כיסוי ראש - אפילו לגויות

עבור אנדראה גרינברג, כיסוי הראש אחרי נישואיה היה פעולה משחררת שמילאה אותה באושר. אחרי שנים ארוכות בהן הייתה מוכרת בכינוי 'הצ'לנית הבלונדינית', גרינברג חשה הקלה לכסות את שערה ולהרגיש חיבור לפנימיות שלה, במקום למאפיין חיצוני כמו צבע שערה.

"כמובן, זה גם הטיל עלי אחריות גדולה", היא אומרת. "בשיקגו, בה התגוררתי אז, כמעט ולא היו נשים שכיסו את ראשן במטפחות. הייתי חריגה בנוף ולא פעם שאלו אותי למשמעות הצעיף על ראשי. אנשים הבינו תמיד שאני יהודייה, והייתי צריכה להקפיד לייצג את העם היהודי בכבוד. ידעתי שתמיד יזכרו אותו בתור היהודייה עם המטפחת". האחריות הזו לא הרתיעה אותה: "להיות יהודי זה עניין של אחריות," היא אומרת. ואת האחריות הזו, אנדראה בחרה לעצמה.

אנדראה גרינברג

גרינברג גדלה בקנדה, בת לאב יהודי ואם שעברה גיור קונסרבטיבי. אנדראה הייתה בטוחה תמיד בזהותה היהודית, על אף שבבית לא שמרו תורה ומצוות. "גדלנו על ערכים יהודים, ביקרנו מידי פעם בטמפל קונסרבטיבי", היא נזכרת. "חגגנו את ליל הסדר – אבל השמטנו מההגדה כל דבר שלא התאים לתפיסת העולם הליברלית שלנו. לא היה ביהדות הזו שום דבר אותנטי". אנדראה הרגישה קשר רגשי ליהדות, אבל לא הצליחה להצדיק אותו באופן שכלי. במשפחתה קראו לה: 'האתאיסטית שלנו'.

"דת זה כמו נישואים"

בגיל 21 ביקרה אנדראה בארץ במסגרת פרויקט 'תגלית'. "משהו קרה לי כשהמטוס נחת בישראל", היא אומרת. "משהו בנשמה שלי הדהד כל כך חזק עם הסביבה החדשה הזו, שלא יכולתי להתעלם יותר מהחלק הזה שבי". כששבה מהטיול, החלה להתקרב ליהדות. רב ורבנית שגילתה ממש ברחוב הסמוך לביתה בטורונטו הזמינו אותה לסעודת שבת, ואנדראה החליטה שהיא רוצה את היופי הזה גם בחייה שלה. "היה לי ברור מלכתחילה שלא אפסח על שני הסעיפים, כמו בבית בו גדלתי. ידעתי שלא אשמור שבת פעם בחודש או כשרות רק בתוך הבית. מבחינתי דת זה כמו נישואים. או שאתה נשוי או שלא – ואם אתה נשוי - אתה מחויב עד הסוף".

שמירת שבת, עם זאת, הציבה אתגר קשה בפני אנדראה. היא הייתה מוזיקאית מחוננת שהתקבלה תכניות היוקרתיות ביותר: אבל היא ידעה שבתור נגנית צ'לנית קלאסית מקצועית, יהיה כמעט בלתי נמנע עבורה לנגן בלילות שבת. הקונפליקט היה קשה וקורע. יום אחד כשהתייעצה עם אישה ששימשה כמדריכתה בהתקרבות ליהדות, שאלה אותה אנדראה: "איך ייתכן שאלוקים שאוהב אותי יכריח אותי לבחור בין שמירת שבת ומוזיקה?" בתשובה אמרה לה האישה שייתכן שכלל איננה צריכה לבחור – ייתכן שהיא אינה יהודייה ולכן אינה חייבת בשמירת שבת. אז ורק אז, גילתה אנדראה המומה שייתכן שהגיור של אמה לא עמד בכללי ההלכה.

דווקא דרך המוצא שהסתמנה פתאום - גרמה לה להחליט. היא לא רצתה פטור משמירת שבת: היא רצתה לחיות כמו יהודייה. אנדראה עברה גיור לחומרא בבית הדין של טורונטו, ובאורח פלא – המוזיקה בחייה לא גוועה, להפך. "כשהגעתי ללמוד בסמינר בארץ לקראת הגיור, פתאום התחילו לזרום אלי הצעות עבודה בנגינה", היא מספרת. "תוך חודשיים, שתי תזמורות נשים יצרו איתי קשר בבקשה שאנגן עבורם, בעוד מוכר צ'לואסים שהתמחה בשחזור צ'לואים עתיקים ביקש שאקח ממנו צ'לו בחינם ואנגן בו, שכן צ'לו יוצא מכלל פעולה אם לא משתמשים בו!".

אנדראה ראתה בזה סימן משמים: הקדוש ברוך הוא הראה לה במוחש שאינה צריכה לוותר על חלק חשוב בזהותה כדי להיות אישה יהודייה דתית.

ללמד על היופי שבמצווה

אנדראה נישאה למוזיקאי ישראלי ושבה עמו לארצות הברית, שם הוא נרשם להמשך לימודים. הזוג התגורר בתחילה בשיקגו. "בשבע הברכות שלנו, כשהיינו בישראל, התחלתי להתנסות עם מטפחות צבעוניות שונות ומאד אהבתי אותן", היא אומרת. "תמיד הכירו אותו בתור 'הצ'לנית הבלונדינית' ותמיד לא הרגשתי עם זה בנוח. השיער שלי הוא לא מי שאני! בכיסוי הראש הרגשתי שאני נותנת סיכוי ל'אני' האמיתי שלי להיראות". בשיקגו, עם זאת, הזהירו אותה חברות כי 'אף אחת לא מכסה עם מטפחות'. אנדראה קנתה פאה, אבל גם כשהגיעה לשיקגו מצאה עצמה ממשיכה לכסות את ראשה במטפחות. "אני בן אדם מופנם שלא אוהב להתבלט, אבל עם המטפחות שלי הרגשתי ממש בנוח. תמיד קיבלתי עליהן מחמאות, ולא הפריע לי שאף אחת אחרת בקהילה לא מכסה את ראשה כך". לזמן מה, אנדראה לא מצאה עבודה בשיקגו. את הזמן הפנוי הרב שהיה לה הקדישה לשוטטות בחנויות יד שניה שונות ורכישת צעיפים מכל הסוגים והמינים. בהדרגה, היא פיתחה שיטות רבות לקשירת מטפחות מסוגננת, ונשים החלו לבקש ממנה שתלמד אותן את הטכניקות שלה.

אחרי כשנת מגורים בשיקגו, אנדראה עמדה בפני רגע מפחיד במיוחד: ממצא רפואי שהעלה חשד שהיא חולה במחלה קשה. למרבה המזל, הבדיקות שללו את החשד, אבל הזעזוע הזה הבהיר לאנדראה משהו: "הבנתי שאני לא יכולה לעזוב את העולם בלי ללמד נשים אחרות על היופי שבכיסוי ראש". כך נולד האתר שלה, wrapunzel, בו היא מעלה דרך קבע פוסטים וקטעי ווידאו המלמדים קשירות שונות של מטפחות, דרכים לעיטור וקישוט המטפחת, ושלל טיפים מעשיים. סביב האתר נוצרה קהילה גלובלית של אלפי נשים – יהודיות וגויות כאחת – המאמצות אל ליבן בחום את רעיון כיסוי הראש. "מאוחר יותר, כשאני וחברתי רבקה מלכה פרלמן הקמנו חנות מקוונת, גיליתי עד מהרה שרק שליש מהלקוחות שלי יהודיות", היא אומרת. הרעיון של כיסוי הראש, כך היא למדה, מושך אליו גם נשים רחוקות מדת, שרואות בו אקט של שחרור והעצמה.

עצות למתחילות – "כך תאהבי את כיסוי הראש"

על אף שכיסוי ראש היה תמיד מצווה מלאת יופי ושמחה עבור אנדראה, היא מודעת היטב לכך שעבור נשים רבות, כיסוי הראש הוא צעד קשה וטעון רגשית. "צריך לחלק את זה לשני חלקים: את מול עצמך, ואת מול הסביבה", היא אומרת. "ראשית לכל, אישה שמתחילה לכסות את הראש צריכה למצוא דרך לאהוב את זה. שאם לא כן, מה היא יכולה לצפות מהסביבה? אם את מכסה את הראש ואת אומללה עם זה, ברור שבעלך, למשל, יאשים את כיסוי הראש וינסה לשכנע אותך להסיר אותו. אני ממליצה לנשים להתנסות עם כיסויים שונים, צבעים שונים, עד שיימצאו משהו שאיתו הן מרגישות בנוח.  בקבוצה שלנו בפייסבוק יש לא מעט נשים בנות שישים פלוס שהתחילו לכסות את ראשן: עם הכיסוי הנכון, הן נראות צעירות יותר מאשר עם שיערן! זה באמת מדהים. כל אישה פשוט צריכה למצוא את הכיסוי שמתאים לה".

היא ממליצה ליצור אוסף מטפחות צבעוני ויפה, שעצם ההתבוננות בו תעורר שמחה. ויש לה גם טיפ מיוחד לישראליות: "במיוחד בישראל, אני ממליצה לנשים שכאשר הן רואות אישה עם כיסוי ראש שמוצא חן בעיניהן, שפשוט יעצרו אותה וישאלו איך היא עשתה את זה. כמעט תמיד תקבלו תשובה שתעזור לכן".

ואיך מתמודדת אישה שמתחילה לכסות את ראשה מול הסביבה שמרימה גבה? "מניסיוני, משפחה וחברים פשוט חרדים שמא הם מאבדים אותך," אומרת אנדראה. "את צריכה להוכיח להם שנשארת אותו אדם – אותה בת, אותה אחות – גם מתחת לכיסוי הראש. זה יהיה להם קשה - להורים במיוחד זה קשה - אבל אם הם רואים שהם לא איבדו אותך, שהאישיות שלך לא השתנתה, הם יקבלו בסוף את כיסוי הראש. אם אנשים רואים שאת נורמטיבית ומאושרת הם מקבלים את זה שאת עושה גם דברים שהם לא מבינים".