אב ובנו

אני קשור למקום הזה בנימים כה עזים,אך באותה מידה – שונא אותו. שונא אותו כשם שכל אדם שונא את המוות ואת ריחו. וקשור אליו –כשם שבן קשור לאביו

אני שב לפקוד את קברך אבא יקר, ביום היארצייט, שנה אחר שנה. עוקב בהלם אחר ההר שנכש וננגס ונפרס לפרוסות מלבניות זעירות ממוסגרות במגרת בטון צרה ומחוספסת . ובתווך במקום תמונה אדמה אדמדמה

כל כך הרבה חלקות קבר בהכינו כאן בזמן האחרון כאילו קבלו כל תושבי העיר טפסי הזמנה ממלאך המוות בכבודו ובעצמו

הכל מסודר ומוכן, רק ינתן האות וכבר יעמדו ה"חברא קדישא" כמו אז, בלבושם המרושל ובמגפיהם הבוציות עם המעדרים הנוראיים שלהם. יפלחו את האדמה שעומדת וממתינה בדריכות למועמד הבא

וכמו אז ירוקנו את האלונקה אל קרביו ויסגר המקום, ויכוסה אדם ועמלו-ועולמו. ולא נודע כי בא אל קרבו
ואני אביט כואב ומיוסר על מלבן אדמה זה. כי כאן, כאן קבור החלק המשמעותי ביותר בחיי, החלק שכה אהבתי וכה קשור אני אליו, דומני כי רק הזמן החולף מגלה לי עד כמה..

הייתי בן שש עשרה כשעצמת את עיניך לנצח, שעה שמותך גדע את עלומי ואולי את ילדותי..
ניצבתי אז חסר אונים מול המוות שפלש וחטף אותך ממני ואותי ממך ואז – באחת בגרתי

גם כשחלית – בגרתי, החששות הנסיעות, הליווי שליוותיך לרופאים, הקריאות הבהולות של אמא, הכאב העצור לראותך פתאום –שבר כלי. כוחם של מראות מעין אלו למחות באחת ימי ילדות עליזים או ימי נערות חסרי דאגה. אך למוות כוח גדול פי כמה... כאילו מערטל את החיים מציפתם היפה המאירה והמסקרנת ומראה לך את טיבם האמיתי הנה הם החיים – מלבן אדמה שני מטר על מטר... הכל נגמר כאן. ומה שנכנס לכאן נרקב עד תום והשאר... מה שבנית ויצרת ועשית – נותר יתום

ביכיתי את מותך ימים רבים, אבא, ועדיין הוא בוכה בתוכי. אך לבכי פנים רבות. ביום ההוא בכיתי בדמעות ובקול חנוק עם זעקות כאב שנוקות שניסו להספידך, את חייך, את מה שהיית עבורי..

אחר כך בכיתי בלי קול ולבסוף בלי דמעות... והיום בכיי אחר, שקט עמוק ומופנם
אז בכיתי את חסרונך את יתמותי והיום אני בוכה את שירת חייך שנגדעה, את החוויות שלא חווית, עולמות בהם לא זכית לנגוע... לדעת... להכיר
היום בכיי מבכה אותך בשבילך שלא כמו אז שביכיתי את יתמותי ופרדתי שלי – ממך

כשליוותי את בכורתי לחופה רציתי לראותך מהלך לצידי כשושבין, כסב גאה ומאושר. אך תחת זאת ראיתי את החלל הנורא שנפער במקום בו היית אמור להלך ולאחוז בזרועי. חשתי מול אותה התפעמות שאיני יכול לבטאה במילים את הבכי המחלחל בתוכי כי אתה לא זכית ללוות אותי גם לא את שאר ילדיך...כי אתה לא יכולת לחוש במה שחש אני

זהו בכי עמוק שגם דמעות לא יכולות לשמש לו כלי ביטוי. זהו בכי שאין בו שמץ של אנוכיות או של רחמים עצמיים אפילו לא של געגועי פרידה, עזים ככל שיהיו
זהו בכי אמיתי הכואב את כאבו של הזולת שלא זכה לחוש במה שחש אני
זהו בכי טהור, על כן עמוק הוא, על כן בלי דמעות הוא, אין בהם צורך..
אין הן צריכות למחות,   למחוק או להטביע...כי אין כתם אין רבב

כשחיבקתי בזרועותי את נכדתי הראשונה יכולתי לחוש עם פרפור החיים העדין שלה לחוש את פרפורו של המוות שגזל מעימך את הרגע הענוג הזה
כאשר דור שני שלך מונח בין שתי ידך כמו חידה פלאית מרפרפת בין עיניך ואתה רואה בה עבר עלום ועתיד מכוסה

אך זו וורסיה שלך – שלך ממש, אך אחרת. היכול אתה אבא להבינני אף שלא חשת טעמו של הרגע הזה מעולם?כאשר אני נושא את דברי בכל חלקי תבל, אני נזכר בך לעיתים ותוהה כלום לא יכולת לעשות זאת טוב ממני? ומה היית אומר לו עמדת עתה תחתיי?געגוע העזים אליך כמוהם כאין מול אותה תחושה שכואבת את מה שיכולת עשות כה רבות בכישורך... ומותך בטרם עת גדע ממך ומממני ואולי מהתבל כולה... את התפארת הזאת שכה היטבת להצניע בקרבך.

אולי צניעותך היא זו שדחפה אותי יותר מכל להחצין את כוחותיי כמי שחש בהפסד של העושר הגדול שנקבר באדמה חשתי בצורך עלום לפעול בהיפוך גמור על פניו זו נראית הנהגה יפה פחות מהנהגתך הצנועה המופנמת, אך מי שחש כמוני את טעם ההחמצה יודע כי זו הדרך, אולי האחרונה להציל ולהוציא מן הקבר את כוחותיך שהרי סוף כל סוף, אבא, אני הוורסיה שלך ואולי זו הנתינה היפה ביותר שיכול אני לתת לך אחר מותך... אני נוהג אחרת מאיתך רק מפני שאני חש את הצורך להוציא מקברך את כל הכוחות שלא באו לידי מיצויים ולפזרם ברוח ולראותם בבוא היום פורחים ומלבלבים בשדות אחרים ולדעת – כולם שלך. מבארך השקיתים ובמימיך הרוויתי צימאונם, מיליך שלך יצאו מגרוני בנעימתך הייחודית ויכולת הנאום שלך היא זו ששזרה להם את ההילה שמהלכת לפני... ואני עודני עומד ועודר בקברך אך מעדרי דק ומעודן ובמקום אדמה מעלה הו משם ניצוצות מנשמתך, מכישוריך שאני, כן, עדיין מסרב לראותם טמונים בעפר ההוא..

תמיד אמרו לי כי כל כתיבה מקורה בפצע, בהיותי צעיר לימים זלזלתי במשפט אך ככל שהתבגרתי החלתי להאמין במשמעותו ואף להכלילו, להרחיבו. היום אני סובר כי כל יצירה אנושית מקורה בפצע..

ויצירתי שלי מקורה במותך בטרם עת, אבא. איני יוצר במובן הרגיל של המילה אני המוציא לאור של יצירותיך. האם אתה גאה בהן?האם הן מספקות אותך, האם ביטוין מלוטש כבטוייך? האם הן משקפות את עולמך כפי שהכרתיו? אלו שאלות שמטרידות אותי מעת לעת... ושהייתי נותן גם מחיי כדי לשמוע את דעתך. לעת עתה היא דוממת ורק דמותך שניבטת אלי מן התמונות מדובבת בדמיוני מילים שנותרו בזיכרוני משפטים שהתוו את דרכי הערות ביקורת תובעניות ששואפות להוציא כל מוצר בפס ייצור מהודר, כזה שכה היטבת להוציא מבין ידיך

נהגת בי לא פעם בתקיפות חסרת פשרות, אבהותך לא הייתה מקור לחולשה אלא לסמכות מחנכת ומתווה. אז לא הבנתי זאת, לא היו לי הכלים להבין. לפעמים נדמה לי כי חרצתי משפט לא צודק על הנהגותיך, ביני לבין עצמי פרשתיה לא פעם כנוקשות. אבל היום במבט לאחור אני רואה מבעד לנוקשות את הנדיבות האמיתית, זו שניתנת בסתר – אך בגלוי דורשת עמל, שלא יהיה הלחם – לחם חסד. מבעד לתובענות התקיפה אני חש במבטך הדואג אך המלא צפייה כאותה אם המאלצת את בנה הפעוט לצעוד את צעדיו הראשונים. אני רואה את המבט הרך בעיניך ושומע את הניגון הענוג בזמירותיך ויודע שאותה הרמוניה העולה מצללי תפילותיך אינה צועדת יד ביד עם תקיפות לשמה, אלא מניחה אותה לפניה כמגן משוח בשמן כדי להביט לאחור ולמחות בסתר דמעה... עתה שאני כה מיטיב להבינך אינך לצידי ואיני יכול להביע את הערכתי ותודתי לפניך והנה לך פצע נוסף שמלווה את יתמותי ואם תרצה את יצירתי..
מנעלי דורכות שוב על האדמה זו שאספה אותך אל בין זרועותיה וכה נורא הוא המצעד הזה שלי המהלך בגו זקוף שעה שאתה אבי מולידי שוכב אמות רבות מתחתיי

ידי נוגעת באבן השיש של המצבה קרירות צובטת את קרביי – מגעך היה כה חם, אבא וגם מבע עיניך ושניהם כה חסרים לי, אפילו שאני עצמי כבר אבא וסבא... עדיין זקוק לך... כל כך זקוק לך, אבא

השמש מבצעת מול עיניי את אחת השקיעות היפות שראיתי בחיי, אני מביט לעברה זהבה גולש בין עננים סגולים תכולים ורק שובלים דקיקים של ורוד נמזגים בה. ופתאום באחת אני חש את ידך זו שלפתה את ידי בתחינה אילמת להניח עליה תפילין ביום ההוא בטרם תשקע השמש.לא הבנתי אותך אז... לא הבנתי את הדחיפות והתחינה העזה שהייתה בעיניך... ואם חולה אתה ויום אחד לא הנחת תפילין מפני חולייך "אנוס רחמנא פטריי... אך אז לימדת אותי שיעור בלתי נשכח לימדת שיעור בלתי נשכח לימדת אותי משמעותו של נצח... מצווות תפילין דל היום לעולם לא תוכל להתקיים מחר גם נוכחותי כאן היום אינה דומה לשלושים הפעמים הקודמות בהן עליתי לקברך, גם השקיעה היום אינה דומה, וגם אני אינני מי שהיה..

אך המבוע נותר כפי שהיה... שלו ואיתן וקבוע ארבע אמות באדמה והוא – אתה ונוכחותך – ומה שאתה מחולל בחיי ומה שמחוללת בי יתמותי וחסרונךיצירת חייך אבא לא תמה, עודה בעיצומה לא פעם אני תוהה שמא אתה בחרת בה, שמא אין זו כי אם בקשתך שכך תצא לאור, שלא בנוכחותך, דרך בנך  כה צנוע היית וכה יאה זו הדרך לך. הנה גולשת השמש עם כל זהבה והאופק משחיר והולך כמו אז... אחוז בזרועי אבא ולמדני עוד אמת על חיי – חייך ועל הנצח ועל מה שביני לבינך..
 

הסיפור שלפניכם לקוח מהספר "רחובות אדם" מקבץ של סיפורים  אמיתיים (רובם) למרות שחלקם נראים בלתי אפשריים. הסיפורים עברו עיבוד ספרותי ושינויים קלים בלבד. הספר עומד לצאת לאור בקרוב מאת הסופרת א. פרידמן מחברת  רבי המכר: " מידע גורלי", "ברירת מחדל" ו"מבחן חוזר".

ולילדים: "צבי ובבי" , "גול התרנגול" ו"כבשה שחורה".
ניתן להשיג בהוצאת פלדהיים ובחנויות הספרים