המהפך
זיכרונות כוזבים: פרק מתוך "המהפך 4"
מדוע התורה מורה כי אין להרשיע אדם מבלי שיהיו שני אנשים שהיו עדים לפשע? פרק מיוחד מתוך ספרו החדש של הרב זמיר כהן, "המהפך 4"
- הרב זמיר כהן
- פורסם כ"ח אדר התשע"ה
בניגוד גמור למקובל היום בבתי המשפט בארץ ובעולם, לחרוץ דין על פי עדותו של עד אחד (ואפילו הוא 'עד מדינה', המשוחד מהתמורה שיקבל), התורה מכריזה:
"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא. עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר!"[1]
חז"ל מדגישים כי גם שופט חכם כשלמה המלך עליו נאמר: "וַתֵּרֶב חָכְמַת שְׁלֹמֹה מֵחָכְמַת כָּל בְּנֵי קֶדֶם וּמִכֹּל חָכְמַת מִצְרָיִם, וַיֶּחְכַּם מִכָּל הָאָדָם",[2] כאשר ביקש לסמוך על שיקול דעתו ולהכריע הכרעות משפטיות על פי ראִייתו העמוקה, נענה בשלילה והוכרח לקבל את הדין כי רק על פי שני עדים יקום דבר.[3]
יתירה מכך, גם כאשר כל הנסיבות והסימנים מצביעים בבירור על העובדה כי פלוני ביצע פשע, ההלכה היהודית קובעת כי אין להרשיעו ללא שני עדים.
כך על פי דין התורה, ובהתאם לזה כך נהוג מאז ומתמיד בכל בתי הדין התורניים.
להצדקת דרכם, טוענים משפטנים מערביים וישראלים כי אין סיבה לא לסמוך על עדותו של עד ראיה אחד, לאחר חקירתו כראוי כמובן. שהרי עומדת בפנינו עדות אמינה שנבדקה היטב. ובפרט שלעיתים עד הראיה הבודד הוא היחיד אשר יכול לספר את אשר התרחש בזירת הפשע, ולהכריע את הדין.
אולם בבתי המשפט התורניים, הנקראים כיום בשם "בתי דין", ממשיכים לדבוק בגאון בהלכה היהודית, ואינם מקבלים עדויות הפסולות על פי דיני התורה.
תקציר מהלכות עדות
"- צריך שיבינו הדיינים לשון העדות, שלא ישמעו מפי המתורגמן.[4]
- מאיימין על העדים בפני הכל, ומודיעים אותם כוח עדות שקר ובושת המעיד בה בעולם הזה ובעולם הבא, ושהוא בזוי בעיני שוכריו.[5]
- אחר כך מוציאים את כל אדם לחוץ, ומשיירים את הגדול שבעדים, ואומרים לו: אמור היאך אתה יודע שזה חייב. אחר כך מכניסין העד השני, ובודקין אותו. אם העיד כמו חבירו, נושאים ונותנים בדבר.[6]
- אם העדים אומרים עדותן מכוונת בלשון אחת ממש, יש לחוש שמשקרים ובעצה אחת כיוונו לשונם, וצריך לחקרם ולדרוש אותם.[7]
- אין מקבלים עדות שלא בפני בעל דין. ואם קיבלו, אין דנין על פיו.[8]
- כל עדות שיש לאדם הנאה בה, פסול להעיד.[9]
הספר החדש "המהפך 4"
- דברים אלו תלויים בדעת הדיין ועוצם בינתו, שיבין עיקר המשפטים וידע דבר הגורם לדבר אחר, ויעמיק לראות אם ימצא לזה העד צד הנאה בעדות זו, אפילו בדרך רחוקה ונפלאה, הרי זה לא יעיד בה, וכן לא יהיה [מי שיש לו צד הנאה בענין] דיין בדבר.[10]
- רשע, פסול לעדות. ואפילו עד כשר, שיודע בחבירו שהוא רשע, ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עימו, אע"פ שהוא עדות אמת. ואין צריך לומר עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו, ויודע שהעד השני שעימו עד שקר, שאסור לו להעיד.[11]
- איזהו רשע? כל שעבר עבירה שחייבים עליה מלקות. ואין צריך לומר אם חייבים עליה מיתת בית דין.[12]
- גנב וכן גזלן, פסולים לעדות מעת שגנב או גזל, ואע"פ שהחזירו, עד שיעשו תשובה".[13]
ומכאן נלמד עד כמה טעות היא ביד שופטים החורצים משפט על פי דברי עד מדינה (אדם שבתמורה להפללת חבריו מקבל הטבות). שהרי עד זה נוגע בדבר וכל עדותו פסולה. וקל וחומר אם בנוסף לכך הוא אדם רשע או גזלן.
מיותר לציין שישנם משפטנים המביטים בהתנשאות על ההוראה הברורה בתורה שלא לסמוך על עדותו של אדם אחד, ובטוחים הם בעצמם כי נבונים הם דיים כדי להבחין בעת חקירת העד אם הוא דובר אמת או שקר, גם מבלי להזדקק לעדותו של אדם נוסף שיאשר את דבריו.
אולם על דבר אחד הם לא חשבו: שהעד עצמו עלול להיות משוכנע כי הוא דובר אמת, גם במקרה בו המציאות היתה שונה לחלוטין.
עם התקדמות מחקרי המוח בזמננו מתברר כי הזיכרון שבמוח איננו פועל כסרט צילום שניתן להעלותו ולהפעילו לצפיה חוזרת כפי שהיו החוקרים סבורים עד כה, אלא עם הזמן עלול המוח, שממשיך לקלוט מידע, לשלב בזיכרון האירוע פרטים שלא היו ולא נבראו, או שאירעו במקומות ובזמנים אחרים ואינם קשורים כלל לעניין. והתוצאה: העד מדווח ומעיד מתוך הזיכרון 'האמיתי' כביכול, מפרט פרטים מלאים ומשרטט תמונה שלימה שעיקריה בלתי נכונים בעליל. וזאת, יש להדגיש, גם כשאין לו כל כוונת זדון.
הפסיכולוגית האמריקנית היהודיה פרופ' אליזבת' לוּפטוּס,[14] העוסקת רבות בחקר הזיכרון, טוענת כי ממחקרי עדויות ראיה לתאונות ופשעים שונים עולה בבירור כי הזיכרונות האנושיים שבמוח 'עוברים עריכה' ומשתנים באופן קבוע בתגובה לאירועים המתרחשים ולשיחות המתקיימות לאחר האירוע הראשוני.
עבור תגליותיה בנושא זה זכתה לופטוס להכרה בינלאומית ולשלל פרסים ותארי-כבוד, והיא נחשבת בין החוקרים המשפיעים ביותר במאה העשרים בתחום הפסיכולוגיה.[15]
את התהליך הזה מכנה לופטוס "זיהום הזיכרון", משום העובדה שהמוח מכניס למאגרי הזיכרון פרטי מידע שגוי, או מידע שאינו רלוונטי, אשר בהמשך הוא מזהה אותם כהתרחשויות ועובדות 'אמיתיות' שהאדם היה כביכול עד להן. לעיתים, שיחות עם קרבנות אחרים ואפילו קריאת סיקור עיתונאי של הפשע, משנים עוד יותר את הזיכרון המקורי. התוצאה היא שקרבן מזהה בוודאות אדם מסוים, בלי לדעת שתחושת הוודאות שלו אינה מזיכרונו הטהור, אלא מהאינפורמציה האחרת אליה נחשף.
בנוסף, מחקרים אחרים מראים כי אפילו פרטי הזיכרון הנכונים עלולים להיעלם במהירות כתוצאה משכחה. יש חוקרים השוללים את הדעה המקובלת עד עתה, שהזיכרון נפוג בהדרגה ובאיטיות. לדעתם כבר לאחר עשרים דקות מהתרחשות אירוע, חלה ירידה בזכירת פרטיו המדויקים, והירידה נמשכת באופן דרסטי עד היום השני. אצל רוב בני האדם, לאחר ששה ימים רוב פרטי האירוע כבר נעלמו מהזיכרון (!) ולכל היותר נשארים רק הפרטים המרכזיים.[16]
פרופ' לופטוס מציינת כי האופן בו נבנות כיום עדויות ראיה הנשמעות משכנעות שגוי לחלוטין, משום שבמקרים רבים מדי התברר כי בעת מצעד זיהוי תמונות הצביע העד על תמונתו של הנאשם ואמר: "זה הכי קרוב למראה הפושע", אך כשעלה על דוכן העדים כבר לא אמר כי מבין כל התמונות שראה זהו האדם הקרוב ביותר, אלא הכריז "אני בטוח לחלוטין שזהו האיש". והרי לעדות ראיה ישנה השפעה מכרעת על שופטים וחבר מושבעים: "אנחנו יודעים מניסיון ששופטים ומושבעים מגיבים בשכנוע לעד ראיה שנותן עדות שוטפת, בטוחה ועשירה בפרטים. מה שאנחנו כחוקרים יודעים, כי עדות כזו עדיין יכולה להיות בלתי אמינה". דברי החוקרת.
לופטוס מציינת כי באחד המחקרים שנעשו בארה"ב גילו לא פחות משלוש מאות אנשים ישרים חפים מפשע שנשלחו למאסר ובילו בין כותלי בית הכלא עשרות שנים (!) על לא עוול בכפם, עד שהתגלתה חפותם באמצעות בדיקות די-אן-איי, שהחלו בשנות ה-1980.
לאחר שהצליחה בשנת 1974 להביא לזיכויה של אשה שהואשמה ברצח, באמצעות הוכחה כי זיכרונם של העדים בלתי אמין בעליל, העניק לה המגזין האמריקני היוקרתי "פסיכולוגיה היום" במה לפרסום מחקריה המהפכניים בחקר המוח והזיכרון האנושי, אשר הובילו לזיכוי המפתיע, ולופטוס משמשת מאז כיועצת לאנשי מערכות המשפט בארה"ב ואירופה.
גם באולמות המשפט בארה"ב, מחקריה מתחילים לשאת פרי יותר ויותר, וגורמים לשינויים בחקיקה. יותר משפטנים דורשים שבנוסף לעדותו של עד יחיד תוגש גם "עדות שנייה תומכת",[17] ובחלק ממדינות ארה"ב נמנעים מלתבוע לדין רק על סמך "עדות זכירה", בה אדם מואשם על סמך "זכירה מודחקת" של עד, ששוחזרה. בהתבסס על מחקריה בעיקר, קבע בית משפט בניו ג'רזי ביולי 2013 שכל חבר מושבעים המאזין לעדויות ראיה, חייב לקבל קודם מידע מסודר לגבי טיבם הלקוי של זיכרונות כאלה.
לאור תוצאות מחקריה מטילי האימה, לפיהם עלול כל אדם ישר דרך למצוא את עצמו מאחורי סורג ובריח, מרבה לופטוס להשתתף בדיונים משפטיים, והיא נוהגת להכריז מעל כל במה: "הרבה יותר מזעזע אותי לחשוב שאדם חף מפשע יורשע, מאשר שאדם אשם ייצא זכאי".[18]
אכן מהומה רבתי וצודקת, בתחום העדויות והמשפט בעולם.
* * *
והנה עוד לפני אלפי שנים מנעה תורת ישראל את המצב הנורא הזה, באמצעות ההוראה החד משמעית:
"לֹא יָקוּם עֵד אֶחָד בְּאִישׁ, לְכָל עָוֹן וּלְכָל חַטָּאת בְּכָל חֵטְא אֲשֶׁר יֶחֱטָא. עַל פִּי שְׁנֵי עֵדִים אוֹ עַל פִּי שְׁלֹשָׁה עֵדִים יָקוּם דָּבָר!"[19]
כאשר נחקרים שני עדים כל אחד בפני עצמו, חוקרים הדיינים ובוחנים אותם היטב, משווים את עדויותיהם, ורק אז חורצים משפט. והרי ברור שזיכרונם של שני עדים לא יבגוד בהם בדיוק באותו כיוון, שכן מוחו של כל אדם מלא בפרטים הייחודיים רק לו, לכל אדם דרך הסתכלות שונה, והשפעת נתונים חדשים על דעתו וממילא על עדותו, תהיה בצורה המיוחדת לו דווקא.
רק כך ניתן להגיע לדין אמת לאמיתו, מתוך ביטחון מירבי כי אדם חף מפשע לא יורשע.
"אל אמונה ואין עוול"
ואם ישאל השואל, ומה באשר למצב בו הפושע מתהלך חופשי רק משום שלא היה בזירה יותר מעד אחד?
ראשית, הדבר ברור כי אין לנו רשות לפגוע בחירותו של אדם חף מפשע ולהזיק לו שלא כדין, גם אם המחיר הוא שהחייב בעונש לא יענש.
בנוסף, לימדונו חז"ל כי כשאין בית דין של מטה, של בשר ודם, מסוגל להעניש את הפושע, בית דין של מעלה, השמיימי, פועל לשלם לרשע כרשעו. כמובא בתלמוד:[20] "מיום שחרב בית המקדש, אף על פי שבטלה סנהדרין, דין ארבע מיתות לא בטלו. מי שנתחייב סקילה [נענש כך:] - או נופל מן הגג, או חיה דורסתו. מי שנתחייב שריפה - או נופל בדליקה, או נחש מכישו. מי שנתחייב הריגה - או נמסר למלכות, או ליסטין באין עליו. מי שנתחייב חנק - או טובע בנהר, או מת בסרונכי [קוצר נשימה חמור]".
ומסופר שם בתלמוד: "אמר רבי שמעון בן שטח: אראה בנחמה אם לא ראיתי אחד שרץ אחר חברו לחורבה, ורצתי אחריו, וראיתי סייף בידו ודמו מטפטף והרוג מפרפר. אמרתי לו: 'רשע, מי הרגו לזה? או אני או אתה. אבל מה אעשה שאין דמך מסור בידי, שהרי אמרה תורה: 'עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים יוּמַת הַמֵּת לֹא יוּמַת עַל פִּי עֵד אֶחָד'.[21] היודע מחשבות יפרע מאותו האיש שהרג את חברו'. אמרו: לא זזו משם עד שבא נחש והכישו, ומת".
והרי זה מוסר השכל לכל אדם, לקבל את עמדת התורה גם במה שסיבתו אינה מובנת לו, עוד בטרם יבואו מחקרים המגלים את עומק הבנת התורה בנבכי נפש האדם.
[1] דברים יט, טו.
[2] מלכים א' ה, י-יא.
[3]ראש השנה כא, ב: "כתיב (קהלת יב, י) 'בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ'. ביקש קהלת לדון דינין שבלב שלא בעדים ושלא בהתראה, יצאה בת קול ואמרה לו 'וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת' – עַל פִּי שְׁנַיִם עֵדִים אוֹ שְׁלֹשָׁה עֵדִים יוּמַת הַמֵּת' (דברים יז, ו)".
[4]שולחן ערוך חושן משפט, סי' כח, סעיף ו.
[5] שם סעיף ז.
[6] שם סעיף ח-ט.
[7] שם סעיף י.
[8] שם סעיף טו.
[9] שם סימן לז סעיף א.
[10] שם סעיף כא.
[11] שם סימן לד סעיף א.
[12] שם סעיף ב.
[13] שם סעיף ז.
[14] .Elizabeth Loftus
[15]Haggbloom, SJ; et.al.(2002), "The 100 most eminent psychologists of the 20th century", Rev. Gen. Psychol. 6 (2): 139–152.
[16]Gary Wells et al., supra note 11, at 621-22; Herman Ebbinghaus, Memory: A Contribution to Experimental Psychology (1885/1913); Kassin et al., On the "General Acceptance" of Eyewitness Testimony Research: A New Survey of the Experts, 56 Amer. Psychologist 405, 413-14, 2001.
[17]corroborating evidence"."
[18] מתוך:
Amy Wilson, "War & remembrance," Orange County Register, Sunday, November 3, 2002. וכתבה שהתפרסמה בשבועון "משפחה", כ"ד חשוון תשע"ד, 31.10.13
[19] דברים יט, טו.
[20] סנהדרין לז, ע"ב.
[21] דברים יז, ו.