המרוץ לפסגה

שלוש שנים הם שירתו ביחידה קרבית בצבא, ביחידה שדרשה מהם כוח פיזי רב. כעת, עם שחרורם מהצבא, הם החליטו לצאת למסע מפרך במזרח. במהלך המסע הם הגיעו לתחתיתו של הר גבוה ומשונן. הטיפוס אל פסגתו היה כרוך בסיכון לא קטן, אך עניין "פעוט" זה לא מנע אותם מלצאת למשימה, לאחר שלוש שנים בצבא - אמרו בינם לבין עצמם, טיפוס על כזה הר – "קטן עלינו"... ואכן, לאחר התארגנות לוגיסטית הם יצאו להרפתקה המסוכנת.

הם ריכזו את כל כוחותיהם, ואט אט התקדמו והעפילו לגבהים. המחשבה על השמחה שתהיה להם כשיגיעו למטרה, האפילה על כל הקשיים.  

סוף סוף הגיעו. הכול היה שווה... כמובן שהם תקעו דגל והניחו גם חבילת במבה כ"מצופה" מתייר ישראלי ממוצע. והנה להפתעתם הם פגשו מולם ילד קטן, רזה וצנום. "ילד!" - קראו,  "איך הצלחת לטפס על כזה הר? אתה כל כך רזה וחלש, אנחנו עם כושר גופני מעולה בקושי שרדנו את הטיפוס...?".

הילד הסתכל אליהם ואמר בתמימות: "אתם הייתם צריכים להתאמץ כדי להגיע לפסגה, אין ספק שמגיע לכם את כל הכבוד הראוי, אבל אני נולדתי כאן, בכפר שעל פסגת ההר...".

כולנו מנסים לכבוש "פסגות" בתחומים רבים בחיים, פסגה שאחד כובש בעמל ויזע, האחר "נולד" שם. אין ספק שפעמים חולפת מחשבה בליבנו: "הלוואי שהייתי נולד שם". הדברים נכונים גם בפסגות גשמיות כגון עושר, וגם בהישגים רוחניים - עליהם אתמקד במאמר זה.

מחשבה זו לפעמים מתסכלת אותנו כלפי עצמנו וכלפי דור ההמשך, אך אל דאגה, משה רבנו עומד בפסגת הר נבו ומביט אל הארץ שבמשך ארבעים שנה מצפה להיכנס אליה, ומתקיים בו דבר השם "כי מנגד תראה את הארץ, ושמה לא תבוא". כנראה שעניין זה הוא נקודה מהותית בעצם היות האדם אדם.

יצאתי לחפש פתרונות איך נגרום לכך שלפחות ילדינו "ייוולדו" על פסגה זו או אחרת, כך שיוכלו להתחיל את מסע חייהם מנקודה גבוהה יותר.

אשתף אתכם בהרהוריי.

בסוף פרשת בלק מסופר על חטאם של בני ישראל עם בנות מואב, ועל כך שזמרי בן סלוא חטא עם המדינית לעיני משה והעם, ואלוקים בתגובה התחיל לנגוף את העם. פינחס לא איבד עשתונות, קם והרג את זמרי והמדינית בחרב, והמגפה מיד נעצרה.

בתחילת פרשתנו - פרשת פינחס - אומר אלוקים למשה "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן השיב את חמתי מעל בני ישראל בקנאו את קנאתי בתוכם, ולא כיליתי את בני ישראל בקנאתי". עקב מעשה זה אלוקים אומר למשה: "לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, והייתה לו ולזרעו אחריו ברית כהונת עולם". פינחס מקבל את הכהונה.

אם למישהו היה ספק האם מעשה פינחס חיובי או שלילי - הוא קיבל תשובה.

חכמים שואלים בתלמוד, מדוע התורה מזכירה שוב את ייחוסו של פינחס: "פינחס בן אלעזר בן אהרון הכהן", הרי כמה פסוקים קודם, בסוף פרשת בלק כתוב את שם אביו וסבו, מדוע התורה רואה צורך לחזור על כך בשנית?

חכמים מבארים שהתורה רואה לנכון לייחסו בשנית אחר אהרון הכהן, להדגיש, שמעשה פינחס רצוי בפני הבורא, כשם שאיש אינו מפקפק בצדקתו של אהרון הכהן.

וכאן אשאל שאלה: מה אכפת לנו מי היה הסבא של פינחס? למה שלא נסתכל אובייקטיבית על מה שפינחס עשה? אם המעשה חיובי, עובדת סבו הרשע לא אמורה לעניין אותנו, ואם המעשה שלילי מה אכפת לנו שהוא מיוחס אחר אהרון? וכי זה שסבו היה צדיק אומר שמעשי פינחס חיוביים? 

כנראה שכן, חכמים מחפשים בכל מעשה את השורש, מה גרם לאותו מעשה להיעשות, ובשביל להתחקות אחר המעשה ראוי לנו לדעת מי היה הסבא...

אסביר את עצמי, אך לפני כן אביא סיפור נוסף שמוזכר אף הוא בפרשתנו.

משה חילק את הארץ לפי שבטים, ובתוך נחלות השבטים כל משפחה קיבלה אחוזה. והנה, באות בנות צלפחד לפני משה ונשיאי העם ובפיהם טענה: "אבינו מת במדבר... למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן", אומרות הבנות למשה, אנו רוצים ששם המשפחה לא ימחה, לכן, "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו", אנו רוצות אחוזה בארץ שתיקרא על שם אבינו. משה שומע את הבקשה ועושה את הדבר המתבקש "ויקרב משה את משפטן לפני השם". תשובת האלוקים לא אחרה מלבוא: "כן בנות צלפחד דוברות נתן תיתן להם אחוזת נחלה...". (פרשה זו כשלעצמה נושאת מסר חזק - כמה גדול כוח הרצון. הם רוצות לזכות בסגולת ארץ ישראל, אלוקים מזהה רצון כה חזק, והוא מחדש עבורן דין שגם הן נוחלות. אין כאן המקום להאריך).

גם כאן התורה מאריכה בהיסטוריה המשפחתית "ותקרבנה בנות צלפחד בן חפר בן גלעד בן מכיר בן מנשה למשפחות מנשה בן יוסף", התורה הולכת כאן חמש דורות אחורה עד יוסף הצדיק בנו של יעקב... מה קורה כאן? למה התורה מזכירה את הסבא רבה של הסבא רבה של הבנות?

כן, גם כאן, התורה מראה לנו מהו שורש המעשה הנאצל של בנות צלפחד, מה גרם להן לרצון כל כך חזק בנחלה בארץ, מהו הגורם לדחף האדיר לבוא אל משה ולבקש נחלה, נגד כל הסיכויים. מגלה התורה את התשובה: יוסף! יוסף הצדיק שחיבב את הארץ יותר משאר אחיו. יוסף, היחיד שהשביע את בני ישראל: "והעליתם את עצמותי מזה אתכם", הוא רוצה להיקבר בארץ. הנה השורש - יוסף חיבב את הארץ, עברו חמש דורות, ותכונת חיבוב הארץ שיוסף זרע לפני חמש דורות, מתגלה אצל בנות צלפחד.

אנו לומדים יסוד חשוב: כל מעשה חיובי שאדם עושה זה מקרין לא רק עליו, אלא גם על צאצאיו לאחר עשרות שנים...   

לאה אשת יעקב ידעה שליעקב יהיו שנים עשר בנים. בחשבון פשוט, אם ליעקב יש ארבע נשים - כל אחת תוליד שלשה. והנה לאה התעברה בפעם הרביעית ושמחתה הייתה גדולה, היא הודתה לאלוקים על כך והחליטה לחקוק את ההודיה בשם בנה - "יהודה". במעשה זה לאה חקקה בקוד הגנטי של יהודה את עניין ההודיה. בזכות זה יהודה אזר אומץ להודות במעשה תמר. בזכות זה יצא ממנה דוד המלך שאמר "הודו להשם כי טוב" וכתב את ספר תהלים שכולו שירות ותשבחות להשם. בזכות זה יצא ממנה דניאל שאמר "לך אלוקי אבותי מודה ומשבח אני"... הכול בזכות ההודיה של לאה!