תכירו: עיר הקודש, תל אביב

הימים היו לפני כשלוש שנים, אז שמעתי לראשונה על השיעורים הקבועים שמעבירה נעה ירון דיין בלב תל אביב. אני זוכרת איך בבת אחת שני רגשות מאוד מנוגדים הציפו אותי: מצד אחד, רציתי מאוד לבוא ולשמוע אותה, במיוחד אחרי שקראתי בשקיקה בפעם המי-יודע-כמה, את רב-המכר שחיברה, "מקימי", וכבר כל כך רציתי להכיר את מי שעומדת מאחורי יצירת המופת הזאת.

מצד שני, רק צמד המילים "תל אביב", למישהי שכבר מזמן הרגישה שמיצתה את החיפוש שלה שם, הרתיע אותי כהוגן, וגרם לי לשקול בכובד ראש, את ההחלטה אם לחזור לשם. בסופו של דבר, הסקרנות ניצחה: הבטחתי לעצמי שאלך לשם רק פעם אחת - וזהו.

אבל תכניות לחוד, ומציאות לחוד: מהר מאוד 'הצצתי ונפגעתי'. שבוע גרר שבוע, ועם הזמן מצאתי את עצמי משריינת להרצאות שלה את ימי חמישי, 20:30 בערב, כמעט בכל מחיר. כל שבוע מחדש, מצאתי את עצמי בלב תל אביב, בדרך לשיעור התורה הקבוע שלי.

ואם בהתחלה היה שם קומץ נשים, עם הזמן נפעמתי לגלות כמות גדלה והולכת של נשים שהחלו לפקוד את המקום בקביעות. החל מחרדיות מבני ברק, תל אביביות מבולבלות שמצויות בשיאו של חיפוש רוחני, ועד מתנחלות שמגיעות במיוחד מיישובים מרוחקים. כשהבטתי בהן, הרגשתי כאילו הזמן עצר מלכת: אף חרדית לא מיהרה לחזור הביתה לבשל לשבת; אף תל אביבית שפקדה את המקום לא הייתה נראית מוטרדת מהמסיבה שהיא הפסידה במועדון הסמוך עם כל החבר'ה. כולן היו מרותקות.

במשך הזמן, יכולתי גם לשים לב לשינויים קטנים שהתרחשו בהן, שחלקם היו אפילו מרחיקי לכת. חלקן החלו ללכת עם כיסוי ראש, אחרות שאלו את נעה בשקט בצד על מקווה, ואחרות בכו על הקושי והרצון להתחיל לשמור שבת. לב תל אביב, יום חמישי בערב, שיעור תורה בקונספט קבוע, גדל והולך. נשמע לכם הזוי? אז זהו, שכבר לא.

הרב זמיר כהן: "הרבה יהלומים לא מלוטשים"

גם למשה חיים, מנחה בערוץ הידברות ותושב תל אביב, לא זרה מגמת ההתחזקות בתל אביב בשנים האחרונות. חיים אגב, הוא גם מי שעומד מאחורי היוזמה להקמת השיעור השבועי של הרב זמיר כהן בימי חמישי ברמת אביב. "אני עד לכל מה שקורה, במיוחד בשנתיים האחרונות. התחושה הזו גרמה לי לפנות לרב זמיר כהן שליט״א, לפני כשנה וחצי, ולבקש סיוע בהכוונה ובדרך נכונה להתחבר לשורשים היהודים, במיוחד באזור רמת אביב. הרגשתי שדווקא הרב, הוא זה שיוכל להעביר את המסרים לתושבי המרכז, ורמת אביב בפרט, בצורה ברורה, אמתית, ולא בדרך של כפייה - אלא בדרך של קירוב. לשמחתי נעניתי בחיוב, והרב תיאר את המצב בדבריו 'אני רואה הרבה יהלומים שעדיין לא מלוטשים'".

משה חיים

מה אתה חושב שגורם להתחזקות הפתאומית הזאת?

"אני חושב שההתחזקות של תושבי המרכז מבטאת התחזקות בכל המדינה, מכל קשת החברה והגילאים. נראה שדווקא במקום שלא בדיוק חסר משהו, בצד הגשמי, מתעורר הצד הרוחני שצמא לידע והתחברות לשורשים היהודים. אני חושב גם, שדווקא הגזרות והעליהום על עולם התורה, גרמו להרבה אנשים להביע רגישות ורצון להתקרב ולתמוך בכך. אני זוכר שאחת השאלות שהרב נשאל בשיעור, הייתה בעניין גיוס תלמדי הישיבות, והרב אמר: 'אפשר לראות צד חיובי בדבר תלמידי הישיבה, שיתגייסו ויחזקו את שאר החיילים. מעז ייצא מתוק'".

"יש המון אנשים עם כיפות שקופות"

בדומה למשה חיים, גם יאיר ועקנין, 26, המתגורר בצפון תל אביב, מכיר מאוד מקרוב את התופעה ושותף פעיל בהפצת יהדות ובקירוב בלב תל אביב, בקבוצה שנקראת "יהדות בלב תל אביב". למען האמת, הוא בעצמו החל את ההתקרבות שלו לעולם היהדות, דרך לימוד בישיבה שנפתחה בלב תל אביב. "גדלתי בתל אביב למשפחה מסורתית", הוא מתאר, "ובשלב כלשהו, דרך התעניינות באינטרנט בשיעורי תורה בעיר, הגעתי ל'מדרשת גורדון' (ישיבת ערכים לשעבר), שנמצאת ברחוב גורדון פינת בן יהודה, ושם למדתי כמה שנים. כיום אני לומד תורה חצי יום, ובחצי השני עובד".

"יהדות בלב תל אביב", מה זה בדיוק המיזם הזה?

"מדובר בקבוצה של צעירים שהתקרבו ליהדות בעצמם, והמטרה שלנו היא לידע אנשים על קיומם של שיעורי תורה בתל אביב, ולקרב אותם למסר העכשווי הזה. אנחנו פעילים בעיקר בצידה הצפוני של העיר, בסביבת הרחובות בן יהודה, גורדון, ארלוזורוב ודיזנגוף, ויש לנו כמה מוקדים מרכזיים בעיר שאפשר לנתב לשם את המעוניינים בשיעורי תורה וחברותות, וגם מסגרות אקסטרניות ללימודי קודש, המאפשרות לאדם מצד אחד לעבוד ומצד שני ללמוד, ולהעמיק את הקשר שלו עם היהדות".

ועקנין מתאר היענות מפתיעה למיזם, ומספר על מקרה אחד מיני רבים שהוא נתקל בהם מידי יום ומכיר מקרוב. "היה למשל בחור, שהתעניין בלימודי יהדות דרך חבר שלו, והחבר הזה, במקרה או שלא, מכיר אותי והפנה אותו אלי. בהתחלה, סידרתי לו חברותא שילמד איתו פעם בשבוע למשך שעה. עם הזמן, זה נהיה כמה פעמים בשבוע, והיום זה כבר כל יום למשך שלוש שעות רצופות. שלוש שעות, שהוא יושב ולומד, וברוך ה' היום הוא כבר נשוי ואבא לילד, ונמצא בתהליכי התקרבות ליהדות, וזו רק דוגמא אחת, 'טיפה בים' מה שנקרא. אני מרגיש פה בשנים האחרונות מגמת התחזקות אדירה".

תפילין ברח' שינקין בתל-אביב (צילום: פלאש 90)" data-src="https://storage.hidabroot.org/OLD_MEDIA/ScreenHunter_21%20Feb.%2022%2009.34.jpg" class="lazy">גבר יהודי מניח תפילין ברח' שינקין בתל-אביב (צילום: פלאש 90)

איך בדיוק מצליחים לדבר יהדות בלב תל אביב לאנשים?

"בהמון דרכים. יש לנו למשל ערוץ בפייסבוק וביוטיוב, שבהם אנחנו מעלים כל מיני הודעות על שיעורי תורה שמתקיימים פה באזור, והרצאות מצולמות, שהתקיימו כאן בתל אביב. זכינו לעשות גם הלכה יומית של הרב אמנון חגיגי, שהוא מורה הוראה ורב קהילה ביד אליהו בתל אביב, שנשלחת כל יום לעשרות אנשים.  

"יש גם דרכים נוספות בהן אנחנו מנסים לקרב. למשל, כשיש מרצה מפורסם שמגיע לאזור, כמו הרב זמיר כהן למשל, אנחנו מגיעים לשיעורים הללו, ופשוט זורמים בשיחה עם אנשים צעירים שצמאים ליהדות, ויוצאים מזה דברים גדולים. מלבד זאת, אני חושב שבתל אביב יש ניכור גדול ובדידות, שהרבה צעירים חשים, ולכן כל מי שפונה אליהם ואומר להם שלום בלבביות - זה כבר מעורר את הסקרנות שלהם, ולכן הם מוכנים לבוא ולהתעניין. קורה לי המון, שאני פוגש מדי שבוע אנשים באקראי, ואני מציע להם להצטרף לשיעור תורה, או ללמוד חברותא אחד על אחד. חלקם הגדול אומרים: 'שיעור תורה? חברותא? למה לא?' ברוך ה', לא יאומן כמה אנשים רוצים ללמוד. אנחנו קוראים לזה 'אנשים עם כיפות שקופות'".

יש עוד פעילויות קירוב שאתה מכיר חוץ מכם, שפועלים בתל אביב?

"בטח, יש המון. יש כל מיני גופים, שעושים למשל סעודות שבת במחירים מצחיקים, וצריך להירשם בפייסבוק עד יום חמישי. תמיד תוך כמה שעות נסגר הרישום מעומס הביקוש. יש פה גם הרבה רווקים ורווקות, שאני חושב שבהיעדר משפחה בעיר - יוצרים לעצמם מעין משפחה קטנה סביב בית הכנסת בכדי להרגיש מעט חמימות.

ואם מדברים על תל אביב, אי אפשר שלא להזכיר גם את רבה של תל אביב, הרב ישראל מאיר לאו. הרב לאו, מסתבר, כבר מזמן לא רואה את תל אביב כעיר חילונית טיפוסית כפי שנהוג לחשוב. בראיון שמסר לעלון "קרוב אליך" לאחרונה, התבטא הרב ואמר: "כל היודע את העובדות לאשורן, יגחך להגדרה המצמידה לתל אביב את הפן החילוני שבה, מבלי לדעת עד כמה חיי הדת והמסורת באים בה לידי ביטוי של ממש. יש פה 544 בתי כנסת פעילים, 18 מקוואות, 715 עסקים המבקשים ומקבלים תעודת כשרות מבחירתם החופשית, על פי כללים של היצע וביקוש, ובתי הספר הדתיים הרבים מדברים בעד עצמם. בנוסף מדי שנה אני מוזמן לשאת דברים בתיכונים שאינם מוגדרים כדתיים, ואף על פי כן הדרך בה יושבים אלפי התלמידים ומאזינים לדברי תורה מעוררת התפעלות והערכה...".

הרב ישראל מאיר לאו (צילום: פלאש 90)

יובל דיין: "זיהיתי צמא אדיר"

גם יובל דיין, מכיר היטב את התופעה. דיין, בעל תשובה בעצמו ומרצה מוכשר ("אני לא מורה רוחני, אני יושב ומלמד. אני יושב על הגבול של שני צידי המתרס ועוסק בלגלות לאנשים שעוברים מה יש בצד השני"), עוסק כבר לא מעט שנים בקירוב רחוקים בתל אביב. לפני כתשע שנים, הקים את "התהוות", שהינו מרכז רוחני הממוקם כיום בסמוך לבית הכנסת הגדול בעיר, ברחוב אלנבי פינת אחד העם. את המרכז הקים כאמור יחד עם אשתו, נועה ירון- דיין, וכבר שנים שהשניים מעבירים שם שיעורים במשך השבוע.

כשאני שואלת אותו אם גם הוא מרגיש את זה באוויר, הוא יודע בדיוק על מה אני מדברת, ובכל זאת, נראה שלדיין יש סברה אחרת בנוגע להתפשטות התופעה דווקא עכשיו. "הגעתי לתל אביב לפני תשע שנים, ושנה וחצי אחרי שהגעתי פתאום הגיעו הצעות קירוב מצד ארגונים שונים, שגם באו להתייעץ איתי איך נכנסים לתל אביב, ובסופו של דבר גם נכנסו ועשו שינוי. פתאום התחיל שינוי גדול בתל אביב. פתאום יש שבתות, פתאום כל בתי הכנסת בעיר מתחדשים.

"אני חושב שזה תקופות כאלה. כן רואים מגמת עלייה ברצון של האנשים לרוחניות, בהחלט. באופן עקרוני, זיהיתי לפני הרבה זמן צמא אדיר אצל האנשים, הבעיה בעיני עד היום לא הייתה אצל התל אביבים, הם מבחינתי תמיד רצו - אלא אצל המנגישים. זה פשוט שהיום יש הנגשה יותר ראויה של היהדות. היום המדברים למדו לדבר ולמדו את הקהל שלהם.

"פעם דיבורים של התקרבות ליהדות, היו בעיקר דרך תוכחה, כמו דיבורים על גיהינום וגן עדן, וכאלה. האמת היא, שהאמת יכולה להיות מקל מאוד כואב אם מרביצים בו למישהו - והיום אפשר לומר שהז'אנר הזה כמעט חלף מהעולם. היום מדברים בצורה נעימה, פתאום 'בית הלל' גבר על 'בית שמאי'. עם ישראל תמיד רוצה דבר תורה, תמיד הוא רוצה להרגיש חלק, פשוט היום יש אנשים שמנגישים יהדות, שיודעים לדבר בשפת העם. פעם היה מקצוע כזה של דרשן, של אדם שיודע להגיש דבר תורה לאנשים יותר פשוטים, וזה מה שקרה לדעתי. עם ישראל תמיד צמא. אני באופן אישי, מרגיש שכל שני מטר עוצר אותי מישהו ברחוב ושואל: 'סליחה כבוד הרב, אפשר לשאול שאלה?'".

יהושע לימוני: "דווקא במקומות הירודים ביותר – מסתתר אור חזק מאוד"

יהושע לימוני, 42, הוא מוזיקאי תושב שכונת נווה צדק, שמתגורר בתל אביב כבר לא מעט שנים. בשנים האחרונות הוא גם מתקרב ליהדות, ומרגיש חזק את השינוי באוויר. "אני חושב שבהחלט ישנו תהליך, שמתרחש בעיקרו בעשר השנים האחרונות, בו אנשים מחפשים להתחבר למשמעות, שורשים, מסורת, זהות. ניתן לראות זאת לפי הכמות הגדולה של מרכזי הלימוד, שיעורים ותרבות יהודית שנפתחו וקיימים בת"א. מדובר על עשרות אם לא מאות. בכל ערב ניתן לבחור בין מגוון רחב של שעורים ואירועים יהודיים רק במרכז תל אביב עצמה.

"אולי אחד מהסימנים הגדולים לתופעה, היא ההסתלקות הכמעט מוחלטת של ה'אנטי'. ברחוב התל אביבי, כמעט ונמחקו לחלוטין גילויים של אנטי. יותר מזה, לאחרונה אין שבת אחת שבה לא אומרים לי 'שבת שלום' ברחוב, ולא מדובר על אנשים שומרי שבת. צריך לתת קרדיט גדול לכל הגופים המקרבים, הפועלים במרץ בשנים האחרונות, בדרכי נועם ובמסירות, לעתים אפילו במסירות נפש. זה ללא ספק נותן את אותותיו".

יהושע לימוני

ולשאלת השאלות: אז איך עובדים את ה' בתל אביב?

"שמעתי לא מזמן את הרב גערליצקי, שהוא שליח חב"ד בתל אביב", מסביר לימוני, "שהתבטא ואמר שהיום, רק להיות דתי בתל אביב זאת שליחות, עוד לפני שפעלת משהו, רק בעצם זה שאתה מסתובב ברחוב עם כיפה וציצית.

"יחד עם זאת, אני חייב לציין שבאופן אישי אני נוהג להתרחק מהגדרות כמו 'התחזקות', 'דתי', 'חילוני' - שלמרות שלעתים הן באות לידי שימוש, בעיני הן בגדר של מצמצמות. וכמו הרעיון שאמר הרבי מלובביץ': 'מי יכול להגיד היום מי רחוק ומי קרוב'. ללכת ברחובות ת"א עם אהבת ישראל בעיניים, כמים הפנים לפנים. ושנזכה כולנו להתקרב".

גם הרב רוני איילון, מייסד ומנהל מרכז "שמיים" בתל אביב, התייחס לאחרונה סוגיה הזו בראיון לעלון "קרוב אליך", שם אמר: "יש אנשים שלא יכולים להיכנס לעיר הזאת, חלקם בעלי תשובה וחלקם דתיים מבית. יש כאלה שהרחובות מזכירים להם תקופות שהם מנסים לשכוח, יש כאלה שקשה להם לעמוד מול תרבות שצועקת בכל כוחה 'העולם הזה'... אני מבין אותם. בעיניים של עבודת ה', מציאות החיים היא קשה ומאתגרת, ולפעמים צריך תקופות ניקיון והעצמה בסביבה שקטה ונקייה, בעיקר בתחילת הדרך, ובייחוד אם היא נעשית בגיל מבוגר. 

"תכל'ס, באנו לעולם הזה בשביל לעבוד ולהילחם. חז"ל מספרים לנו שדווקא במקום בו ההארה היא הגבוהה ביותר -  שם צריך כיסוי חזק יותר בשביל להחביא אותה. דווקא במקומות הירודים ביותר מסתתר אור חזק מאוד. צריך רק זהירות ונחישות כדי לא להתבלבל... רב אחד אמר לי פעם שהשכינה מאירה בכל מקום בשווה. היכן שרבים מבקשים אותה, כל אחד מקבל קצת. אך במקום שמעטים המבקשים, מקבל כל אחד מלא חופניו קדושה. צריך רק לחפש ולבקש את הדבר הנכון".

ועל כך מוסיף גם יובל דיין, ומסכם: "חשבתי על זה פעם, שבתורה היה את שבט יהודה שהלך בראש, כשעם ישראל הלכו במדבר. בדמיון שלי, זו ירושלים, שכל מי שמתחזק - עולה לירושלים והולך קדימה. אבל בסוף השבטים, המאסף הוא שבט דן, והתפקיד שלו היה, שכל פעם שהיו עוצרים ומישהו שוכח משהו - שבט דן מחזיר את האבידות. וזו בעיני תל אביב, העיר של שבט דן. כאן נמצאים כל אלה שאיבדו משהו, שאיבדו את הדרך ומחפשים אותה, וכאן הם גם מוצאים אותה, בעזרת כל הקירוב והלימוד שמתרחש כאן. בתל אביב זו עבודה אחרת. התפקיד שלנו, זה להחזיר את האבידות לאיפה שהן צריכות להיות".