביתנו. שדרת העצים הוארה באור רך ששיווה לה מראה ציורי. רשרוש הענפים התנגן במרחב הכחול נמוג אי שם בהרים הרמים. אורות בתי הכפר שבאופק נצצו ככוכבים זעירים. עמדתי במרפסת כמכושפת . "כל כך יפה כאן," שמעתי את בתי אומרת בקול חולמני. "כל כך הייתי רוצה לנגן עכשיו."

"לא כדאי, מרים, תנגני מחר." למחרת היינו טרודות כל הבוקר ומרים לא הצליחה לנגן. רק לקראת הערב היא התיישבה שוב אצל הפסנתר וניגנה. לא חלפו חמש דקות ושוב החלו קולות האימים לבקוע מלמעלה. מרים הפסיקה באחת, מביטה בי המומה. שוב השתררה דממה למעלה. איני יודעת כמה זמן היה שקט, אך לפתע נשמעה צווחה נוראית, טריקת דלת עזה וקולות ריצה במדרגות.

 פתחתי את הדלת – נכונה להגיש עזרה, ולפתע ראיתי אותו, אדם מבוגר, כחוש וממושקף, עור פניו היה כה שקוף. הוא הביט לעברי בזעם נוראי כאילו עשיתי מעשה שלא יעשה.

חרדה סתומה מילאה את לבי. בתוך שניות ניצב למולי זועק בפני ומנופף עלי בידו. אשתו כפי הנראה ניסתה להסותו, היא הביטה לעברי במבט מתנצל ומבויש.

אישה קטנת קומה הייתה, פניה עגולות ונאות אך עצב נוראי כמו תהום שכן בעיניה. מסכנה, אמרתי בליבי, כנראה שבעלה סובל מאיזו מחלת נפש. היא דיברה אליו בתחנונים, אוחזת בידו ומנסה להרחיקו מדלת ביתנו. איכשהו הוא נענה לה, נסוג קמעא לאחור אך המשיך לזרוק לעברי מילים פולניות בצרורות, וידו הפנויה המשיכה להתוות בחלל סימני אלימות ברורים.

 "סליחה, גברת," אמרה האישה, "סליחה." סגרתי את הדלת באנחה כבדה. ובכן דירה יפה ומרווחת, נוף מהמם ושכן – משוגע,  זה מה שיש לנו מעכשיו.

 
מדוע לא עדכנו אותנו בפרט חשוב שכזה, הרהרתי בזעף, כל כך הרבה חקרנו ודרשנו ובסוף נפלנו בפח. חלפו יומיים שקטים וכבר נשמתי לרווחה. גם לבתי חזר מצב הרוח. ידעתי זאת כי שוב פתחה את הפסנתר ומילאה את הבית בצלילים. פניתי להכין את ארוחת הערב, מנסה לאלתר איזשהו תפריט חגיגי. כבר שבועיים שאיני מפנקת את בני ביתי בארוחות מיוחדות. הכל בגלל העברת הדירה.

הדירה הנעימה והיפה מילאה אותי ספוק אך הסיפור הזה עם השכן טרד את מנוחתי. עסוקה הייתי בהכנת פשטידה חלבית כשלפתע שמעתי קולות ריצה במדרגות – הפעם מלמטה למעלה. כן, ושוב הצווחות הנוראיות. מבוהלת ניגשתי לדלת מוחה את ידיי בסינרי. הדלת נפרצה בפני והשכן ההוא פרץ בגופו פנימה.

בפראות נוראה הכה בפסנתר, מאיים על בתי באגרוף קמוץ. הכל קרה כל כך מהר, ממש עניין של שניות עד שקלטתי את שרואות עיני ראיתי את אשתו עם עוד בחורה צעירה, כנראה נכדה, מושכות אותו בכוח החוצה. מיהרתי אל בתי הנפחדת. "בבקשה אל תנגני יותר," אמרה הבחורה החיוורת, אמרה ויצאה.

"מה זאת אומרת," תמהתי, "הוא צועק בגלל הנגינה ? אבל הרי את לא מנגנת בין שתיים לארבע וגם לא אחרי אחת עשרה בלילה – אז מה הם רוצים? מה זה צריך להיות?"

למעלה נשמעו קולות שיחה ובכי נדמה לי שהנכדה בכתה. הקול היה נשמע צעיר, ריחמתי עליה. אך לא הבנתי את בקשתה. לחלוטין – לא!

למחרת החלטתי לעשות מעשה. ארבתי במרפסת בשעת בוקר מוקדמת, וכשראיתי את השכן יוצא מן הבניין לעבודתו מיהרתי ועליתי לדירתו. אשתו פתחה לי את הדלת, עודה בחלוק בוקר. היא הופתעה אך בכל זאת הזמינה אותי פנימה.

הבית היה נקי ומטופח – לא בית שמתאים לחולה נפש. פריטי אמנות שונים גדשו את הקירות. סקרתי אותם בעניין. האישה התיישבה למולי, פניה הנעימות הביטו בי. הבחנתי ברטט של שריר שעבר בפניה. "טוב שבאת עכשיו," אמרה, "הוא לא בבית, אני אספר לך, את תביני."

"אנחנו מהשואה" אמרה. שמתי לב שעבורה זה לא היה ציון זמן, אפילו לא שם של תקופה או אירוע, זה היה שם מקום, איזה מחוז שלא מעלמא הדין. "היו לנו שני בנים ובת." היא בלעה את רוקה. "הבת הייתה בת חמש עשרה, הבנים היו בני תשע. היינו בגיטו, היה רעב, כזה רעב שמתו ממנו, את מבינה? הילדים שלנו היו כה רעבים." החרישה...

"עשינו הכל כדי להשיג עוד מנת לחם עבורם, אבל המצב רק הלך והחמיר. הבת עבדה, אז היה לה כרטיס מזון. לבעלי כבר לא הייתה עבודה, וגם לי לא. התחילו אקציות." את הכל סיפרה בלשון דיווחית קצוצה ורצוצה. כזו שנאלצת לומר ולא מעוניינת לספר.

"יום אחד הגיע חבר של בעלי, היה לו תפקיד ביודנראט. ´מחר יבוא הקומנדנט הגרמני,´ אמר, ´אנחנו רוצים להסיח דעתו, גונב לאוזננו שהוא גמר בדעתו לחסל את הגיטו אז אנחנו מכינים לו הופעה. הוא חובב מוסיקה גדול יש לנו תכנית כמעט מלאה רצינו ששני הילדים שלך...´ ´תפסיק,´ אמר לו בעלי בחלחלה, ´תפסיק עם השטויות – הילדים שלי לא מופיעים וזהו.´

 "הם היו..." קולה נאלם לפתע ועיניה התרוצצו בחדר נוגות. השריר בפניה שוב רטט. "הם היו מוסיקאים לא רגילים – שניהם. תאומים היו. ניגנו על פסנתר, כל כך יפה. ושרו כמו... כמו... מלאכים.  הוא ידע – כי היה חבר. אבל אנחנו לא גילינו לאף אחד בגיטו. כמה שפחות לבלוט יותר טוב. ´תשמע,´ הוא אמר לבעלי, ´אין לכם אוכל, ובכל מקרה צפויה אקציה. אני אתן לך כרטיס צהוב, קילו סוכר וקילו קמח – זה היה שווה זהב. בעלי שתק לבסוף אמר לו: ´אני לא מוכר את הילדים שלי.´
´לא מוכר – מציל.´ התעקש השני, ´אני אומר לך, אתה תציל אותם מרעב, מהאקציה, אני נותן לך את כל מה שהבטחתי מיד ברגע שהם יוצאים להופעה´.

´כלך לך מעל פני,´ אמר בעלי. אבל הוא לא הלך. הוא... הוא... בא אלי ...ושכנע אותי... ואני שכנעתי את בעלי. לא יכולתי לראות את ייסורי הרעב שלהם... ואפילו שהייתה לנו "מלינה" (מחבוא) פחדתי פחד מוות מהאקציה הקרבה. בסוף בעלי הסכים." ידיה נקמצו לאגרופים ופיקת גרונה עלתה וירדה. השריר בפניה רטט לעיתים תכופות יותר.

החרשתי והתבוננתי בה חסרת אונים. "בארבע הם יצאו מהבית ובארבע ודקה קיבלתי את הקמח וה...אפונים," במקום סוכר. רצתי אחריהם ואמרתי להם שכשישובו תהיה להם סעודת מלכים והם היו... מאושרים, כל כך מאושרים... אוי אלוקים, כמה רעבים היו ..."

העיניים שלה נראו לפתע כמו עננים כחולים שנקרעו ברוח והרבה טיפות זלגו מתוכם חרש חרש ... "הם הלכו, הייתה שם הופעה של חזן ומקהלה ואחר כך הם התחילו לנגן ולשיר... הק... הקו... הקומנדנט נהנה כל כך שביקש עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר... והם שרו וניגנו עד שלא יכלו יותר.. הם היו... רעבים... וחלושים... אמרו שהם יופיעו... רק... עשרים דקות מקסימום חצי שעה... אבל הם שרו... שעתיים.

בעלי ראה שהם... מתמוטטים... הוא ניגש לקומנדנט... וביקש לאפשר להם לנוח... ´אין להם כוח,´ אמר, ´הם רעבים... ´
´רעבים ? אין להם כח לשיר? אה?´ צווח עליו הקומנדנט הוא הוציא את האקדח שלו... וירה... בהם...

"...אני חיכיתי שעות, הכנתי פשטידת אפונים ומרק, הכנתי מפה לבנה על השולחן עם חמש קעריות יפות, וחיכיתי, חיכיתי... עד שכמעט יצאה נשמתי מחרדה ואז הביאו את בעלי הביתה... הוא היה נראה נורא, הוא לא פצה פה...כשראה את השולחן אמר ´אהה ...´ כמו נהמה מפחידה...
משך את המפה וזרק הכל... ואני לא הבנתי, לא הבנתי כלום ... לא יכולתי להבין שהם לא יחזרו יותר... לא יכולתי להבין שאני שלחתי אותם אל מותם...ושהם מתו רעבים... שעה שארוחה חמה חיכתה להם בבית.