סיפור לשבת על בעל ה"לשם": בכי מר בחצר האחורית

יפחה ארוכה וחרישית נמלטה מגרונה. היא עצרה בעד עצמה בכח, מתאפקת בכל כוחה שלא לבכות בבית פנימה. בכוחות על-אנושיים רצה לאחורי הבית, שם, על ערימת עצים הממתינים לייבוש לצורך הסקת הבית בחורף, קרסה ונתנה דרור לדמעותיה המרות כלענה.

זה זמן רב מחכים רבי אברהם ואשתו, חיה מושא, לילדים. עשר שנים היו נשואים ולא נפקדו עדיין בזרע קודש של קיימא. לפני כמאה ועשרים שנה היה המאורע, בעיירתם הקטנה, שַׁאוְול, שבליטא, ואולי אף בכל ליטא עצמה לא הייתה הרפואה מפותחת כבימינו, ולכן תלו תקוות כה רבות בידיעה שהביא אליהם ידיד נאמן:

רופא בעל שם עולמי לפוריות מתגורר בשווייץ הרחוקה, הון תועפות לוקח הוא בשכרו, אך הצליח להעלות מזור וארוכה לזוגות רבים חשוכי ילדים. שווה להם – כמוצא אחרון בדרך הטבע – ללכת לרופא זה, לשאול לחוות דעתו ולשמוע מה הדיאגנוזה הרפואית שייתן להם.

ארזו רבי אברהם ורעייתו את מטלטליהם, לקחו עימם את כל כספי חסכונותיהם והלוואות שנטלו ממכרים ושכנים, בלב דומע יצאו לדרכם, אולי שם, במקום זה, ישתנה המזל ויזכו לשמוע שיש סיכוי ותקווה לכמיהתם לחבוק ילד משלהם.

נדודים רבים עברו על הזוג, עד שהגיעו לקליניקה של הרופא המפורסם. שם עשו כחודש ימים בבדיקות ובחינות שונות כל ממצאיהם הרפואיים מתחילה. ולבסוף נכנסו אל הפרופסור לשמוע את אשר יאמר.

אך נחלו אכזבה עמוקה.

הגה

הפרופסור הסביר להם שעליהם לשוב לשאוול, לליטא. רק כעבור חודש נוסף לאחר שיעבור על המסמכים כולם ויעמיק בהם שוב, ישלח את חוות דעתו הרפואית והגורלית הזו בדואר. אין טעם שישבו ויתעכבו עוד בעירו.

שבו רבי אברהם וחיה מושא לשאוול הקטנה, ובכל יום ויום יצא רבי אברהם אל בית המדרש ללמוד תורה, ואילו חיה מושא ממתינה בכיליון עיניים לדוור שיגיע. בכל יום יצאה לבדוק האם הגיע מכתב מן הפרופסור. המכתב המיוחל שתקוותם תלויה בו.

והיום זה קרה. הדוור צעק לה מרחוק: "הגיע מכתב משווייץ!"

היא יצאה בריצה לחצר, הודתה לדוור בנימוס וחיכתה שימשיך בדרכו. לאחר מכן נכנסה לבית, קרעה את המעטפה כשליבה הולם בפחד אדירים. למקרא השורות חשכו עיניה וחרב עליה עולמה: "כמו שלא יצמחו בכף ידי שערות לעולם – כך לא תוכלו להביא ילדים בדרך הטבע. כדאי שתתחילו בתהליכי אימוץ אם ברצונכם להעניק חום ואהבה לילד כלשהו"...

אוי, כמה שהדמעות רצו לפרוץ מתוכה באשד איתן. מוכרחת הייתה לפרוק את הכאב. אך בבית פנימה לא יכלה לבכות. אביה הדגול, מגדולי הדור ומהצדיקים הנסתרים שבאותו הדור, היה רבי שלמה אלישוב, בעל ה"לשם שבו ואחלמה" – ספר קבלה עמוק (יום פטירתו כ"ז אדר), כעת ישב אבא בחדרו והגה בכתבי המקובלים בריכוז עצום.

אם תבכה, יופרע לימודו. את זאת לא הרשתה לעצמה חיה מושא בשום אופן!

בחצר האחורית ישבה ובכתה מרורות על הגזירה המרה משמים, וכך מצאה רבי שלמה אלישוב כשיצא לתפילת מנחה. מיד הבין את שאירע וכמה כח איתנים דרש ממנה הדבר שלא להפריעו מלימודו. עמד ובירכה מלב רותח ונרגש: "בזכות העובדה שלא הפרעת ללימודי תחבקי תוך שנה בן זכר שיאיר את עיני ישראל בתורתו"...

לפקודת השנה נולד לבני הזוג בנם היחיד, שלימים נודע בכל תפוצות ישראל: הגאון רבי יוסף שלום אלישיב זצוק"ל.