גלית, בת ארבעים וחמש, שולפת את האלבום, "זאת נועה ואלו שלושת הנכדים שלי"

גלית מראה בגאווה של סבתא גאה ואוהבת, מן התמונות נשקפת אישה צעירה ומתוקה עם שלושה ילדים חייכנים כמוה, גלית מנסה לחייך, אבל קצות פיה מתהדקים בכאב.

"נועה לא יודעת כלל על מה שעברתי טרם לידתה", היא נאנחת, "מבחינתה היא תמיד הייתה התינוקת האהובה ביותר עלי אדמות, זו שהוריה אוהבים אותה ויעשו הכל למענה, היא לא יכולה לתאר לעצמה כמה היה לנו קשה, כמה חייה ניתנו לה בנס ואת הסיפור הזה לא הייתי מספרת לעולם.

אך ככל שעובר הזמן אני רואה שעלי כן לשתף, לזכות, לחבר לכוון ולהשתמש בדברים לטובה ולערך החיים.

יותר מדי נשים ונערות ממהרות להפיל, להפסיק הריון, להפסיק חיים, חשוב לי שהן תשמענה ממישהי שגם הייתה שם, במקום ההוא, לבטח זה יעורר אותן למחשבה נוספת להיבט מכיוון שונה".

גלית לוגמת כוס מים, וממשיכה:

"הייתי בחורה צעירה, בדיוק בתום השירות הצבאי, כמו רוב הבנות בגילי, גם לי היה חבר ולא חשבתי רחוק מדי וחתונה בוודאי לא הייתה באופק, כמו הרבה בחורות בגילי רציתי 'לעשות החיים' ולא הבנתי עדיין ש'לעשות חיים' זה בעצם להקים משפחה ולהביא חיים – זה נקרא 'לעשות חיים'.

הגילוי המפתיע שאני בהיריון היה הדבר האחרון שציפיתי לו. היותי בחורה צעירה, מי צריך עכשיו את העול הזה של טיפול בתינוק. בנוסף הבחילות וההקאות שהופיעו זמן קצר לאחר מכן גרמו עוד יותר לתחושה של מיאוס כלפי ההיריון ה'מיותר'.

כמובן שהיו גם חברות 'טובות' שהיו בוכות על כתפיי על כך שאני כל כך צעירה והחיים לפני וכמה חבל שאפסיד את החיים ולא אוכל 'לחיות' כמו פעם. כן הייתי מבולבלת, מקיאה בלי סוף ובוכה, למה זה קרה דווקא לי. מי צריך את זה בכלל?!

אבל דווקא החבר שלי, יאמר לזכותו, הוא זה שלא מיהר לוותר. הוא הפגין אחריות ובגרות. לאחר שלושה חודשים, עמדנו מתחת לחופה" ואווווו התפלאו כולם …

גלית, שכיום כבר קמטי חן ואחריות נסוכים על פניה, נזכרת בימים הרחוקים שהייתה בחורה צעירה ומחשבות שונות העלו עבורה – אבל קשה לה לחשוב ולו לרגע אם חלילה הייתה זורמת עם הכלל…

"בתוך תוכי לא באמת רציתי בזה. לא רציתי להתחתן. לא רציתי לגדל ילד. נמאס לי להרגיש רע, להקיא ולהיות חלשה. רציתי להיות כמו שאר הבחורות בגילי, לצאת לטיולים בחוץ לארץ, ללמוד מקצוע, לא להיות תקועה בבית עם תינוק קטן. החלטתי להתגרש. לומר שלום. לבעל, ולתינוק העתידי. זהו, אני גלית, חוזרת לחיות… ולא הבנתי שזה מחשבות של רגע שההמשך אמיתי, חושב ואחראי יותר.

אז בכל זאת עזבתי את בעלי וחזרתי להורי, עברתי ועדה רפואית וקיבלתי אישור לבצע הפסקת היריון, חודש הרביעי.

ניסיתי להסתיר מאימי, אבי ואני יצאנו מהבית, לעבר המכונית, קיוויתי שכל הייסורים עומדים להסתיים בקרוב, אך אימי ראתה אותי יוצאת עם תיק קטן והרגישה שמשהו לא טוב הולך לקרות כאן, אימי היחידה בבית שהתחזקה בתשובה, לא הייתה מסוגלת לקבל זאת ומרוב צער התיישבה על הרצפה וצורחת בבכיות שצמררו אותי. 'אל תעשי את זה גלית, זה רצח, זה פשוט רצח, את מי את רוצחת, את הילד שלך !'

אך אני הייתי צעירה עקשנית, הקשחתי את פניי, אטמתי את אוזניי ובעיקר את הלב. אף אחד לא יחליט עבורי, אלו החיים שלי ואני לא רוצה להרוס אותם נקודה.

בנחישות של בחורה צעירה ופוחזת יצאתי מהבית לכיוון המכונית של אבי.

נסענו בשתיקה, הרגשתי שאבא שלי לא רגוע, שהצעקות של אימי עשו לו משהו ושהוא מבולבל. בחניית בית החולים אבא שלי הביט בי: 'את בטוחה במה שאת עומדת לעשות? את יודעת גלית, אחר כך לא תהיה דרך חזרה, אחר כך אין סליחה' …

לא הבנתי מהיכן צנחה השאלה הזו, חשבתי שהוא איתי ביחד בצעד הזה, מדוע עכשיו הוא שואל ומערער לי את הביטחון, גורם לי לחשוב שאולי אני טועה, שלא תהיה דרך חזרה או חרטה, 'לא יודעת' השבתי.

ועם התשובה המוזרה הזו המשכנו ללכת לכיוון המחלקה".

זה כבר היה נראה הסוף. שגלית הולכת עם החלטתה למרות כל הספקות, שהיא לא תהיה מסוגלת לסגת לאחור.

"עברתי את תהליך הקבלה, הראו לי את המיטה שעלי לעלות עליה, הביאו לי כותונת מתאימה, הסתכלתי מסביבי ואז פתאום הבטתי לאבא שלי בעיניים, כמו ילדה קטנה ומבוהלת, 'אבא, קח אותי מכאן מהר אבל מהר'.

האחיות והרופאים היו קצת מופתעים וגם כעסו על הבריחה הפתאומית, יצאנו מבית החולים ועדיין הייתי נסערת. מה את מתאבדת שיעית? מה ברחת לך? שאלתי את עצמי.

בפתח בית החולים ראיתי את אחותי, 'את כבר אחרי?' היא שאלה בבהלה, מצטערת שלא הצליחה לעצור אותי.

'לא, לא עשיתי כלום', השבתי.

'יופי', היא הגיבה בפשטות וחיבקה אותי, 'בואי נשמה, נקנה ביחד בגדי היריון, אל תדאגי, הכל יהיה בסדר. אמא אמרה שהיא מוכנה לגדל את הילד במקומך, את תוכלי להיות חופשיה'.

קנינו בגדי היריון. אמי ואחותי היו שמחות, אפילו על הפנים של אבא שלי ראיתי אנחת רווחה. רק אני הרגשתי נורא, איך פספסתי את ההזדמנות. זהו, עכשיו אני אבודה, אחרי שברחתי כך מבית החולים. חשתי מחנק ותחושה קשה. עד כדי כך לא רציתי בהיריון הזה. ואחר כך…אחר כך אף ניסיתי להיפטר ממנו בשיטות שונות".

גלית נעצרת בדיבורה. אלו לא ימים שנעים להיזכר בהם.

"היום קשה לי להאמין שנקטתי בכאלו צעדים, ועוד כלפי מי? בתי האהובה. אבל אז הייתי צעירה מיואשת שלא חושבת קדימה ושלא חושבת על מעשיה.

בחודש החמישי – חלה התפנית.

"חשבתי שהסבל לא ייגמר, אבל הבחילות פסקו, הרגשתי יותר טוב וחזרתי לעצמי ולדעה הגיונית. יום אחד, כשאני בביתי חשתי תנועות חזקות בבטן, אלו היו הבעיטות הראשונות, פתאום הבנתי שיש שם מישהו, מישהו חי שם, זה אמיתי, זה התינוק שלי. התחלתי לבכות. להצטער על כל מה שעשיתי לעובר המסכן שלי. 'אני מבקשת ממך סליחה,' התחננתי בפניו, 'סליחה, חיים שלי. אמא תפצה אותך על כל מה שעשתה לך.

מעתה והלאה, כבר היה ברור לי מאוד שאני רוצה את התינוק, ששום דבר לאר יפריד בינינו.

חזרתי לבעלי ושבנו לגור יחד, חיי הנישואין היו טובים, הייתי שלמה עם עצמי. כאשר הגיע הרגע ונולדה בתי, התקשיתי להאמין. אחרי כל מה שעשיתי אני מקבלת כזו מתנה?"

אך הגילוי האמתי היה לאחר מכן.

"החיים שלי התחילו באמת רק לאחר שנועה נולדה", אומרת גלית, "האימהות מילאה אותי. הבנתי כמה הייתי ריקה קודם לכן. הטיפול בנועה מילא את החללים. בעלי והיא הפכו להיות מרכז חיי. הסיבה שלי לקום בבוקר והיא בעצם החיים, היא אהבת חיי, עד היום…

היום היא כבר נשואה עם ילדים וכל יום אני מודה מחדש. מי היה מאמין שהסיפור שלי יסתיים כך ? באותם ימים בכלל לא ידעתי כמה העובר הזה, שאיני חפצה בו, יביא לי את החיים והאושר  שאין לתארם.

לא ניתן לתאר מה היה קורה אם הייתי מחליטה אחרת – כמה זה היה רודף אותי לאין שיעור …

שוקלת הפלה? מכיר/ה מישהי שנמצאת על פרשת דרכים?אמא יקרה, אנחנו כאן, במחלקת אמ"א של הידברות, כדי לעזור לך. העניקי לילדך הזדמנות נוספת, אל תתני לו לסיים את חייו. לפרטים ויצירת קשר, חינם ללא תשלום: לפניות אל מחלקת אמ"א – סיוע, ייעוץ והכוונה חינם לנשים למניעת הפסקת הריון והפלה: טל' 073-2221333, נייד 052-9551591. מייל kalina@htv.co.il