אילו בושות!

כשחמי וחמותי באים אלינו, לביקור הדו-שבועי, מאד חשוב לי שהכל יהיה הכי הכי. אם להודות על האמת - חשוב לי מאד שחמותי תראה שאני מחזיקה בית לתפארת: דואגת לבית נקי ונעים, שולחן ערוך בכל טוב (לחם שאפיתי, עוגה טרייה, סלט בריאות עשיר ועוד ועוד). חשוב לי שהילדים יתקלחו וילבשו דווקא את הבגדים החדשים (ולא את אלו שעברו בירושה, עם ההדפסים המתקלפים), שישבו יפה ליד השולחן, יעזרו להגיש, יפנו, יברכו ויראו לסבתא איזו משפחה חמימה ומקסימה אנחנו - ממש תפארת לעם ישראל. ומה היה קורה בדרך כלל? אחרי כל הטרחה והמאמץ? האוכל יצא טעים, הבית היה מבריק אבל ה-י-ל-ד-י-ם! הם היו כל כך משתוללים. לא סתם שובבות חביבה של נכדים, אלא מדברים אלי בחוסר נימוס, בוכים "בכי של חינם" בטונים צורמים, רבים ביניהם את המריבות הכי קשות, מתלוננים על כל מה שיש בשולחן, קופצים בפראות על הספה... בקיצור, שלוחי כל רסן. ואני? הייתי הופכת לנקודה בלתי נראית מרוב חוסר אונים ובושה, בטוחה שחמותי חושבת שאני האמא הכי גרועה בעולם, כישלון מס 1 בחינוך ילדים, לא מוצלחת ולא סמכותית. איך הגבנו? היינו מנסים את מזלנו בכל דרך: לעתים מגיבים באיפוק (שלא שכנע אף אחד, יש לציין), לעתים, כשזה היה מוגזם, היינו שולחים את אחד הילדים לחדר "להירגע", ולעתים היינו מגיעים לכעס ולהרמת קול... בקיצור, מנות גדושות של בושות, בושות ובושות.

* * *

יום אחד כששחזרתי את ארועי האתמול, ושוב חשתי את אותה בושה והתכווצות, הבריקה לי, בסייעתא דשמיא, מחשבה: הילדים הם אלו המתנהגים בפראות ליד חמותי ולא אני, אז למה אני מתביישת? אני דווקא כן מתנהגת יפה ובנימוס... אולי זה פשוט לא קשור אליי? עברה בי מחשבה חדשנית ומנחמת, אולי זה, למעשה, הבושות שהם עושים לעצמם? ברור לי לגמרי שהילדים יודעים בדיוק (אבל בדיוק) מה אני מרשה ומה לא. נאמתי וחזרתי ונאמתי בכל פעם שחמי וחמותי היו עוזבים. הם יודעים מה מנומס ומה לא, מה אסור ומה מותר, אז אולי אני את שלי עשיתי? החלטתי להפסיק להתבייש. ילד שעושה מעשה לא ראוי – שיתבייש הוא בעצמו. מרגע שהחלטתי לא להתבייש, ויהי מה, אבן כבדה נגולה מעל ליבי. אפילו הזמן שלפני הביקורים כבר היה נראה אחרת: הייתי הרבה פחות לחוצה. פחות לחוצה מאיך שהילדים נראים, פחות לחוצה מ"מה יהיה הפעם"... ואז זה פשוט קרה - הילדים מאד שיפרו את התנהגותם, ישבו הרבה יותר בשקט, לא התלוננו על כל דבר קטן, מפלס המריבות ירד פלאים, ויכולנו, די לראשונה, לשבת ולנהל שיחה בטון רגיל וברצף של משפטים לא קטועים... כשילד בחר להשתולל, לבכות או להפריע – חשבתי לעצמי (והאמנתי), שהוא מקלקל לעצמו. הוא מבייש את עצמו ליד סבתא, אבל באמת זה לא קשור אליי ובטח שלא לחינוך שלי. אפשר לומר שהיוצרות התהפכו. היום, כשמגיעים אלינו אורחים, הילדים הופכים למלאכים. רק כשאנחנו לבד בבית – העניין עוד טעון שיפור...

* * *

בליל הסדר האחרון הזמנו אלינו את חמי וחמותי. הם מעולם לא התארחו אצלנו בליל הסדר. הפעם - התרצו ובאו. הייתי מרוכזת כל כולי בטרחות האינסופיות לחג ולא היה לי זמן להילחץ או לחשוש... היה ברור לי שזה הולך להיות ליל סדר מיוחד ומרומם. ליל הסדר עבר באופן מופתי במיוחד. האווירה הייתה "מחושמלת" בקדושה, הילדים קראו מההגדה, הוסיפו דברי תורה משלהם, השתתפו בשירים וענו על השאלות של בעלי. עברנו לילה פשוט "מעין עולם הבא". בבוקר שלאחר החג צילצלה חמותי. היא הודתה בכל לב על האירוח ו... לא הפסיקה לקצור שבחים על הילדים ולהתפעל מהתנהגותם."הם ישבו כל כך יפה, התנהגו ממש למופת, השתתפו כל כך יפה..." מה אני אגיד לכם? איזו נחת יהודית!

אנחנו משקיעות הכל בילדים. החל ב"תחזוקה שוטפת": מקלחות, בגדים נקיים, סנדוויצים, ניקוי ראש, גזיזת ציפורניים, ארוחות, ושאר עבודות מתישות ורוטיניות, וכלה בהשקעה אינסופית רוחנית: מתפללות עליהם בלי הפסקה, לומדות איתם, דואגות להם לסביבת חברים מתאימה, לבית הספר הטוב ביותר, שומרות על צניעותן של הבנות ודואגות ללימודם של הבנים. אכפת לנו כיצד הם מברכים, אומרות איתם קריאת שמע על המיטה, דואגות, חושבות ונותנות בלי סוף. אבל, יש לנו טעות אחת. הילדים שלנו, כמה שאנו כל כך אוהבות אותם ומשקיעות בהם, הם לא חלון הראווה שלנו... כשילד משתף איתנו פעולה והולך בתלם – אנו מרוצות, אבל חושבות בליבנו שזו פשוט מתנה, סייעתא דשמייא... אבל כשילד מתנהג לא כפי שלמד אצלנו בבית, משום מה אנחנו ה"כישלון". אנו לוקחות אותו על עצמנו, מייחסות אותו לחינוך הקלוקל שלנו... ומתביישות. שמעתם פעם שמישהו האשים את אברהם אבינו עליו השלום בכך שישמעאל החליט להיות "פרא אדם"? וכן הפוך – האם מישהו משבח את תרח, אבי אברהם, על החינוך המשובח שהעניק לבנו, ותולה את צדקותו של אברהם אבינו במה שראה בבית? ומה לגבי עשיו הרשע שיצא מיצחק הצדיק? ומה עם אבשלום, בנו של דוד המלך? הם לא חינכו נכון? לא. אז למה בדור שלנו ההורים תמיד אחראים לתוצאות?

* * *

הדבר חזק במיוחד בתופעה הכאובה והמדוברת של נשירת נוער מדרך התורה. ילד מחליט, לא עלינו, לעזוב את הדרך, לעזוב את הישיבה או בכלל לוותר על הכיפה. מראה קשה לכל הדעות. ואז – מה אומרים מאחורי הגב? מה צועקות העיניים? ההורים אשמים בכל - "אם היו מגדלים אותו כמו שצריך – הוא לא היה עוזב". "הייתם איתו קשים מדי", או "הייתם איתו רכים מדי". קיצורו של דבר, האצבע המאשימה מופנית תמיד כלפי ההורים. בואו נחשוב לרגע – הילד המדובר הוא כמעט תמיד חלק ממשפחה מרובת ילדים. מה לגביי שאר הילדים? האם גם הם חונכו לא כמו שצריך? הלא כולם גדלו באותו בית... כמעט תמיד ניווכח שבנוף המשפחתי - הילד הזה הוא חריג. שאר הילדים הולכים, כמצופה, בתלם, ומביאים מלוא חופניים נחת להוריהם... אז מה קרה לילד דנן? הוא פשוט לא בחר בטוב! כתוב בתורה הקדושה: "...ראה נתתי לפניך היום, את החיים ואת הטוב, ואת המוות ואת הרע.... ובחרת בחיים" (דברים, ל). היתה לו אפשרות לבחור בחיים, כפי שראה בבית הוריו, אבל הוא החליט שלא לשמוע לעצת התורה ובחר את ההיפך... אם "נחפור" עוד קצת נגלה שבניגוד לתחושת ה"איפה טעינו" של ההורים ובניגוד לטענות הסביבה, הילד הנושר הזה, כמעט תמיד, קיבל יותר תשומת לב, תפילות בוקעות רקיעים, ודמעות חמות מכל שאר הילדים. הוא הצליח להביא את הוריו לאינסוף התייעצויות, נסיונות ושיחות חינוך, והיה תדיר "במרכז ענייניי הבית", טכנית ורגשית. התמונה אף מקבלת משנה תוקף כשאנו זוכרים שמדובר בנערים בוגרים שעברו את גיל המצוות. עפ"י התורה הקדושה הם כבר בעלי דעת ובחירה שלימה ולכן מחוייבים במצוות. של מי, אם כן, האחריות על הבחירה ועל... הבושות? כמובן שאין בדברים להמעיט מגודל האחריות של ההורים כלפי חינוך ילדיהם, ומהצורך הנדרש מהם לבדוק תדיר שהם אכן מחנכים כראוי, ואינם עושים שגיאות המביאות את הילדים למרוד. יחד עם זאת, עלינו לזכור שאם אנו עושים את ההשתדלות הנכונה לחנך את הילד כראוי, מכאן ואילך הדברים כבר אינם בידינו, ואין לנו עוד מה לעשות בעניין (מלבד תפילה).

* * *

במאמר מוסגר יש להוסיף, שמקרה מצער של ילד נושר, הוא מנה גדושה של ייסורים להוריו. כמו בכל ייסורים שנגזרים על האדם – מצווה האדם לשוב בתשובה.כתוב בגמרא במסכת ברכות: "...אם רואה אדם שייסורין באין עליו – יפשפש במעשיו, שנאמר: נחפשה דרכינו ונחקורה ונשובה עד ה (איכה ג, מ). "פשפש ולא מצא - יתלה בבטול תורה, שנאמר: אשרי הגבר אשר תיסרנו י-ה ומתורתך תלמדנו" (תהילים צ"ד, י"ב). "ואם תלה ולא מצא - בידוע שיסורין של אהבה הם, שנאמר: כי את אשר יאהב ה יוכיח" (משלי ג, י"ב).

עלי לבדוק את מעשיי ולשוב בתשובה, ללא קשר לילד או לחינוך שנתתי לו. בנוסף - ייתכן שה לא נתן לי את הייסורים האלו כדי לתקן מעשים מקולקלים מיסודם, אלא לתת לי, באהבתו הרבה, "מקפצה" לתיקון המידות והמעשים. עלינו, אם כן, לבדוק את עצמנו ולשוב בתשובה על כל מנת ייסורים שקיבלנו, אבל כשעינינו נשואות מעלה, אל ה יתברך, וללא הלקאות עצמיות ורגשי אשם מיותרים.

* * *

הייתי לפני מספר שנים בחתונה של רב גדול, צדיק ועניו. בנו, החתן, היה נראה בדיוק ההיפך מאביו - מפוקפק ומוחצן, עם כיפה מינימאלית וחבורת חברים מפוקפקים... הייתי המומה. אני מכירה מקרוב את הרב ואשתו כאנשים צדיקים ושמחים, מלאי אהבה ואמון. עם זאת, לא עברה במוחי, חלילה, אפילו לרגע קט, מחשבה שהרב הצדיק ואשתו לא עשו עבודה מספיק טובה... זה היה ברור לי כשמש שזו בחירה גרועה של הבחור הצעיר, המנוגדת לכל מה שספג בבית. עובדה ששאר ילדיהם, שמונה במספר, הולכים בדרך בה ראו בבית - בדרך הישר.

* * *

אומרת הגמרא בקידושין: "שלושה שותפים באדם, הקדוש ברוך הוא, אביו ואימו". ה הפקיד בידינו פיקדון יקר ביותר, נשמות טהורות, ילדי ישראל, ונתן בידינו את כל היכולות והכישורים לגדלם בדרך הטובה ביותר. אנו עושות כמיטב יכולתנו, ואף במקרים רבים – מעל ומעבר. משקיעות מחשבה אינסופית בגידולם, הולכות לשיעורי חינוך, שומעות קלטות וקוראות ספרים בנושא. כולנו מתייעצות במקרים רבים בדעת תורה, ושוקלות שוב ושוב את צעדינו לרווחת הילדים. כמו בכל עניין, גם בחינוך הילדים היינו רוצות לראות פירות מבורכים, אבל, מה לעשות, אנו לא מנהלות את העולם. יש לנו שותף מלא וחשוב בגידול ילד. השותף השלישי – ה יתברך. הילדים שלנו הגיעו אלינו כפיקדונות למס שנים, ולאחר מכן הם ממשיכים במסלול חייהם. לילדים שלנו יש מסלול חיים משלהם, ולמרבה הצער אין לנו על זה שום שליטה. במידה ויבחרו בחירות שגויות - הם ישלמו על כך את המחיר, אבל במה שנוגע לענייננו – עלנו לעשות את הטוב ביותר כמיטב הבנתנו, ומכאן ואילך ה יתברך יעשה את שלו. אנו עושים השתדלות, אבל התוצאות אינן בידינו!

* * *

בחוגי הורים, אותם אני מעבירה, אני נתקלת תדיר בתופעה בה אימהות מגיעות לחוג כי הפרסים והעונשים כבר לא "עושים את העבודה" והן מחפשת דרך חדשה ומתוחכמת יותר "לשלוט בילדים" ולשנות אותם. לוקח לי זמן רב להבהיר לאמהות היקרות שאין לנו שום דרך לשלוט על הילדים ולשנות אותם (אפילו שהיינו מאד רוצות), אבל, יש לנו אלטרנטיבה אחרת - אנו יכולות לשנות את עצמנו! וכאן נמצאת נקודת אור אופטימית ויקרה – במקרים רבים, כשאנו משנות משהו בחשיבה או בהסתכלות על הילד ומורידות את סף הלחץ והבושה - משהו בדינמיקה בינינו לבין הילד משתנה, וגם הוא בעזרת ה, על פי רוב, בוחר לשנות את התנהגותו לחיוב.

* * *

אין יותר נאה לסיים בדבריו של הרב ארז משה דורון, מתוך ספרו "אבק לזהב" בנושא חינוך ילדים עפ"י משנתו של רבי נחמן מברסלב. הוא כותב בעניין אחריות היתר שלנו בדור הזה: "ילדינו הם הילדים של ה. לא היתה לנו שליטה עליהם לפני שהגיעו אלינו. ה הוא זה שדאג להם והנהיג אותם. לא תהיה לנו שליטה עליהם אחרי שיפרדו מאיתנו. ה הוא שידאג להם וינהיג אותם. וגם בזמן המאד קצר שה בחר עבורם לשהות אצלינו – רק ה דואג להם ומנהיג אותם, כפי שרק הוא לבדו יודע ומכיר את מהותם ואת תכלית חייהם. אחריות יתר, שליטת יתר הם למעשה פנים אחרות של חוסר אמונה.... המציאות לא בשליטתנו, גם לא ילדינו. הם רק פיקדון המאפשר לנו לעשות חסד ולעבוד על המידות. מה שיצא מזה לא תלוי בנו, ולא צריך לשנות לנו מאומה בקיום המצוות".

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

דקלה יוספסברג בסדנה "פשוט להיות אמא" תעזור לך לעשות שינוי בקשר עם הילדים, והכי חשוב - תחזיר לך את השמחה והכיף של להיות אמא. כרגע בהצעה מיוחדת! לפרטים הקליקי כאן.