האם מותר לצוד אדם בשבת?

סיפר לנו יהודי ירא שמים תושב העיר נתיבות:

באחת מלילי השבת, כשאני ורעייתי שבנו לביתנו, נתקפנו בבהלה עזה - לביתנו הגיע אורח יקר לביקור, ובדיוק עמד לעזוב עם קופסת התכשיטים וממון רב...

הזעקתי מיד את שכנַי, והצלחנו להשתלט על הפושע. לא היה שייך להזעיק את המשטרה, מאחר שברור היה כי אין חשש של פיקוח נפש, אך לא ידענו מה נעשה בגנב עד למוצאי שבת, היכן נחזיק בו?

לבסוף הוחלט לכלוא אותו למשך השבת במקלט של הבניין. כמובן שדאגנו להגיש לו (דרך החלון) יין לקידוש, לחם משנה, צ'ולנט חם, קוגל ומטעמים ממטעמים שונים. כמו כן, תלמיד חכם מדיירי הבניין ישב שעות ארוכות וסיפר לו עובדות והנהגות על הזהירות בממון הזולת...

"עוד לא היתה לי שבת נפלאה שכזו", אמר הגנב בצאתו במוצאי שבת, והועבר לטיפול לידי המשטרה.

והנה, כאשר נודע הדבר לאחד החכמים בשכונה, טען שחושש כי עברנו על איסור חילול שבת! שכן אחת המלאכות האסורות בשבת היא "מלאכת צידה", ובצידת האיש במקלט הרי שעברנו על מלאכה זו!

האם אכן אסור לצוד אדם בשבת קודש?

תשובה

רבינו ה'בית יוסף' (אורח חיים סימן רס"ג) הביא בשם ה'שבולי הלקט', ששאלו לרב שרירא גאון: "מי שעבר עבירה בשבת, ומתייראין שמא יברח למוצאי שבת, האם יכניסוהו לבית הסוהר עד מוצאי שבת, או ילקוהו בשבת?"

והשיב: "אין מלקין ואין מכניסין לבית הסוהר ביום טוב וכל שכן בשבת, דהני מילי דינא אינון (שדברים אלו נחשבים ל'דין') והרי אין דנין ביום טוב ושבת (ביצה ל"ו:), ואם ברח אין עלינו כלום". ודברים אלו הובאו להלכה ברמ"א (סימן של"ט סעיף ד').

ולכאורה אילו היה הדין שאיסור צידה קיים אף בצידת אדם, מדוע איפוא נקטו רבותינו שהכנסת העבריין לבית הסוהר אסורה רק מחמת איסור דרבנן של 'אין דנין בשבת ויום טוב' (משום גזירה שמא יבוא לכתוב[1]), הרי היה להם לאסור משום מלאכת צידה! מובן אם כן, שאין איסור צידה באדם[2].

וכתבו כמה פוסקים[3] שאף מסברה אין איסור צידה באדם, שהרי הכלל הוא שאין צידה אסורה אלא כאשר צד בעל חיים אשר בני אדם רגילים לצודו לצורך שימוש מסויים, כגון לאכול את בשרו או להשתמש בעורו וכיוצ"ב, והוא הנקרא "דבר שבמינו ניצוד". אבל בעל חיים אשר אין בני אדם רגילים לצודו לצורך שימוש, כגון זבובים ושאר חרקים - אין צידתו אסורה מהתורה אלא מדרבנן, וזהו "דבר שאין במינו ניצוד". לאור הדברים נראה, כי אף האדם בגדר אין במינו ניצוד. וכמו כן, האדם הרי נברא בצלם אלוקים - הוא בן חורין בעצמותו ואינו ראוי לשיעבוד כבהמות וחיות, וגזרה התורה שהתברך האדם משאר בעלי החיים, שנאמר (בראשית א', כ"ח): וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ, וענין זה הוא סתירה למי שהוא 'מינו ניצוד'[4].

יש לציין עוד את המסופר בפרשת השבוע אודות 'המקושש' (במדבר ט"ו, לב"-ל"ד): וַיִּהְיוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בַּמִּדְבָּר וַיִּמְצְאוּ אִישׁ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים בְּיוֹם הַשַּׁבָּת. וַיַּקְרִיבוּ אֹתוֹ הַמֹּצְאִים אֹתוֹ מְקֹשֵׁשׁ עֵצִים אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וְאֶל כָּל הָעֵדָה. וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ בַּמִּשְׁמָר כִּי לֹא פֹרַשׁ מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ... רואים אנו לכאורה כי מותר להניח את העבריין במשמר, אך עדיין צריך להבין איך מתיישב הדבר עם דברי רבותינו הנ"ל שאין דנים דין בשבת?

ובכן, רבינו הכף החיים (סי' של"ט ס"ק כ"ו) הביא בשם הפוסקים שלשה תירוצים על קושיה זו:

1. מאחר שנתפס המקושש על עוון של חילול שבת, מותר היה להכניסו למאסר אפילו בשבת.

2. כיון שהיה צורך לעשות פעולה מיידית "למיגדר מילתא" (לגדור גדר כנגד הפירצה הנוראה), לכן מותר היה לאסרו לאלתר, אף בשבת קודש[1].

3. מלשון הכתוב וַיַּנִּיחוּ אֹתוֹ "בַּמִּשְׁמָר" ניתן לדייק כי רק נתנו עליו שומרים, אך לא הכניסוהו לבית המשמר והתפיסה.

על כל פנים, בנוגע לנידון דידן נראה כי דיירי הבניין לא עברו שום איסור בכליאת הגנב עד למוצאי שבת, מאחר ולא היה הדבר בגדר "עשיית דין", אלא רק נתנוהו במשמר למונעו מהיזק הבריות.

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.