להיות ראויים לחברות: האמת היא, שהאהבה (כן) מחייבת

בין מתן תורה לבניית המשכן היו אלו ימי השיא של בני ישראל בכל הדורות. וכדברי הנביא, "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך, לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה", היינו כי  נתינת התורה לעם הנולד הייתה בגדר חופה וכלולות. אף האהבה והדביקות בה' יתברך ובתורתו היו כה נדירים ומיוחדים עד שלימים ביכתה כנסת ישראל "ישקני מנשיקות פיהו" – וכפרש"י "זה השיר אומרת בפיה בגלותה ובאלמנותה מי יתן וישקני המלך מנשיקות פיהו כמו מאז, לפי שיש מקומות שנושקין על גב היד ועל הכתף אך אני מתאוה ושוקקת להיותו נוהג עמי כמנהג הראשון, כחתן אל כלה פה אל פה"

נורא ואדיר למתבונן.

ומה מתרחש בסיומה של החתונה הגדולה, המדרש מתאר זאת במשל מעניין:

"משל למלך שהיה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו אמר לו בתי שנתתי לך יחידית היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה איני יכול לפי שהיא אשתך, אלא זו טובה עשה לי שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם שאיני יכול להניח את בתי, כך אמר הקדוש ברוך הוא לישראל נתתי לכם את התורה לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו שנאמר ועשו לי מקדש..."

דברים בגו ויש לנו לדעת מה טמון ב'יום שאחרי' החתונה הגדולה ביותר, וכיצד ההנהגה הנכונה מאז. ובכלל, מדוע בקיטון מופרד צמוד וליד ולא באותו חדר ממש...?

* * *

בסיום הפרשה שעברה, פרשת משפטים, קראנו על אחת הטרגדיות הכאובות ביותר שקרו לעם היהודי. גזר דינם של נדב ואביהו. גזר דין שנחתם אך לא התבצע עדיין כדי לא לעכר את השמחה הגדולה.

נדב ואביהו המכונים בפסוק 'אצילי בני ישראל' היו שניים במעלה אל משה ואהרן, וכפי המבואר בחז"ל הם היו גם המיועדים להחליפם כגדולי ישראל יורשי העצר. הם שנקראו לימים "בקרובי אקדש".

אנו איזובי הקיר מנועים מלהבין אפס קצה ההשגה בעניינים אלו, אולם את פשוטו של מקרא לגבינו כדאי שנבין בלשוננו שלנו .

רש"י [שמות פרק כד פסוק יא] במקום מבאר "ואל אצילי - הם נדב ואביהוא והזקנים: לא שלח ידו - מכלל שהיו ראוים להשתלח בהם יד: ויחזו את האלהים - היו מסתכלין בו בלב גס מתוך אכילה ושתיה".

ולכאורה מדוע בכלל אכלו ושתו, הרמב"ן שם מבאר שהם "עשו שמחה ויום טוב, כי כן חובה לשמוח בקבלת התורה... ואף כאן ביום חתונת התורה כן עשו..."

חתונת התורה הייתה זו ושמחתם הייתה כמחותנים ראשיים במשתה שמחת התורה, אבל עם כל זאת מגדיר זאת רש"י כאמור: "היו מסתכלין בו בלב גס".

וכאן טמון הסוד העצום, וכאשר יבואר:

* * *

ישנן שתי הבנות שונות ותפיסות חלוקות בקשר לבניית בית בין בני זוג. לא כאן המקום להאריך אולם תפיסת העולם 'הנאור' היא כי בני זוג אמורים להיות בשיא הפתיחות והחיבור ביניהם בכל צורה ואופן שיהיה וללא כל מגבלה או מניעה ואכמ"ל והדברים ידועים. מאידך אצל יהודים, למרות והבית היהודי והחיבור שבו הם מושג נעלה וקדוש עד כי עולמות עליונים נתלו בו [ע"ע הכרובים בקה"ק שהיו מעורים זה בזה] בד בבד הם השתבחו אדרבה בצניעות ובטקט מחושב עד לפרטי פרטים, די אם נזכיר את עצותיו הפרקטיות של רב חסדא לבנותיו החכמניות ערב חופתן, שיזהרו ממאכלים ומעשים בלתי נבונים כמו גם ליברליות מיותרת העלולה להוריד את כבודן וחינן בעיני בעליהן. רב חסדא [ראה מסכת שבת קמ/ב] יורד לפרטי פרטים ומדריך אותן בפירוט מדהים סביב הטקט וההנהגה המסויגת בגבול שבין הפתיחות לצניעות, בין החיבור האינסופי לחינניות הנבונה, והכל לא מול אדם זר אלא מול הבעל עצמם ובשרם. ונזכיר כי חתניו לוקחי בנותיו של רב חסדא היו אמוראים קדושי עליון כמו רבא ורמי בר חמא... והיינו כי גם מול האדם השלם ביותר בן הזוג אמור לנהוג בחכמה ובדרך ארץ ולא לומר הנה נא הותרו כל הגדרים והחיבור שלנו מושלם יהיה ואף ללא כל גדר.

רב חסדא הזהיר את בנותיו אפילו מירק המביא לריח הפה שלא יאכלו אותו לעת ערב טרם המפגש עם הבעל השב אל ביתו. בינו נא זאת! חכם המכיר את מקומו כי בעל גוף הוא, יודע להלוך בדרך ארץ גם במקום בו הוא הרצוי ביותר.

גם איש אהוב ורצוי אין זו סיבה להיות בגסות רוח מול בן הזוג. נכון, הכל מותר ואין בזה איסור, אולם יש לשמור על נכבדות. כי העדר הנכבדות המתבקשת הוא שמץ של מידה המורה על גאווה מסוימת המצביע על התחושה כאילו אין הוא בר אנוש הנתון בגוף עמוס חסרונות.

* * *

מתוך הטענה הדקה הזו על אותם קדושי עליון כמו נדב ואביהו, נלמד את מעלתם וקדושתם כי רבה הייתה עד כי היו במצב הנעלה ביותר והמטעה ביותר בו אדם אהוב ורצוי שוכח את עצמו כשהוא מתארח אצל חבר ו"עולה אל הספה בסלון עם נעליו גדושות הבוץ...", אופס'...!

כי גם כאשר מצויים בשיא השיאים יש לשמור על האהבה הנכונה ולא להיות 'גס לב'.

* * *

קשה לנוד מאותם אבירי עליון אל מצבנו הנחות שלנו, אבל, יש כאן מסר אל המתקרבים אליו. נכון אנו הבנים הקרובים והאהובים ביותר של אבינו שבשמים, אנו עמלים בתורה ועושים את רצונו ברוך ה' אבל אנא גם בבית אלוקים הבה ונהלך ברגש, נכבד את הזולת, נבחין ב'שקופים' ונהיה ראויים לאהבתו יתברך.

"ושכנתי בתוכם", מבטיחה התורה - "בתוכו של כל אחד ואחד", השכינה ביננו והיא גם בתוכו של כל אחד מאתנו, זו הרבה אהבה, אולם זה גם מחייב אותנו בהרבה דרך ארץ.