הומלס חרדי בן 4!

ידיעה מזעזעת לפיה ילד כבן ארבע הסתובב לבדו בעיר אלעד, משוטט ללא כל השגחה, ללא אוכל, ללא שתיה, וללא מקום לינה, הצליחה להרעיד את אמות הספים – ובצדק. אם התרחש כזה מקרה – הוא תעודת עניות לכל תושב ותושב בעיר הגדולה במרכז הארץ.

כמו כל אדם אחר, נחרדתי מהמחשבה שילדון קטן ואומלל עבר כאלו ימים קשים. בעיקר תהיתי כיצד הצליח לשרוד. אלא שבתור אם/אישה, ותושבת העיר, לא יכולתי שלא לברר את פרטי הסיפור המלאים, ועקבתי בדאגה וסקרנות אחר כל פיסת מידע בסיפור. היו דברים שלא ממש הסתדרו לי, כמו איך ילד שורד כל כך הרבה ימים במצב של ללכת ולשתף פעולה, או איפה היו האנשים ברחוב? מדובר בעיר הומה אדם – קצת מוזר שלא נתקלו בו קודם.

פרטיו המלאים של הסיפור אמנם חסויים, אך בדרך הנכונה הצלחתי להגיע לגורמים בכירים שמטפלים בסיפור הזה. האמת ה"מרה" – כך התברר, הרבה פחות מרה מזו שדמיינתי לעצמי.

"ההורים נורמטיבים לחלוטין", הוא אומר ואני משחררת קריאת הפתעה. "כן, כן – האב, אברך שלומד ובשעות הפנויות יצא לעבודה בהיי-טק, מביא פרנסה יפה לביתו, ואף האם אישה עדינה ודואגת, חמה ואוהבת".

התבלבלתי, אבל גם נרגעתי. מן הסתם הסיפור אינו כפי שסופר, וטוב שטרחתי לברר – טרם אאמין להשמצות התקשורת.

הסיפור העצוב, כך מסתבר, החל באותו יום, בו חזר הילדון הקטן עם אחיו בשעה אחת וחצי מתלמוד התורה בו הם לומדים. הקטן חמד לו לצון וביקש לשחק "מחבואים" עם אחיו – שתחילה שיתף פעולה עד שנמאס לו. הקטן התרחק למקום מחבוא שהיה רחוק יותר משהתכוון האח לחפש, והוא הלך הביתה.

בינתיים הגיע הקטן למרכז מסחרי בעיר. את דרכו לביתו כבר לא ידע, השעה היתה שעת צהריים חמה וקופחת, והוא החל מזיע, צמא למים, רעב, ובעיקר עייף. הוא התיישב על קרטון תחת עץ במרכז המסחרי, ונרדם... עד שאנשים טובים מצאו אותו, ולפי מראהו הסיקו את המסקנות המזניחות בהחלט והזעיקו משטרה.

באותו זמן, כך מתברר – כבר דאגה האם והסתובבה ברחבי העיר. הגיעה לגמ"ח לילדים אובדים, וביקשה מכל אדם ברחוב לחשוב אולי נתקל בבנה – שבשעה זו כבר הפך לכותרת ראשית כבן אומלל למשפחת רווחה.

המשפחה, מיותר לציין, אינה מוכרת למשטרה – משום שאין כל סיבה.

אני מביאה את הדברים כפי שסופרו באוזניי, ולא דרך צד נוסף, ומאדם שמעורב היטב – בעיקר מבחינה מקצועית. חורה לי לראות את הקלות שבה אפשר להשתלח במגזר שלם בעקבות סיפור שפרטיו אפילו אינם נכונים. האייטם והטוקבקים שגרר בעקבותיו, גרמו לי להרגיש לרגע כאילו אני חיה במקום מזעזע ומחריד, שמגדל פורעי חוק מזניחי ילדים וחסר אחריות.

אז לא, לא כל אחד שיש לו יותר מילד וכלב – הופך להיות מזניח ילדים, ולא כל הורה שיש לו שמונה ילדים, ואחד מהם נעלם – הוא הורה מתעלל. אני לא יכולה לסיים לפני שאספר לכם מקרה שהתרחש לפני כשנה, בחול המועד פסח, באחד הפארקים הגדולים בעיר אשדוד.
צעדנו להנאתנו עם הילדים, נהנים מהחופש ומהחג – כמו כמעט כל עם ישראל. לפתע רץ לכיווננו ילדון קטן ובוכה בהיסטריה. "אני לא יודע איפה אמא", הוא צרח לכל עבר. בעלי - כמתנדב בארגון איחוד הצלה שרגיל למקרים מעין אלו - לא התרגש, הרגיע את הילדון במילים, אחז בידו והבטיח למצוא את אמא. לא הספקנו ללכת יותר מדי זמן, ובצד שמאל של השביל הראשי בפארק, ישבו בני משפחה, רובם היו שם בני שמונה עשרה ומעלה, לא ילדים קטנים, ונהנו בקולי קולות לצד מנגל שדלק שם והעלה עשן. הם לא נראו לחוצים, ודאי שלא מחפשים. "הנה", צעק הילד. התקרבנו. "זה הילד שלכם?" שאלתי. הם הביטו בי כאילו הפרעתי להם עכשיו באירוע חשוב. "כן", ענו והפנו לי את הגב. "מה יש לך, איפה היית? למה אתה חייב להיעלם?", שמעתי אותם נוזפים בקטן הבוכה.

שתקתי. "האמת?", לא יכולתי, ואמרתי לבעלי. "אני שמחה שהם לא דתיים או חרדים חלילה". לתמיהתו של בעלי, שרגיל לפעול בהצלת חיים לא כל שיקולים של צבע/מגדר וכו', הסברתי: "אתה לא מבין? עוד היתה יוצאת מפה חתיכת כותרת...".