העץ הנדיב

דמי הכיס

עברו להן מספר שנים, הילד גדל והפך לנער, וכבר לא היה לו זמן לבוא לשחק ליד העץ כבעבר. באחד הימים, בא הנער לבקר אצל העץ, ופניו עצובות. "בוא, שחק אתי קצת" קרא העץ. "אתה לא רואה שאני כבר לא ילד שמשחק עם עצים?" ענה הנער..."אני רוצה משחקים וצעצועים חדשים, אבל אין לי כסף לקנות אותם". אמר העץ לנער: "מצטער, בכסף אני לא יכול לעזור לך. אבל אתה יכול לקטוף ממני קצת תפוחים, ללכת למכור אותם בשוק, וכך יהיה לך כסף כדי לקנות את המשחקים שאתה משתוקק להם". "רעיון מעולה!" קרא הנער, ובהתרגשות מרובה קטף את כל התפוחים מהעץ , ורץ אל השוק בשמחה למכור אותם..

קן למשפחה

חלפו מספר שנים, הנער לא שב לבקר את העץ, והעץ נעצב מאד. ופתאום, באחד הימים, כשהעץ כבר כמעט נואש מלראותו שוב, בא הנער, שכבר הפך לגבר. הוא התיישב מתחת לעץ. נרגש ושמח קרא אליו העץ: "בוא לשחק אתי, התגעגעתי אליך" נעץ בו הגבר מבט קשוח ואמר: "אני כבר לא ילד ולא נער, משחקים לא בראש שלי בכלל. עכשיו אני אדם בוגר שצריך לכלכל את משפחתו. אני חייב לבנות בית לאשתי וילדיי כדי למצוא מחסה מן החורף המתקרב. יש משהו שאתה יכול לעזור לי אתו?". הניד העץ את ענפיו מצד לצד ואמר לו: "מצטער. בית אני לא יכול לתת לך, אין לי. אבל אתה יודע מה, אתה יכול לגזום את ענפיי ולהשתמש בהם לבניית ביתך.." פניו של הגבר זרחו משמחה.."רעיון נהדר, איך לא חשבתי על זה קודם!" קרא אל העץ, ומיד החל בגיזום ענפיו... משנשאר העץ כמעט עירום לחלוטין, אסף הגבר את הענפים המשובחים והלך לדרכו שמח וטוב לב. העץ נותר מרוקן , אך שמח שיכול היה לעזור  לילד החביב עליו..

קצת חופש

חלפו שנים והילד המבוגר לא שב לבקר את העץ.. כשהעץ כמעט נואש מלראותו שוב, בא לפתע הילד לביקור. כל כך שמח העץ וקרא אליו: "בוא, שחק אתי כימים ימימה..!" הגבר, בפנים כבויות ודהויות אמר: "לשחק?!.. אני הולך ומזקין, עייף מהחיים, אין לי כוח וחשק לכלום. כל מה שאני רוצה זה לבנות לי סירה, ולשוט בים לאן שישאוני הגלים. כך אנוח ואירגע." ראה העץ את מצוקת ידידו, ואמר: "כרות את הגזע הגדול והרחב שלי. ותבנה לך ממנו סירה, כך תפליג הימה.." שמח מאד הגבר, ומיהר לכרות את גזע העץ. בנה לו סירה יציבה ויצא אל מרחבי הים..

תמיד יש מה לתת.

שנים עברו, והוא לא שב לבקר את העץ... עד שיום אחד, הוא הופיע למרגלות העץ. הסתכל עליו העץ, ואמר לו: "צר לי, בני. לא נותר לי דבר להציע לך... הפסקתי לתת פרי ואין לי תפוחים בכלל.." ענה לו הילד: " ממילא אני זקן ואין לי שיניים ללעוס את התפוחים ". המשיך העץ ואמר: "אפילו גזע כבר אין, כך שאין לך על מה לטפס". ענה הזקן: "אני כבר זקן מכדי לטפס על עצים". והעץ נעצב כל כך על שלא יכול היה להציע לידידו דבר... "באמת שאין לי כלום לתת לך עוד! ". אמר העץ ודמעות בעיניו, "כל מה שנשאר לי זה שורשיי ההולכים ומתים". השפיל הגבר את מבטו ואמר לעץ: "אני לא צריך הרבה בימים אלה. אין לי דרישות מיוחדות. כל מה שאני צריך זה מקום להניח עליו את ראשי. אני כה עייף מתלאות החיים, רוצה רק לנוח.." והעץ קרא אליו בשמחה: "אם כך, בוא אלי, אין כמו שורשי עץ משורגים ומסתעפים כדי לתת מנוחה ומרגוע לעייף.. בוא והתרפק על שורשיי". והזקן העייף עשה זאת בשמחה, ומחה דמעה מעיניו..

נסו להתחבר לסיפור הזה...

העץ המשול להורים, מוכיח את ההקרבה העצומה של ההורה לילד.  גם אנו כילדים, שיחקנו עם ההורים כאותו הילד ששיחק עם העץ. כשגדלנו מעט, קיבלנו עצמאות, הרחבנו את מעגל הסביבה שלנו בחברים וכך התרחקנו מהעץ (מהורינו). בכל פעם שהצטרכנו משהו מסוים, רצנו אליהם חזרה והם ידעו לספק את צרכינו גם אם היה להם מאד קשה.

התבוננות בדפוס ההתנהגות הזה, שהוא בעולמנו נעשה די טבעי, מעוררת את הרצון לשנות ולהרגיל את ילדנו לקשר מסוג אחר עימנו. בבחינת "לאהוב לא על מנת לקבל". זה אפשרי רק אם נדע עד כמה לתת ומה לדרוש מצאצאינו היקרים, באיזו כמות להעניק אהבה ועד כמה להציב גבולות.