כסף שנמצא במעיל הגמ"ח - למי שייך?

שאלה מרתקת נתעוררה באולם גמ"ח לבגדים.

נוהַג הקניה בגמ"ח זה הוא, שהמלבושים נתרמים לגמ"ח על ידי בעליהם מהארץ ומחוץ לארץ, חינם אין כסף. תורמים אלו מביאים או שולחים את בגדיהם למקום זה לאחר שאין להם יותר חפץ וצורך בהם, כדי שאחרים הזקוקים ייהנו מהם. בגמ"ח מסדרים את פריטי הלבוש במדפים וארונות בכדי להקל על המחפשים למצוא את הפריט בו חפצים. 

ויהי היום, ראובן נכנס לאולם הגמ"ח ומצא לעצמו מעיל לכסות בו את עורו בחורף הקר. הכניס ידו לתוך כיס הבגד הפנימי, ומצא בו שטרות דולרים רבים... סכומם הסתכם ב- 10,000 דולר! כנראה ששטרות אלו היו ברשות בעל המעיל, ששכח אותם שם.

ניסיונות חיפוש קדחתניים אחר בעל המעיל העלו חרס, לא נודע מי הוא זה ואיזה הוא. אשר על כן טוען ראובן המוצא כי המטמון הרב שייך לו, כיון שהוא זכה לעצמו בבגד הזה ומצא בו את כסף!

אולם שמעון, בעל הגמ"ח, טוען כנגדו כי בגד זה היה מקודם בחזקתו וברשותו, לפיכך כבר זכה גם במה שבתוכו!

הצדק עם מי? מה יעשו באוצר הגדול שנמצא במעיל הגמ"ח?

תשובה

קניין חצר

המקור לקניין חצר הוא מהפסוק הנאמר לענין גניבה (שמות כ"ב, ג'): "אִם הִמָּצֵא תִמָּצֵא בְיָדוֹ הַגְּנֵבָה... שְׁנַיִם יְשַׁלֵּם" - ודרשו בברייתא (בב"מ י':) מהייתור של "המצא תמצא" לרבות לא רק את ידו, אלא כל מקום שהוא רשותו של אדם, כגון גגו וחצרו - שאף בהם קונה את הגניבה. הלכך, אם לדוגמא נכנסה בהמה של ראובן לחצרו של שמעון, ונעל שמעון בפניה על מנת לגונבה - חייב עליה כדין גנב. ומגניבה לומדים לענין הקונה חפץ מחבירו או מהפקר, שחצרו קונה לו.

קניין חצר בחפץ שאינו עתיד להתגלות

שנינו במשנה במסכת בבא מציעא (כ"ה:): "מצא בגל ובכותל ישן - הרי אלו שלו". המשנה עוסקת ביהודי שמצא מציאה בתוך ערימת אבנים מקיר ישן שקרס או בתוך כותלו הישן של בעל הבית, והדין בזה הוא ששייכת המציאה למוצאה, אף שיש בה סימן.

בטעם הדבר נאמר בגמרא: "מפני שיכל לומר לו (המוצא) של אמוריים הם" - דהיינו, יכול לטעון המוצא לבעל הכותל שהמציאה הוטמנה שם ע"י העמים שדרו בארץ טרם נכנסו אליה אבותינו.

אולם הגמרא תמהה על כך: "אטו (וכי) אמוריים מצנעי, ישראל לא מצנעי"?! - כלומר, הרי היהודי דר במקום ומשתמש בכותל מזה שנים ויתכן מאד שהוא זה שהטמין את החפץ!

מבארת הגמרא: "לא צריכא, דשתיך טפי" - הכלי העלה חלודה רבה, ניכר שמונח במקום עידן ועידנים, ובודאי שלא היה משאירו שם בעל הבית לזמן כה ממושך. לפיכך הרי הוא של מוצאו.

לאן נעלם דין קניין חצר?

רבותינו תמהו על דברי הגמרא, שכן כלל גדול בידינו, שחצירו של אדם קונה לו אפילו שלא מדעתו, הווי אומר, חפצי הפקר המונחים בחצירו (המשתמרת) של אדם - קנויים לו, אף שאין לו ידיעה אודות אותם חפצים. ומעתה עלינו להבין, מדוע איפוא חפץ זה לא נקנה לבעל הכותל בקניין חצר, מה בכך שהעלה חלודה והתיישן, אפילו שאין ידיעה לבעל הכותל על הימצאו - אוטומטית הוא נקנה לו ע"י חצירו?

השיבו על כך בעלי התוספות: "ויש לומר דאין חצר קונה בדבר שיכול להיות שלא ימצאנו לעולם, כמו הכא שהא מוצנע בעובי הכותל".

כלומר, מסבירים התוס' שחפץ כזה שככל הנראה בעליו לא יוכל למוצאו לעולם, אף על פי שמונח בתוך חצירו - אינו קנוי לו בקניין חצר. רק מציאות שיכול להבחין בהם נקלטים ע"י חצירו וקנויים לו.

לכאורה ההסבר בדברים הוא, שיסוד קניין חצר הוא שחצירו של אדם היא כידו או כשלוחו - רשות המיוחדת לו, השומרת את החפצים עבורו. ולכן קונה את החפצים שנקלטים בתוכה. ולמשל חצר שאינה משתמרת (חצר פרוצה שכל אחד יכול לחדור לתוכה) - אינה קונה, משום שאין בה את החיבור המיוחד לבעליה, הנוכחות של החפץ בתוך חצר שכזו אינה מורה על שייכות וזיקה לבעל החצר. כמו כן במקרה שהחפץ מונח באופן שאין בעל החצר עתיד למוצאו, אין קשר בין החפץ לבעלים, הוא רחוק ממנו, ולכן אינו קנוי לו.

וכתב הרמב"ם (בפרק ט"ז מהלכות גזילה ואבידה הלכה ז'-ח'): "המוצא מטמון בגל או בכותל ישן - הרי אלו שלו, שאני אומר של גויים וקדמונים הם. והוא שימצא אותן מטה מטה כדרך כל המטמונות הישנות, אבל אם מראים הדברים שהן מטמון חדש, אפילו נסתפק לו הדבר - הרי זה לא יגע בהם, שמא מונחים הם שם". בהלכה זו מציין הרמב"ם לדין המשנה לעיל, ונראה מדבריו שההוכחה שהחפץ ישן מבוססת על כך שנמצא עמוק מתחת לקרקע (וכתבו האחרונים שכנראה גירסתו בגמרא לא היתה 'דשתיך טפי' אלא 'דשתית טפי' - למטה אצל היסוד).

ממשיך הרמב"ם: "והואיל וחצירו של אדם קונה לו שלא מדעתו, למה לא יקנה בעל החצר זה המטמון שבתוך הכותל הישן, אף על פי שהוא של אמוריים ותהיה מציאה זו לבעל החצר?" כעת שואל הרמב"ם את השאלה הנ"ל, מדוע לא יקנה בעל החצר את החפץ מדין קניין חצר?

משיב על כך הרמב"ם: "מפני שאינה ידועה לו ולא לאחרים, והרי זה המטמון אבוד ממנו ומכל אדם, ולפיכך הוא של מוצאו. ומה אבידה של אדם אמרה תורה 'אשר תאבד ממנו ומצאתה' - מי שאבודה ממנו ומצויה אצל כל אדם, יצאת זו שנפלה לים, שאבודה ממנו ומכל אדם, קל וחומר למטמון קדמוני שלא היה שלו מעולם, והוא אבוד ממנו ומכל אדם".

מבואר בדברי הרמב"ם שטעם דין זה הוא, שהיות והמציאה אינה ידועה לאף אדם בעולם - ממילא היא אבודה מבעליה ולא שייך לומר שתהיה קנויה לבעל החצר ע"י חצירו, כשם שחפץ של אדם נכנס לתוך זוטו של ים, שאף שהיה ברשותו - מאחר והוא אבוד - אינו עומד מעתה ברשות בעליו[1].

לאור הדברים, יש להסיק, כי בשאלתנו היות והממון היה מונח בתוך כיס הבגד, הרי שאין בעלי הגמ"ח עתידים למֹצאו, שכן הוא מוחבא ומכוסה[2].

ומלבד זאת, יש לדון ולומר שאולם הגמ"ח נחשב ל'חצר שאינה משתמרת', כדין המוצא בחנות המבואר ברמב"ם (פרק ט"ז מהל' גזילה ואבידה ה"ד), שכן, זה מקום שיש רשות לרבים להיכנס ולצאת בתוכו - רגל הרבים מצויה שם, כעין רשות הרבים, וממילא כבר אינו 'חצר המשתמרת'[3].

עוד יש לצדד שזכה המוצא, שהרי יתכן שבשעה שמעיל זה הגיע למקום הגמ"ח טרם נתייאשו בעליו מהשטרות שהיו בכיסו, ורק אח"כ כשלא מצאוהו כבר נתייאשו ממנו, ואם כן אין לומר שיזכה בו בעל הגמ"ח מדין קנין חצר, הואיל ודעת רבים מן הפוסקים היא שחצרו לא קונה לו חפצים שנפלו לתוכה קודם יאוש משום - 'דבאיסורא אתא לידיה', והרי נפסקה הלכה כאביי (בבא מציעא כ"א:) שיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש[4]. (ואין לומר שבהגבהה שעשה בעל הגמ"ח במעיל, לקפלו ולהניחו בקולב וכיוצא, שיקנה בהגבהה זו, כיון שלא היה לו בזה כוונה ורצון לקנין, שהרי לא ידע מקיום מטמון זה)[5].

לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.