בעבר נשר, היום מחזק נוער נושר: ראיון עם הרב יפתח סופר

כשהרב יפתח סופר (43), נשוי ואב לילד, המתגורר בצפת - אומר שאין כמו דרך ה', חזקה עליו שהוא יודע על מה הוא מדבר. אמנם הוא גדל בבית דתי, וזה 15 שנה שהוא מזכה את הרבים בדברי תבונה ודעת - אך למעשה, כבר בנעוריו החל לטעום טעם חיים חילוניים מהם. "עד גיל 16 למדתי בישיבות ודי דבקתי בדרך התורה, אך בהשפעת חברים וגורמים אחרים – נשרתי מהדרך", הוא משחזר - ומוסיף כי הנשירה כללה גיוס לצבא בגיל 18.

כשהשתחרר מהצבא הרגיש צורך עז להפסיק להתנדנד, ולבחור כיוון – לכאן או לכאן. "הטריגר החזק ביותר שהוביל אותי בחזרה לחיק היהדות, הוא אחיי ואחיותיי, 12 במספר, שכולם ללא יוצא מן הכלל – חזרו בתשובה והתחרדו. אני היחיד שעוד התנדנדתי. הם נראו לי כל כך מאושרים, ורציתי גם אני להיות כמותם".

הרב יפתח סופר

כמי שגדל והתחנך כל חייו במסגרות דתיות, לא נדרש הרבה כדי להחזיר את סופר (43), בחזרה לשורשים. "ראשית לקחתי על עצמי להתחזק בלימוד התורה, והחלטתי לפקוד את ישיבת 'אור יקר' בצפת, למשך שעה ביום", הוא מספר. "הלכתי עם חבר טוב ויחד למדנו גמרא, מוסר והלכות – וראה זה פלא. בהבנת דף גמרא אחד – הרגשתי אושר עילאי שלא משתווה לשום דבר אחר שניסיתי לפני כן".

ואז קיבלת את ההחלטה החד-סטרית?

"כמובן שמדובר בתהליך שכלל לא מעט התמודדויות, אבל כן. ידעתי שאם אני רוצה לשמר את התחושה הנפלאה הזו לאורך זמן, אני חייב לעשות פעולות שיקרבו אותי לבורא עולם ולא להיפך, חלילה. חשבתי לעצמי שאם לימוד התורה מסב לי הנאה כה גדולה, ושמחה פנימית אמיתית שלא הרגשתי בשום דבר אחר – אין טעם לבזבז זמן".

אמר ועשה. את מקום 'השעה' ביום, תפסה התחזקות אינטנסיבית בצורה של שהייה בלתי פוסקת בישיבה. כבר אז, משמיים הנחו אותו לייעוד שלו בחיים. "אחרי שנה בישיבה כבר ישבתי עם חבר'ה חדשים שהגיעו לישיבה, ולימדתי אותם על יהדות. זה היה סיפוק אדיר בשבילי לראות אותם מבינים את הדרך ומתקרבים אליה ביתר שאת". לאחר כשנתיים בישיבה, זכה סופר לבוא בברית הנישואין, ומאז ועד היום הוא ממשיך את דרכו התורנית במלוא העוצמה.

על ספרו 'ובחרת בחיים': "כבעל תשובה – התביישתי לפרסמו"

זה התחיל בשיעורי תורה במסגרות שונות בצפת, ועד מהרה 'זלג' גם לקריית שמונה. "חמש שנים אחרי הפעילות בישיבת 'אור יקר', בהמלצת הרב שלי, ר' ירמיה הכהן, התחלתי למסור שיעורי תורה על נושאים שונים, גם בקריית שמונה". הוא משחזר. מאות אנשים, רווקים, זוגות ומשפחות, התחזקו בזכות שיעורו שמתקיים מזה כ-10 שנים בצפת ובקריית שמונה. השיעור אמנם התחיל במסגרת ערב בלבד, אך כיום ממלא את רוב שעות היום. והיכן נשאר לו זמן לעשות לביתו? שאלה טובה. "בין לבין", הוא משיב בחיוך.

כנראה שאותה אישה שמסכימה לסידור של 'בין לבין', היא אותה אישה שבזכותה נכתב פרי עטו להתפאר: הספר 'ובחרת בחיים', המשלב בתוכו פרפראות לחוכמה לצד סיפורי מעשיות ושאר דברי תורה, המסוגלים לפתיחת הלב. "התחלתי לכתוב אותו לפני כתשע שנים, בזמן מלחמת לבנון - כתוצאה מזמן רב פנוי שעמד לרשותי, מצאתי עצמי מקדיש את רוב שעות היום לכתיבה".

הספר 'ובחרת בחיים'

מה כתבת?

"כל מיני חידושים על בראשית ושמות, אבל לא רק. אני אדם שאוהב להשכיל מכל אחד שאני מדבר איתו, ובספר שילבתי גם סיפורים ששמעתי במשך השנים מתלמידים שלי. כך שאפשר לומר שכל אחד שנכח בשיעורים - הוא שותף בפרי העשייה היקר הזה".

גם כשהחומר הוגה והוכן לדפוס, לא היה פשוט לפרסמו. הקושי העיקרי היה קושי כלכלי, אך בסיעתא דשמיא מרובה, התגבר גם עליו. "אחרי סיום העלאת הדברים על הכתב, מצאתי עצמי מתבייש להוציא את הספר לאור. חשבתי לעצמי שאני רק בעל תשובה, ומאין יש לי את התעוזה הזו לבוא ולהלביש סיפורים ופרפראות חוכמה, על נושאים שברומו של עולם, כמו אמונה".

ומה עזר לך להשתחרר מהתחושה?

"כשיישבתי דעתי והבנתי שמה שאני עושה הוא טוב, כי אני הרי עושה מעשה למען הקב"ה, אז למה לא בעצם?".

והתוצאה? 2500 עותקים נמכרו עד כה, בשיווק שנעשה בעיקר מפה לאוזן.

סדר יומו של סופר גדוש ומלא עד אפס מקום. הוא קם למניין והשיעור הראשון בישיבת 'פרי מגדים', ולאחר מכן בישיבת 'יתד התשובה', שתיהן בצפת. בהמשך הוא מוסר שיעור מיוחד ל'נערי שוליים', מזה כשלוש שנים – מסגרת שבה הוא מכהן לא רק כמרצה, אלא גם כאב, חבר ופסיכולוג. משם הוא ממשיך לשיעור תורה בחצור, מתפלל מנחה, ואז לשיעוריו הקבועים בקריית שמונה, עד לשעות הערב המוקדמות.

לצד ההספק המכובד - האם יש דבר שאתה מצר עליו - דבר שלא יוצא לך לעשות כפי שהיית רוצה?

"בוודאי. הלחץ האטומי של ריצה משיעור לשיעור ותפילות ביניהם, לא מותיר לי בידי זמן רב ללמוד תורה כפי שהייתי רוצה. אני מסתכל היום על אברך שלומד יום שלם בכולל וגומע דפי גמרא במשך תשע שעות מיומו, ואין ספק שאני מתמלא קנאה. אך אני יודע ש'זה מעשה שלו, וזה מעשה שלי'. כל אחד והתפקיד שלו. אחת האנקדוטות הכי מחזקות שבכוחן להבהיר את הנקודה הזו היא משל על סטודנט לרפואה שיושב ללמוד בזמן שאלפים נהרגים בשדה הקרב. האם הוא יכול להציל אותם? לא! הוא צריך ללמוד בשביל לקבל את ההכשרה. אז מי ייצא לשדה הקרב? רופאים, אחיות ומי שהוכשר לכך, שקיבל את ההסמכה. אני אולי לא יכול ללמוד כל היום, אבל הצלת הנפשות בשטח – לא פחות חשובה מלימוד תורה גרידא".