רפואה על ידי עקיצת דבורים בשבת

הגיע אלינו יהודי שלקה בגופו במחלת ה'פסוריאזיס', המתבטאת בפצעים חמורים בכל הגוף על פני העור (בקיץ הסבל רב יותר, מפני שהזיעה חודרת לתוך הפצעים). תחילה הצענו טיפולים ורפואות שונות, ומשלא הועילו, החלטנו להציע דרך מקורית לפתרון הבעיה: "ריפוי על ידי עקיצת דבורים". דהיינו, מידי יום ביומו, למשך שבוע, ילך החולה אל כוורת הדבורים ('דבורי דבש'), 'ויקבל' עקיצה משני דבורים, וכעבור שעתיים יחזור על ה'טיפול' שנית. זאת, על פי מחקר עדכני המגלה כי יש בארס הדבורה בכדי להועיל לסוגים שונים של פצעי עור. (כמובן שהטיפול מיועד רק לאלו שאינם אלרגיים לעקיצת הדבורה).

 "יהי רצון שיהא עסק זה לי לרפואה, כי רופא חינם אתה, ברוך רופא חולים"[1] - בירך המטופל, וניגש בתעוזה לעבר הכוורת... ה'ריפוי' ביום הראשון (שחל ביום ה' בשבוע) עבר בשלום. וכן ביום השני.

ויהי ביום השלישי - יום שבת קודש, בהיותו כואב, ניגש המטופל ושאל: "לפי הוראות הרופא עלי לשמור על רצף בטיפול על מנת שאתרפא. האם רשאי אני להמשיך את הטיפול אף היום?"

ונחלק את השאלה לד' חלקים:

א. האם יש בריפוי שכזה משום 'איסור רפואה' בשבת?

ב. האם יש לאסור זאת משום איסור 'חובל' בשבת[2], שהרי לאחר העקיצה הדם נצרר תחת עור הנעקץ?

ג. האם יש בזה משום איסור 'נטילת נשמה', שכן לאחר העקיצה הדבורה מתה?

ד. האם קיים איסור בהוצאת עוקץ הדבורה בשבת?

(יש לציין כי חשש צידה לא קיים, מאחר והכין המטופל מערב שבת תיבה עם ב' דבורים).

בברכת והסירותי מחלה מקרבך

אליהו סולימני

רופא משפחה ומוהל

תשובה

 באופן כללי סוגי החולאים מתחלקים לג' קבוצות:

1) חולה שיש בו סכנה - דינו הוא, שהואיל ונמצא במצב של פיקוח נפש, מחללים עליו את השבת לכל צרכיו, וכמו שדרשו חז"ל: "מניין לפקוח נפש שדוחה את השבת? אמר רב יהודה אמר שמואל, דכתיב (ויקרא י"ח, ה'): וּשְׁמַרְתֶּם אֶת חֻקֹּתַי וְאֶת מִשְׁפָּטַי אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֹתָם הָאָדָם וָחַי בָּהֶם - ולא שימות בהם" (יומא פ"ה ב').

2) חולה שאין בו סכנה - היינו שחלה כל גופו אך לא נשקפת סכנה לחייו, או שחלה אפילו באחד מאיבריו ומחמת זה נפל למשכב. דינו הוא, שעל ידי נוכרים עושים לו כל צרכיו, ועל ידי ישראל אסורה אף מלאכה מדרבנן, אלא אם כן נעשית ב'שינוי'. כמו כן, מותר הוא בצריכת תרופות.

3) מחושים וכאבים בעלמא - באופן שאינו נצרך לשכב מחמת הכאב אלא מתחזק והולך כבריא. דינו הוא, שלא הותרה לו שום מלאכה, אפילו האסורה מדרבנן, וגם כשנעשית על ידי נוכרי.

והנה, בנוגע לחולה שלפנינו, טענו הרופאים כי שייך הוא לקטגוריה השניה, שמכיון שסובל מאד בכל גופו, ואף עלול הדבר להסתבך, יש להחשיבו כחולה שאין בו סכנה.

לאור זאת, ניגש וננסה להשיב על שאלותינו:

א.  חולה שאין בו סכנה מותר בנטילת רפואות (שאין נטילתם כרוכה באיסור תורה), משום שבמקום צער וחולי לא גזרו רבנן[3], ולכן רשאי להשתמש אף ברפואה זו. (ואולי יש לצרף עוד את מה שיתבאר בסמוך). אולם מסתבר שאם מתהלך כבריא, ואינו מוגדר כחולה שאין בו סכנה, יש לאסור דרך ריפוי זו, ככל רפואה שנאסרה משום 'גזירת שחיקת סממנים'.

ב-ג.  מבואר במשנה ברורה (סימן שכ"ח ס"ק קמ"ז) כי אסור לאדם לדבק 'שרץ עלוקה' על גבי בשרו, על מנת שתמצוץ את דמו לרפואה, משום שהוצאת דם נחשבת למלאכת 'חובל'. אולם אין נידוננו דומה לראיה, שכן במקרה דידן נעשה הדבר בדרך 'גרמא' בעלמא ולא בידיים, מה שאין כן במקרה בו עוסק המשנה ברורה, שהאדם הניח בידיו את העלוקה על עורו. ואם תאמר, הרי על כל פנים יש לאסור מדרבנן, כבכל מלאכה הנעשית בגרמא? יש לומר שבכל זאת יש להתיר, שהרי המשנה ברורה כותב כי על ידי אמירה לנכרי תהיה מותרת הוצאת הדם ע"י העלוקה, ולכאורה אם עומד האדם באפס מעשה כנגד הדבורה, עדיף הדבר מאמירה לנכרי. דהיינו, האדם לא גרם לפעולה, אלא רק נתן אפשרות לדבורה שתעשה בו את הפעולה, ולכן אין איסור בדבר.

יש לציין עוד את הנאמר בהגהת הרמ"א (סימן שכ"ח סעיף י"ז): "כל שאסור לעשות (עבור החולה) ע"י ישראל, אפילו ע"י החולה בעצמו אסור. אבל כשעושה לו האינו יהודי - מותר לחולה לסייעו קצת, דמסייע אין בו ממש"[4]. וביאר המשנה ברורה (ס"ק ס'): "היינו היכא שבלאו הכי נמי מתעבדא (כלומר, אף ללא הסיוע יכול הגוי לעשות מלאכתו), אלא שמסייע מעט, כגון אינו יהודי שכוחל את העין וישראל סוגר ופותח את העין שיכנס בו הכחול. אבל אם אינו יכול לעשות בלתי ישראל - אסור". ולכאורה כל שכן בשאלתנו, שאין ממש בעמידתו לפני הדבורה. 

וכן הוא לגבי איסור 'הריגת' הדבורה, שהדבורה עצמה מביאה לנטילת נשמתה, ולא האדם. (ומה גם שזו גרמא רחוקה, משום שאינה מתה מיד לאחר העקיצה אלא כעבור זמן). ובמקום חולי יש להתיר.

ד.  אדם שנעקץ על ידי דבורה בשבת רשאי להוציא את העוקץ[5], ואף על ידי כלי, כגון מחט או פינצטה[6].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.