חלקת ספרים

בית ההבראה שקט. מעט אנשים יכולים להרשות לעצמם להתארח בו. הצוות הרפואי מספק לאשתי את כל הסיוע שנחוץ לה. הרי ירושלים שנשקפים מחלוני טבולים באורו של שחר שמתפתל ועולה מן הגאיות מספקים לי מרגוע וקרקע פוריה לטוות את עלילתו של ספרי החדש. כשלאות קלה ממלאת את רעיוני אני יורד בנחת אל הלובי הקטן שותה כוס קפה מהביל חוטף שיחה עם אנשים זרים או מטייל בנחת בגינה המטופחת. נושם עמוק לקרבי את ריח הקורנית,  בוהה לשמים התכולים. ולא מתחרט לרגע שהגעתי לכאן. 

לא מתחרט-אמרתי,  רק עד  ליל אמש היה זה משפט אמת. היום אני אכול חרטה, אם הייתי יודע שאפגוש בו הייתי מוותר על הכל הייתי מוכן לצאת בטיסה ישירה לדאבוס מה יש אם אשתי תחלים שם בצל הרי האלפים? –

כן אתמול אני יורד לחדר האוכל בנחת ובשלווה   אולמפית שבית ההבראה הזה משרה על כל הליכותי. ואז אני רואה את גבו השחוח, ומזהה אותו כך  בתוך שניה, וקולט בזו שבאה אחריה שאני הולך להסתבך אך ההגיון שלי מוחה בתוקף "אתה מתבונן על גבנון של איש ישיש וכבר מחליט שזה המורה לספרות?  מה קרה לך? ואז אני אוזר אומץ ומתחיל לצעוד לעבר השולחן "שלי" זה שאני מתיישב לצידו כבר שלושה ימים רצופים, אני מתיישב על הכסא ומחכה למלצר הנחמד "שלי", זה שמשרת אותי כבר שלושה  ימים רצופים ואז אני רואה אותו פתאום צועד למולי, חמש עשרה שנה לא ראיתי אותו ועשרים שנה שאני מתחמק מפניו ופתאום לפגוש בו באמצע אי השלווה הקטן שזכיתי בו בגלל אשתי.. או "שלום עליכם"! הוא אמר שמח לראות את פני, נו בטח כל כך הרבה מאמצים עשה  לפגוש בי ופתאום נפלתי בחכתו ככה סתם בלי מאמץ. אני מחייך אליו, "אפשר?!" הוא אומר ופושט את ידו המרעידה לעבר כסא סמוך. "ודאי שאפשר." (ומה אומר לו שלא?) ואשתי סועדת בחדר את הארוחה הדיאטטית שלה. המלצר הנחמד "שלי" ניגש אבל הוא מופתע איני מבקש כי אם שתי כוסות קפה התאבון שלי ברח לגמרי. האינטואיציה שלי כבר לוחשת לי כי תהייה פה שיחה ארוכה מהסוג הלא נעים ביותר. איך אוכל לבלוע משהו אחרי שאבלע את הלשון. 

הוא  דווקא התכוון  לסעוד  היטב והזמין מכל מה שאפשר, 

"-נו נו אמר מה שלומו של כבוד הסופר?"

- זהו זה הוא כבר התחיל אפילו לא נתן לי זמן להתאושש.-

ב"ה ב"ה ומה שלום כבודו?

      הוא גיחך בפה  כמעט חסר שניים. "כבודו- אמרת, כבודו  חסר כבוד- כידוע לך" אמר אז מה יהיה שלומו?.. אבל שלומו של תלמידו המכובד אינו מוטל בספק, הלא כן?"

 אויש,  מה יהיה? "אשתי מחלימה פה מניתוח מעקפים" – עשיתי נסיון נואש לשנות את נושא השיחה, אבל אחר שדרש בשלומה הוא חזר בחביבות אל מה שהעסיק אותו כל חייו כל רגע מחייו במיוחד בעשרים השנים האחרונות.

 "קראתי את ספרך  האחרון הוא ספר טוב" –אמר. אם כי אינך מן המקפידים על צחות הלשון,  ובכל זאת עשית חייל תלמידי, עשרת אלפים עותקים אינם עניין של מה בכך!

(הגעתי כבר לשבע עשרה אלף אך לא התכוונתי כלל לעדכנו.)

 "אפילו ספר תורה שבהיכל צריך מזל." אמר בקול צרוד "אתה זכית- אני לא!" לא במזל אפילו לא בקמצוץ ממנו." הוא דיבר מתון, מתון כפי שהיה מדבר אז בכתה. סבר פניו האלגנטי הועם עם השנים אולי עשתה זאת האכזבה. הזקנה עצמה שיוותה לו אצילות שהיה ראוי לה, אך בזויות העין נעלמה בת הצחוק שכה חיבבתי, במקומה נחרתו סביבות השפתיים קווים מתעקלים של מרירות. זו לא החמיאה לפניו. לא החמיאה לחייו. מצחו הרם היה חרוש קמטים וחיוכו היה נוגה. אהבתי אותו. הוא היה המורה הטוב ביותר שהיה לי מעודי. הוא גם היה זה שסלל עבורי את הדרך לכתיבה. לימד אותי לעמול קשות, כדי למצות כל רעיון ולא להסתובב סחור סחור בין המילים. לימד אותי להתבונן עמוק עמוק בעולמי הפנימי ומשם לשאוב רעיונות כנים לספורי "לעולם אל תפזול לעבר יצירותיהם של אחרים הם לא יצאו טובים יותר תחת ידך, חפש את ספורי חייך, לטש אותם -איש לא יוכל להתחרות איתך  עליהם,-הם שלך. אם תיטיב ללמוד אותם להבין את מהלכיהם תוכל  לתארם תוכל  לשתף את זולתך תצליח, לרגש אותו לפתוח צוהר לעולמו שלו מתוך עולמך…" כן כל מה שלימד אותי השתדלתי ליישם. והצלחתי…  

הצלחתי הפתיעה אף אותי, מהר מידי נחטפו הספרים, מהדורות רבות יצאו לכל ספר קיבלתי תגובות חמות מקהל שלא הכרתי. תמיד זקפתי את הצלחתי לזכותו. 

אבל הוא לא, לא הצליח!   ספריו נמכרו בעותקים בודדים. והוא היה מוכשר ממני בהרבה, הוא שלט במכמני השפה לפני ולפנים. דקדקן גדול היה. רושם היה תאורים  ביד בוטחת תאוריו רתקו אותי, אני הערכתי את כתיבתו ואהבתי אותה.  אך הקהל -לא!

 בתחילה נהגתי להתייעץ עמו ולתת לו את כתב היד למען ישכילני והוא עשה זאת בחפץ לב. עם הזמן- חדלתי, היה זה כמו לזרות מלח על פצעיו. הוא היה נאנח אחר שסיים את הערותיו והיה אומר באותה מתינות למדנית "אפילו אם לא תתקן, ספרך זה -יקרא בהתלהבות ודווקא ספרי שליטושו מקצועי למדי ישאר על מדפי החנות ללא דורש. הוא לא נתכוון לפגוע בי -הייתי תלמידו החביב הוא העיר לי רק כדי להשביח את כתיבתי, אך עם השנים חשתי כי הוא מוטרד מהערותיו –" אל תתיחס אל הערותי אמר הן של סופר זקן שלא מדבר בשפת הדור, והדור לא מתעניין בהגיגיו".

אז חדלתי ללכת אליו בושתי בעצמי להציג את ספרי לפניו, הוא נפגע מכך אך ידעתי שכל ספר שלי שיוצא לאור פוגע בו עוד יותר, זו לא הייתה קינאה אין רב מקנא בתלמידו והוא באמת אהב אותי. ושמח בהצלחתי אך זו הייתה חידה כואבת שנינו צעדנו על אותו שביל ואיכשהו הוא תמיד הורד מן המסילה, פעם אחר פעם,. 

אולי באמת היה זה  רק עניין של מזל.

הוא המשיך לעקוב אחר הצלחותי ומעת לעת ניסה לאתר אותי אז היה שופך את ליבו ואת תסכולו: שוב הוציא ספר והפעם היה ברי לו כי הקהל יחטפנו בשתי ידיו. ושוב זה לא קרה. שבעה ספרים הוציא לאור בחמש עשרה השנים האחרונות והוא לא זכה לכסות את ההוצאות של אף אחד מהם. זה לא מה שהטריד אותו, כסף היה לו ממקורות אחרים, אבל הוא היה אומן וכל אומן זקוק להכרה, בלי הכרה הוא הופך לכלי אין חפץ ואת זה הוא לא יכל לשאת. -גם אני !

"אז אתה שותק? אה? מפחד לספר על הצלחותיך, אולי חושש מעינא בישא? משתדל להתחמק מפני, כבר לא זקוק לעיצה של מורה זקן שהולך ובטל מן העולם? אה—"    

לבי נחמץ, מה אומר לו, מה? למה ירדתי לארוחה הזאת? למה לא ברחתי כשראיתי את אות האזהרה שנשלח לי לעברי מעבר גבו? למה באתי לבית ההחלמה הזה בכלל? אשתי הולכת להחלים מהתקף לב - ואני הולך לחטוף אותו. המחשבות התערבלו במוחי וערפלו את עיני, אך הוא לא פירש נכון את  שתיקתי ואת מבוכתי.  

"אולי נעשית חשוב מידי מכדי לשוחח עמי?" שאל ובעיניו רשפה אש שלא הכרתי. "אלוקים" –לחשתי.

ופתאום נתבלעה לשוני, הייתי סופר אילם, באמתחתי לא נמצאה ולו מילה אחת ראויה, שאומר למורי הזקן. שתיקתי האומללה  רק פתחה בפניו אפשרויות לפרשנות איומה ומטעה. ואז הגיע המלצר "שלי" עם כל הכבודה שהזמין מורי הזקן. ואני מצאתי את עצמי באורח בנלי ומהמם ממליץ לפניו על מאכל זה או אחר מונה את סגולותיו הרפואיות והאחרות. הוא אכל בשתיקה ולבסוף התריס מתוך לאות:

"אתה רק יודע לדבר  האוכל או גם לאכול אותו?" 

שוב נעשיתי אילם.

 "אתה יודע "אמר  לבסוף, " לפני חצי שנה הוצאתי את ספר הוא היה תקוות חיי האחרונה, בחנויות הספרים לא רצו אפילו לנסות, שילמתי להם כדי שיציגו שני העתקים על המדף ונתתי להם מספר טלפון: אם יהיו הזמנות… 

עד היום לא קיבלתי  הזמנה, אפילו לא לעותק אחד." הוא השתעל קלות. "אני בגיל של כאלה שבכל יום יכולים להדרש להחזיר ציוד"- אמר כמו דיבר אל עצמו "בביתי עומדים מאות  ספרים שאין להם מבקש… אומר לך מה אעשה אתם כשיבוא יומי … אצווה לקבור אותם בקבר סמוך לקברי, כבר רכשתי אותו," לחש שוב בקול צרוד. "אלה היו תקוותי, אלה היו אכזבותי, אלה היו חיי, הם ילכו עמי. ככלות הכל איש אינו חפץ בהם."

 הבטנו איש אל רעהו ואני תעבתי  את מקצועי כפי שלא תעבתיו מימי. 

 אחר כך הרגשתי רעב לסיגריה אפילו שזה שנים לא בא הניקוטין אל פי, בקשתי מפקיד הקבלה והוא בלי אומר ודברים הגיש לי. "אתה צריך אש?" שאל. רציתי לומר לו שבתוכי בוערת מדורה ענקית, אבל הוא הדליק לי מצית מוזהב, וסימן לי בעדינות לצאת לחצר. בבית החלמה אין פיסת מקום לטבעות חנק כחלחלות. יצאתי ללילה הקריר שואף בלי חשבון את העשן המחניק נשנקתי פעמיים איני יודע בשל מה. בתוכי שרר תוהו ובוהו מוחלט מה היה עלי לעשות? מה היה עלי לומר? מיציתי את הסגריה עד תום. הסתובבתי מרעיד מצינה ולוהט מחום אך מאום לא שיפר את מצב רוחי.

בחדר מצאתי את אשתי ישנה. הודיתי לק-ל שלא נזקקתי לתרץ את מראי, כמו שאני מכיר אותה היא הייתה עולה ברגע על הזעזוע שעברתי. הלילה היה סיוט ללא שינה. בבוקר אמרתי לה שאני יוצא לסידורים ואגיע לצהריים, היא לא שאלה שאלות. ושוב הודיתי לק-ל.

נסעתי  לירושלים בקרתי בחמש חנויות ספרים סיכמתי אתם מה שסיכמתי ושילמתי עבור כך כמה ששילמתי. בצהריים חזרתי לבית ההחלמה לא העזתי לרדת לארוחה, הזמנתי אותה לחדרי. " "לאות סולידריות" אמרתי  כדי ליישב את מבטה הנדהם של אשתי. אחר כך נפלתי שדוד על המיטה ושקעתי בשינה מתוקה שלא זכיתי בה זה עידן ועידנים.

אחרי שבוע קיבלתי ממנו טלפון. אתה זוכר את שיחתנו בבית ההחלמה? שמעתי את קולו המתון מעבר לקו.

(מה זה זוכר? )  המהמתי איכשהו לטלפון רק שלא אאלם שוב. "ובכן מסתבר שצריך אורך רוח  בחיים" אמר. יכולתי לראות  שבעיניו זרח אור, ושהקווים המעוקלים סביב שפתותיו נמתחו בארשת מחויכת. 

"מה קרה?" שאלתי מסוקרן, כן סקרן הייתי לחוש את עליצותו משכבר הימים, סקרן גם לדעת   שמא חשד קל עלה לפניו בדבר המזל  הפתאומי שהאיר לו את פניו, אך לא. הוא לא חשד במאום. 

"פתאום אני מקבל הזמנות אתה שומע דווקא מהספר האחרון שלי. אינך יכול לתאר לעצמך.. שבע מאות העתקים בשבוע?.. תגיד אתה בעצמך פעם מכרת, שבע מאות בשבוע? 

"אף פעם לא."- שמחתי להודות באמת. " אבל אני כל כך שמח לשמוע זאת- הוא ספר באמת נפלא. 

 "נו… נו… "אמר נוזף  "את זה לא אמרת לי בבית ההחלמה."

"תשמע  אני כל כך מאושר שבע מאות קוראים זה פשוט מעל למצופה." 

"זה לא שבע מאות מיהרתי לתרום את חלקי הרי לכל קורא יש לפחות עוד שותף פוטנציאלי בן זוג,  חבר, ילד,"  

"ובכן 1400 איש זה בהחלט מהווה סיום מוצלח לחיי. אתה יודע מה אם  ´שירת הברבור´ שלי התקבלה, אני יכול למות עכשיו בשקט. התקשרתי אליך כי אתה שמעת יותר מכל אחד את התסכול שלי. רציתי שתדע שבסוף אמנם לא מאוחר מידי הצלחתי."

איחלתי לו עוד שנים ארוכות ופוריות נפרדנו כידידים בלב ונפש. דומני כי אכן היינו כאלה.

שבועיים אחר כך שמעתי כי נפטר מדום לב. קהל קטן ליווה אותו בדרכו האחרונה רובם היו אנשי ספר מן הדור שעבר ובני משפחה וקומץ מתלמידיו.

בכורו נשא את ההספד. הוא סיפר על חייו ומידותיו על כישוריו וספריו ואז אמר: 

"אני מודה לקב"ה על השבועיים האחרונים שהעניק לאבי מורי חייו בשנים האחרונות היו חיים מלאי תסכול ועוגמת נפש אך הקב"ה זיכה אותו בשבועיים מאושרים כל כך שדומני שמחו מלבו את זכר הימים הרעים. קולו נשבר שעה שהצביע על חלקת האדמה שסמוכה הייתה לקבר הטרי.

אבא, רכש את החלקה הסמוכה לקברו כדי לקבור בה את ספריו שלא נמצא להם דורש… אך ההפצה המוצלחת של  ספרו האחרון נסכה בו תקווה כה גדולה שהוא הורה לי. להציע את החלקה למכירה… לא יכולנו להכירו בימיו האחרונים הוא היה מאושר כפי שלא היה מימיו… וכל הזמן אני אומר לעצמי מה היה קורה לו נפטר לפני שבועיים?"  הבן דיבר ואני מחיתי את דמעותי ללא הפוגה זה היה לגיטימי ואיש לא יכל להעלות בדעתו כי יש גורמים אחרים שמרטיבים את עיני. גם אני הודיתי לקב"ה בכל לב שהפגיש אותי עמו בבית ההחלמה שנטע בי את הרעיון לשמח את ליבו ושנתן לו  ולי אורכה של שבועיים של חיים בצל התקווה ובאור האושר, לו היה ראוי כל ימיו."מה יהיה עם כל הספרים האלה?" הייתה אשתי מזכירה לי מפעם לפעם, ומעת לעת. חשבתי וחשבתי ובסוף החלטתי ללכת בדרכו  של מורי הזקן ולקנות חלקה סמוכה לשתי החלקות שרכשתי לי  ולאשתי בהר המנוחות- סגולה לאריכות ימים. חשבתי שהספרים הללו יועילו לי בבוא היום כשאלך למקום ההוא, שם ללא ספק יהיה ערכם רב-מכל הספרים שכתבתי.