דבר תורה לפרשת תצוה: כי האדם עץ הזית

פרשת תצוה פותחת בציווי על עשית שמן למנורת המשכן: "וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר, לְהַעֲלֹת נֵר תָּמִיד" (שמות כז, כ). נרחיב מעט במשמעותו של השמן המופק מן הזית, ונראה כיצד פרטי השמן רלוונטיים ואקטואליים לחיינו היומיומיים.

אחד הביטויים הנפוצים בין בני האדם, הוא הביטוי "הארת פנים". לא אחת אנו אומרים על פלוני שהוא "מאיר פנים", "יש לו אור בעיניים" וכדומה. ברור שאין אנו מתכוונים לאור פיזי, אלא לאור רוחני, כלומר, שיש לו תכונות פנימיות עשירות, המוקרנות החוצה ומשרות שלווה על סביבתו.      

כשם שבהירות האור הפיזי, תלויה באיכות וזַכּוּת השמן, שהרי ככל שהשמן זך ונקי יותר, כך האור המופץ ממנו בהיר יותר, כך כל אדם יכול להפיץ אור על סביבתו, אולם בהירות האור תלויה במידת זכות גופו. ככל שפנימיות האדם טהורה יותר, כך רמת האור הקורנת ממנו גבוהה יותר. 

נביא מעט מדבריו של רבי משה אלשיך, בספרו "תורת משה", אשר עורך אנלוגיה בין שמן הזית לחיי היהודי.  

הנביא ירמיהו ממשיל את בני ישראל לזית: "זַיִת רַעֲנָן יְפֵה פְרִי תֹאַר, קָרָא ה' שְׁמֵךְ" (ירמיהו יא, טז). כדי שאדם יוכל להאיר כאותו שמן, עליו להידמות לזית. 

הפרט הראשון הוא: "שֶׁמֶן זַיִת זָךְ". כלומר. טבעם של רוב הפירות, כאשר הם בשלים והגיע עת הקטיף, שקוטפים אותם אחד אחד בעדינות, ונזהרים שלא יפלו על האדמה. אם הם יפלו הם עלולים לקבל "מכה" ולהיות פגומים. אולם ביחס לזית שונה הדבר. כיצד מוסקים את עץ הזית? המוסק לוקח מקל ארוך, וחובט בענפי הזית ללא רחמים, וכך הזית נופל היישר לאדמה. בימינו, עם התפתחות הטכנולוגיה, יש טרקטור עם מצבט גדול, אשר מנענע את גזע העץ והזיתים נושרים, גם הזיתים שבמרומי האילן.

כשם שהזית מוכשר להאיר רק לאחר נפילתו וחבטתו באדמה, שהרי רק אז מרימים אותו ומפיקים ממנו שמן, כך כל אדם, כאשר הוא מרגיש שהוא כבר לא "בראש האילן", והוא מוכן להשפיל עצמו ולהפסיק להתגאות, או אז מסוגל הוא להתחיל להאיר. אולם כל עוד הוא מרגיש "במרומי האילן", והוא אפוף תחושות גאווה והתנשאות, הוא לעולם לא יוכל להאיר. אנשים בורחים מבעלי גאווה, ואף סולדים מהם.

זהו התנאי הראשון – ענווה.

הפרט הנוסף שהתורה מדגישה הוא "כתית למאור". הכתיתה מרמזת על הקשיים והייסורים. לא רק שהזית נפל ממרומי האילן ונחבט באדמה, אלא אחר כך גם כותתים אותו. כל אדם יכול להרגיש "בראש האילן", נהנה מהאוויר ומאור השמש. חייו מתנהלים על מי מנוחות, פרנסתו מצויה ומצב בריאותו טוב. אולם פתאום באה מכה, לפתע מתרחש זעזוע.

הייחודיות של הזית היא, שלאחר הכתיתה ניתן להפיק ממנו משהו "חדש" לגמרי – שמן למאור. לא רק לאכילה. וזאת בשונה משאר הפירות, שעל ידי כתיתה וסחיטה ניתן להפוך פרי למשקה או לצורה שונה של אכילה, אך לא ניתן לעשות ממנו משהו חדש.

כזה הוא האדם. אדם יכול להוציא מעצמו כוחות שהוא עצמו אף פעם לא היה מודע אליהם. כדי שאדם יגלה אותם, הוא לא צריך ייסורים חיצוניים, אלא גם כאשר נלחם הוא עם עצמו, מתגבר ומתאמץ מול ניסיונות החיים, שובר את הרצונות וכובש את מידותיו, הוא מסוגל להוציא ממנו אור גדול.     

נסיים עם עוד תובנה אחת. מהיכן אהרן הביא את האש למנורה? התלמוד (יומא, מה ע"ב) כותב, שאהרן לקח אש מאש התמיד שהייתה בוערת בקביעות על גבי המזבח. המשמעות הסימבולית היא, שאדם יכול להאיר, לפרוח ולשגשג, רק אם הוא לוקח את האש מהמזבח. האש במזבח שרפה את הקרבנות. קרבן מסמל את ההתגברות של הרוח על הגשם, ההקרבה ושבירת הרצונות. רק לאחר שאדם מקריב מעצמו, הוא מסוגל להאיר (ספר "נתיבות שלום").