איך להרגיש את המצוות?

אני מקווה שאצליח להסביר את עצמי כראוי. שמי יעקב, בן 30, עובד כמורה. משתדל למלא את תפקידי, גם בעבודה, גם בבית, וגם בשמירת מצוות התורה, ככל יכולתי. למרות שחיי מתנהלים, לכאורה, על מי מנוחות, יש בתוכי משהו פנימי שמאד מציק לי, ואני די מתבייש בו. הנקודה היא שאני מרגיש שכל מה שאני עושה בתחום שמירת המצוות, הוא רק בגלל שאני צריך ומחוייב. אם היו שואלים אותי בכנות מה אני רוצה לעשות הייתי אומר ללכת לבריכה, לאכול פיצה, לטייל ולפטפט עם חברים, אבל אני לא יכול לומר את המילה "רוצה" לגבי שום מצווה – לא שבת, לא כשרות, לא אמירת ברכות וכו. אני לא מתכוון להיות חילוני. בסה"כ אני מאמין בה ובתורתו, אבל אני מרגיש יסורי מצפון גדולים, כי כל קיום המצוות שלי זה עול שאני משתדל לצאת בו ידי חובה ולהשתחרר ממנו. אני קורא ספרים על צדיקים שהייתה להם אהבת ה ושמחו בקיום המצוות, וזה נראה לי דמיוני לגמרי. איך אדם יכול לרצות משהו כל כך מנותק מהחיים ומהעולם שלנו?

מצפה לתשובה בקוצר רוח,

יעקב.

שלום יעקב,

דברים רבים, אותם אנו צריכים לעשות, ממלאים את חיינו. אותם דברים אנו עושים בדרך כלל מכורח ציווי התורה ומסורת אבותינו, או מכורח המציאות. ישנם גם דברים שאיננו צריכים לעשות, אלא רוצים. רוצים כי הלב חומד, כי העיניים מתאוות, כי אנו מוצאים בהם עניין או סיפוק, משמעות או הנאה. שני בעלים יש לנו על "רוצה" ו"צריך" – הגוף והנשמה. הגוף רוצה את ענייני העולם הזה המוחשיים לו, וצריך, בלית ברירה, לקיים את עניני העולם הבא – התורה ומצוות, שאינם ערבים לו. הנשמה רוצה את ענייני העולם הבא, התורה והמצוות המוחשיים לה, ואילו ענייני עולם החומר כפויים עליה, ובלית ברירה, היא נאלצת להשלים עם קיומם. בעייתנו הגדולה היא שהנשמה ורצונותיה נעלמים מאיתנו. העולם בו אנו שרויים, הוא עולמו של הגוף, שכל ענייניו ורצונותיו הם גשמיים. מרגע לידתנו, אנו מזדהים עם הגוף ואומרים על דברים רבים "אני רוצה". איננו מבינים כלל ועיקר שרצונו של הגוף הוא המדבר מתוכנו, ואילו רצוננו הפנימי, הנשמתי, האמיתי, בדרך כלל אינו גלוי וידוע לנו.

מרמים אותנו כל הזמן – הצבעים, הצלילים, המראות, התחושות. מספרים לנו באלף צורות על האושר המיוחל שנוכל להשיג בעולם הזה. דוחפים אותנו בעל כורחנו, קטן כגדול, דל כעשיר, רפה כח כגיבור, אל תוך המרוץ עבור החומר. יותר חומר, יותר יופי, יותר עונג. אנו משלמים בעבורם במיטב זמננו, בכוחות גוף ונפש, והרע מכל – בשעבוד דעתנו. על מה אנו חושבים? על מה אנו חולמים? מה מעסיק אותנו ומה מטריד את מנוחתנו? – חומר. יש לנו לב, אין אנו אדישים ואטומים, אך ליבנו מומר, מרומה, מוסט ממקומו האמיתי והראוי. יש בנו תשוקות, רצונות ומאוויים, והם מריצים אותנו כל הזמן למלא אותם, אך אין הם תשוקותינו ורצונותינו האמיתיים והפנימיים. רצונותינו האמיתיים, לדאבון הלב, אינם ידועים לנו כלל ועיקר, והם מוחלפים בפרוטות של רצון הגוף, בזוטות של רצונות הבל, בחלומות שאינם חלומותינו כלל ועיקר. העולם הזה מחריש את אוזנינו, מסמא את עינינו, מקהה את חושינו ורוקם נגדנו מזימות. מזימתו הגדולה ביותר היא השכחה. שכחה של החשוב מכל. פיתויי העולם ותענוגיו, יסוריו ומכאוביו, מסיחים את הדעת כל הזמן מדבר מה יקר מאד, מהותי מאד ונעלם מאד, במהלך הריצה במסלולי המרוץ אחר החומר: אלוקים. אפילו מי שמקיים את מצוותיו, ואף לומד את תורתו, עלול בנקל לשכוח אותו.

מצוקת המצוקות

לא פעם, בעת שאני נוסע בכבישים המהירים, אוחזת בי פליאה. מדמה אני את אלפי הנוסעים מערבה כנחשול גואה של רצונות ומאוויים. כביכול, כל מה שאדם עשוי לבקש מצוי במערב. פליאה היא בעיני כיצד באותה רצינות והתמדה, באותה חיות ונחישות, זורמים שני נחשולים לשני כיוונים מנוגדים כל כך, אחד למזרח ואחד למערב.לעיתים, כאשר אני מטה את אזני ומקשיב היטב לנוסעים מערבה, אני שומע בלב הנחשול הזה, זעקה אילמת. זעקה כבושה, מיוסרת, שלעולם אינה חדלה לשאת את ידיה בתחינה. זעקת החיסרון. לאחד חסר כסף או פרנסה לבני ביתו, השני לוקה בבריאותו, השלישי מצפה לבן זוגו והרביעי לפרי בטן. פלוני מתקשה לבוא לידי שמחה ולזולתו חסרה מנוחה, משמעות או אהבה. רבים הם הלוקים בכמה חסרונות יחדיו, וכולם כולם מקדישים את כל עיתם וזמנם בניסיון למלא את חסרונם. מעל כולם ישנה מצוקה, שהיא מצוקת המצוקות. נוראה, ממאירה ועמוקה מכל, מטשטשת את כל הצבעים, מכבידה על החיים, מקטינה כל ישועה, ממיתה כל משמעות, והופכת אהבת אנוש לדלה ומוגבלת. מצוקה זו מהווה את שורש האבדון והחיסרון. רבים לא ידעוה, מעטים יכירו פניה, ומתי מעט יבינו דרכה. מצוקת המצוקות: אדם ללא קירבת אלוקים. אדם ללא אלוקים, הוא למעשה גם אדם ללא אדם... כי "כל זמן שאין מאיר הדעת בבני אדם, ואינם יודעים ומרגישים אלוקותו יתברך וממשלתו, אינם בכלל בני אדם, מאחר שאין בהם דעת לדעת את ה, שזה עיקר גדר האדם, ועל כן נחשב העולם כתוהו ובוהו" (ליקוטי מוהר"ן).

"בפיך ובלבבך לעשותו"

איך יוצאים מהתוהו ובוהו והופכים את מדבריותיו לגן פורח?

איך זוכים להסיר את הלוט שהעולם מניח כל הזמן על פני ה?

איך מרגישים בלב את חיותו המדהימה, את יופיו האין סופי, את ממשלתו המפוארת של יוצר בראשית?

איך מהלכים בעולם כבני אדם ברי דעת, היודעים את ריבונם ומשרתים את רצונו באמת?

איך זוכים להתאחד עם ה בעולם מתעתע של ריבוי פרטים?

על כל השאלות הללו עונה התורה תשובה אחת: "בפיך בלבבך לעשותו". כדי לעשות את ה לקרוב, ולהפוך את עבודתו למושגת ורצויה, לשייכת ומשמחת, יש לנו שני כלים – פה ולב. מבאר ה"באר מים חיים" על פסוק זה: "כלומר שעל ידי התפילה שבפיך ושבירת לבבך במחמדיה, והתקרבות הלב לשמו יתברך, נעשין הדברים האלה (תיקון הנפש) על מכונם הראוי". בהלכות תפילה פרק א סעיף ב, מסביר הרמב"ם את עיקרי מצות התפילה, "מצוות עשה להתפלל בכל יום, שנאמר ועבדתם את ה אלוקיכם... איזו היא עבודה שבלב – זו תפילה".

את גדרי התפילה מדאורייתא (מהתורה) מפרט הרמב"ם בהמשך: "חיוב מצווה זו, כך הוא: שיהא אדם מתחנן ומתפלל בכל יום, ומגיד שבחו של הקדוש ברוך הוא. אחר כך שואל צרכיו שהוא צריך להם בבקשה ובתחינה, ואחר כך נותן שבח והודיה לה על הטובה שהשפיע לו. כל אחד לפי כוחו...". להכניס את הקב"ה לחיים פירושו לדבר איתו בשפתנו האישית, מתוך ליבנו ממש. לפרוש בפניו את כל הקורות אותנו, לבקש עצה, להתוודות על השגיאות, להודות על הישועות, לשיר, להלל, לשתוק ולבכות. הכל, לבד לבד, ביני לבינו. כך נרקם הקשר. כך ניבנה בנפשנו הכלי להכיל את אורו, ותודעתנו צומחת למקום שבו נוכחותו אינה זרה עוד. כך, יורד ה משמי השמיים העליונים ומתחיל להיות שותף פעיל, יום יומי, בכל דבר בחיינו, קטן כגדול. כך מאיר אור בהיר יותר, אור של תכלית, על חיי היום יום ואפרוריותם, אור שמגלה תשובות מסוג אחר, עמוק יותר. אור שפותח כיווני מחשבה רדומים, ומעמיד דברים במקומם הנכון. ויותר מכל – אור שמנחם ומעודד, נותן כוח להמשיך, דעת למה לשאוף ולרצות ולאהוב בכל לב.

להפוך את ה לקרוב

כללו של דבר, רצונות ומאוויים מפעמים בנו כל הזמן, וליבנו תדיר מבקש לו חיות. אם זו לא תימצא בקרבת ה ובעבודתו, תוּמר חיות זו, בעל כורחנו, באהבת העולם הזה, על אין ספור פיתוייו. אם נתחבר אל ה ונתענג על קירבתו ואורו, אזי נחפוץ גם לקיים את מצוותיו באהבה ובשמחה, שכן נדע, נבין ונחוש שהן ניתנו מאב רחום וחנון, האוהב אותנו וחפץ בטובתנו ובאושרנו יותר מכל. מעתה, לא תהיינה המצוות חוקים יבשים וחסרי חיות, מסורת הכרחית או דבר שבשגרה, קיומן יהווה את הדרך להעמיק ולהעצים את הקשר בינינו לבין האהוב והנחשק מכל – אלוקים. זוהי התשובה לשאלתך: "איך בן אדם יכול לרצות משהו כל כך מנותק מהחיים ומהעולם שלנו?"

על ידי שיעשה אותו לקרוב, לאישי ולנוגע.

הדרך ל"קרוב אליך הדבר", לקרב את הקדושה אלינו, היא על ידי "בפיך ובלבבך לעשותו". דהיינו, להקדיש בכל יום זמן בו נתפנה מכל עניני העולם, ונבקש במילים אישיות משלנו את ה ואת קירבתו. כתב בענין זה ה"חפץ חיים" (תנועת המוסר ג, דמותו והליכותיו): "אין לנו שום עצה, כי אם שיקבע האדם בכל יום, או על כל פנים בכל שבוע, עת להתבודד בחדרו ולהתפנות מטרדותיו ולחשוב עצות בנפשו אודות ענייני אחריתו, באיזה אופן לתקן את עצמו". כתב הרב ישר, תלמידו של החפץ חיים, בספרו "החפץ חיים חייו ופעלו": "כשמישהו חש ברע (וכי יש הרגשה רעה יותר מזו של מצוות אנשים מלומדה ולב אטום לדברים שבקדושה?) ייחד לו פינה להתבודדות, ובדברים היוצאים מעומק הלב, ישיח עם ה יתברך במילים פשוטות. יבקש מהקב"ה חסד ורחמים, וריבון העולם ודאי יאזין לבקשתו, שכן הוא רק מצפה שנבוא אליו. על האדם לגלות לפני ה את כל ליבו במילים פשוטות וברורות, בלי כל ערמה והתחכמות, כמו בן השופך ליבו לפני אביו. בגישה כזו הדברים הם טבעיים, אמיתיים ונרגשים יותר, והשפעתם מרובה. בדרך זו ראה רבי ישראל מאיר (החפץ חיים) את האמצעי הטוב ביותר לתיקון העצמי". כדי לצאת מידי הספק, מדגיש החפץ חיים שאין המדובר בתפילת שמונה עשרה העשויה, כידוע, להפוך גם היא ל"מצוות אנשים מלומדה", אלא דווקא לשיחה ותפילה אישית שלא בזמן תפילת השמונה עשרה. כתב ה"ליקוטי אמרים": "כל הצרות הבאות עלינו, שאיננו ניצלים מהן, המה מפני שאין אנו צועקים ומרבים בתפילה עליהם, כי לו התפללנו ושפכנו שיח לפני הקב"ה, בודאי לא ישובו תפילותינו ובקשותינו ריקם. ולא יסתפק האדם במה שמתפלל השמונה עשרה שלוש פעמים בכל יום, אלא כמה פעמים ביום צריך לשפוך תפילות ובקשות בינו לבין בוראו כשהוא בביתו מעומקא דליבא (מעומק הלב)". כן כתב בעל ספר "חרדים" בסופו: "סגולה קלה לרפואת הנפש היא ההתבודדות, כי לעתות רצון יפרוש עצמו למקום מיוחד. שלא יראוהו בני אדם, וישא עיניו למרום אל מלך יחיד, עילת כל העילות וסיבת כל הסיבות. וכאשר הוא יבוא לשים פניו אל אלוקיו, כן הוא יתברך ישיב אליו". מסיים שם ספר "החרדים" את דבריו: "כך שמעתי מפי מורי ורבי החסיד הקדוש רבי יוסף סאגיס ז"ל וכך הוא היה עושה. כן מצאתי לרבי יצחק דמן מעכו, שכמה חסידים היו עושים כן בימיו וכן מצוין עניין השיחה לפני ה בדברי הרמב"ם, הרמב"ן, חובות הלבבות והרב רבי יונה ז"ל". ה יזכנו ללכת באורחות צדיקים, להתקרב לבוראנו ולעבודתו באמת, לפתוח את פינו בתפילה אישית, להכיר את רצון נשמתנו, להזדהות איתו, לרצות באמת רק את ה וקירבתו, ולהרפא מחולי ה"מלומדה".