ייחוסו של פנחס

בהמשך לפרשה הקודמת, בה הרג פנחס את החוטאים בפרהסיא בחטא בנות מואב, פותחת פרשתנו בהבטחת השכר לפנחס על מעשהו: "פִּינְחָס בֶּן אֶלְעָזָר בֶּן אַהֲרֹן הַכֹּהֵן הֵשִׁיב אֶת חֲמָתִי מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקַנְאוֹ אֶת קִנְאָתִי בְּתוֹכָם וְלֹא כִלִּיתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּקִנְאָתִי: לָכֵן אֱמֹר הִנְנִי נֹתֵן לוֹ אֶת בְּרִיתִי שָׁלוֹם". כלומר, אנקהו מחטא אדם הראשון, ולא ימות כשאר האדם על ידי מלאך המוות, והוא יהיה זה שיבשר על הגאולה והשלום הנצחי באחרית הימים. וכמו שכתב בתרגום יונתן בן עוזיאל: "הָאֲנָא גָזַר לֵיהּ יַת קְיָמִי שְׁלַם וְאַעְבְּדִינֵיהּ מַלְאָךְ קְיַים וְיֵיחֵי לְעַלְמָא לִמְבַשְׂרָא גְאוּלְתָּא בְּסוֹף יוֹמַיָא" (הנני גוזר לו את בריתי שלום ואעשׂהו מלאך חי ויחיה לעולם לבשׂר הגאולה בסוף הימים).אך יש לתמוה על שכר זה: מדוע מקבל פנחס את שכרו דווקא בברית שלום? הרי מעשה זה של פנחס, להרוג שני אנשים ולהניפם לעיני כל ישראל, הגם שהיה נדרש לאור הנסיבות, הלא הוא היפוכו של ברית שלום, ומדוע זכה דווקא למתנה זו?

אולם ניתן לבאר את הדברים ע"פ דברי רש"י שם: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן - לפי שהיו השבטים מבזים אותו: הראיתם בן פוטי זה שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה והרג נשיא שבט מישראל? - לפיכך בא הכתוב ויחסו אחר אהרן".

וביאור הדבר כך הוא. כל אדם נולד עם תכונות אופי שונות מתכונות חברו. ישנן תכונות המקלות עליו בקיום חלק מן המצוות, ותכונות אחרות שבהן נדרשת עבודה גדולה יותר במצוות אחדות. אולם בכל אדם קיימת תכונה המהווה למעשה את הניסיון המרכזי שלו בעבודת ה. כך למשל, יש אדם בעל אופי רך, אשר מידת החסד שבו היא ניסיונו הגדול, ונדרש הוא להכניס גבורה במידותיו ולדעת לסרב לחבריו המציעים לו להצטרף אליהם לדבר איסור. ויש גם להפך: אדם שחולשתו היא מידת הגבורה הטבועה בו, ועיקר עבודתו בעולם הזה היא להטמיע בקרבו את מידת החסד באורחות חייו, לוותר, לתת ולהעניק לאחרים.

לפנחס היו שני ייחוסים. מצד אחד היה נכדו של יתרו, ומאידך – נכדו של אהרון הכהן. אהרון הכהן ניחן במידת החסד, אוהב שלום ורודף שלום, כדברי חז"ל במסכת אבות. יתרו, מעצם היותו עובד עבודה זרה, הטביע בעצמו תכונות שליליות שבכוחן להשפיע גם על צאצאיו. לכן כאשר ליצני הדור ראו את מעשיו של פנחס, שהכה את החוטאים והרגם – מיד גזרו את המניע למעשה מייחוסו ליתרו. במילים אחרות, הם ביקשו לומר כי המעשה הנועז של פנחס אינו נולד מתעצומות הנפש שפנחס התאמץ להכניס בנפשו ולקנא את קנאת ה, אלא המעשה נבע מתכונה גרועה הטבועה כבר בנפשו כירושה גנטית מסבו יתרו. 

לכן בא הקב"ה וייחס את פנחס דווקא אחר סבו השני, אהרון הכהן: "פינחס בן אלעזר בן אהרן הכהן". לומר, שאף שייחוסו לאהרון ידוע זה מכבר, והתכונות שירש פנחס הן דווקא "אוהב שלום ורודף שלום", הוא שם נפשו בכפו, התעלה על מידתו זאת, והרג את שני החוטאים כדי לעשות נחת רוח לקב"ה. ולפיכך זכה להתברך בברית שלום, לחיות לעולם ולבשר על השלום העולמי באחרית הימים, משום שהיה מוכן לפעול נגד טבעו ולהקריב תכונה גדולה זו לכבוד ה יתברך, ברגע שנכון היה לעשות זאת. בנוסף התברך בשלום בכפל כפליים, להורות לדורות עולם כי איש זה – איש של שלום הוא.

מכאן שעיקר עבודת האדם היא לראות לנגד עיניו את רצון ה בכל מעשה העומד לפניו. וזאת, על ידי שישאל עצמו תמיד: "מה רצון ה שאעשה כעת?". ומתוך כך יבטל את הדחף הטבעי שחש, ואת רצונו מפני רצון ה. ואם עלול להיות נגוע בדבר, יקיים בעצמו "עשה לך רב והסתלק מן הספק". ומתוך שיקיים "בטל רצונך מפני רצונו", יזכה במידה כנגד מידה, שהקב"ה "יבטל רצון אחרים מפני רצונך" (אבות ב, ד). שבת שלום.