"הדיילת התמוטטה וזעקה: ’כולנו נמות’", סיפורו של אורי ליפשיץ

את הרגע בו אורי ליפשיץ היה בטיסה בגובה של יותר מ-30 אלף רגל מעל פני הים, והבין שיש סבירות גבוהה שהוא לא יוצא ממנה בחיים – הוא לא ישכח לעולם. זה היה גם הרגע שבו הוא קלט את עוצמת הקשר הנצחי שיש לו עם אלוקים - קשר שיכול לסייע גם בזמנים הקשים ביותר. היה זה רגע של פחד נואש,  אך גם של רוממות נשגבת. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. נשוב לתחילת הסיפור.

ילד של ארץ ישראל

"גדלתי באוקראינה, כבן למשפחה יהודייה", מספר לנו אורי, "המשפחה שלי לא הייתה דתית בכלל. אמנם סבא וסבתא דיברו יידיש, גם אמא דיברה קצת וסבתא ציינה את יום כיפור, אבל ההורים שלי כבר עזבו את הכל. בתחילה הם לא שמרו מצוות כי היה אסור, אחר כך כי פשוט התרגלו לא לשמור".

בתחילת שנות ה-90, כשהיה אורי בן 13, הוא עלה עם הוריו לארץ. "ההורים שלי התגוררו בארץ במשך תקופה, אבל מהר מאוד החליטו שהם רוצים לחזור לאוקראינה. לא היה להם טוב כאן, וכששכנעו אותם בכך שכאן זו ארץ היהודים, הם טענו שדווקא באוקראינה הם מרגישים את היהדות יותר ממה שמרגישים אותה בחיפה או בתל אביב. האמת היא שאפשר להבין אותם. אני חזרתי בתחילה יחד איתם לאוקראינה, אבל שלוש שנים לאחר מכן, בגיל שש עשרה, כבר עליתי שוב לארץ. ידעתי שאני רוצה לגדול כאן, כי ארץ ישראל הייתה חלק ממני".

כנער למד אורי בפנימיות שונות, אחר כך המשיך לצבא ואף עבר קורס קצינים. "הייתה תחושת בדידות שליוותה אותי כל הזמן, אבל לרגע לא חשבתי לחזור לחו"ל. כיום אני גם יודע שיש דעות שאומרות שיש שלוש מצוות שילד יכול לסרב להורים שלו אם הם אומרים לו לעבור עליהן. אחת מהן היא המגורים בארץ ישראל. אז עוד לא ידעתי את זה, אבל הרגשתי שזה מה שנכון לעשות".

אחרי הצבא הוא התחתן וכעבור זמן קצר נולד בנו הבכור. "בברית של בני הייתה הפעם הראשונה בה הכרתי את  חסידות חב"ד מקרוב, כי הם אלו שסייעו לנו בקיום הברית. הם התלוו אלינו לכל אורך האירוע כי לא היה לנו שמץ של מושג בנוגע לאיך שצריך לעשות את זה. דווקא עניינו אותי המנהגים וההסברים, אבל מהר מאוד הסתיים הברית ואנחנו גלשנו לטיפול בילד. לא היה לי זמן להתעמק במה שראיתי".

ההיכרות עם הסידור

כחצי שנה לאחר מכן טס אורי לניו יורק כדי לבקר את בני משפחתו שהתגוררו שם. "בתחילה ביקרתי את קרובי משפחתי, אחר כך הציע לי מישהו לבקר בבית הכנסת של הרבי מלובביץ', סביבו יש קהילה גדולה של חסידי חב"ד. לא יודע מה בער לי לעשות את זה, אבל הגעתי לשם, ומאותו רגע גיליתי עד כמה שאני מתחבר למה שמתרחש סביבי. במשך שבועיים הייתי שם, ורק שם. קרובי משפחתי צחקו עליי. הם לא הבינו למה אני לא יוצא לבקר באתרים שלדבריהם 'מעניינים באמת', כמו פסל החירות או תיאטראות שונים, אבל אני מצאתי את עצמי דווקא בבית הכנסת. הרגשתי הזוי - אני לא אדם דתי בכלל, אין לי מושג איך לומדים תורה, אבל זה היה לי מעניין. בכל יום הצטרפתי למישהו אחר שלמד, הסתובבתי שם ופשוט נהניתי מהאווירה".

לפני שעזב את המקום, פגש אורי את אחד מהרבנים שהוא הכיר באותו ביקור. הרב שוחח אתו ואז הציע לו: 'תיקח אתך סידור'. "אמרתי לו שאין לי מושג מה זה סידור ומאיפה משיגים סידור", מספר אורי, "והוא הציע לי – 'אני מוכן למכור לך'. שאלתי אותו כמה זה עולה, והוא השיב שאשלם כמה שאני רוצה. שילמתי לו סכום כלשהו ולקחתי את הסידור איתי".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

אורי מציין שבתחילה הוא לא ייחס שום חשיבות לסידור שברשותו. "הייתי ערב טיסה ונדרשתי להתארגן בתוך זמן קצר ולצאת לשדה התעופה. חיכתה לי טיסה ארוכה מאוד, כי עליתי על מטוס שנוסע מניו יורק לקייב, שם הייתה צפויה הפסקה ולאחר מכן התעתדתי לעלות על טיסה מקייב לישראל. ברגע האחרון החלטתי שאני מכניס לתיק היד שאני מעלה למטוס את הסידור שקניתי. עליתי לטיסה ויצאנו לדרך".

"פתאום הדיילת קפאה"

בערך שלוש שעות אחרי שהתחילה הטיסה, ובערך שמונה שעות לפני שהגיעה לסיומה, ארע הסיוט הגדול. "התחלתי להשתעמם בישיבה, אז קמתי והתחלתי להסתובב במטוס", מספר אורי. "הגעתי לחלק האחורי של המטוס, היו שם שני חדרי שירותים וגם טלפון של דיילות, בו הן מקבלות שיחות טלפון מחדר הטייס. פתאום אני מבחין בטלפון מצלצל, הדיילת מרימה ובתוך רגע הופכות הפנים שלה לחיוורות, היא פשוט קפאה על מקומה, לא הצליחה לזוז, כמעט התמוטטה".

אורי מציין שהוא הרגיש מיד שקרה משהו איום ונורא. "ניגשתי לדיילת ושאלתי אותה מה קרה. היא נראתה עדיין תחת הלם כשהשיבה לי בלחש שככל הנראה יש שריפה במטוס. שאלתי אותה: 'איזו שריפה? לא רואים כלום'. היא אפילו לא הצליחה להסביר לי, רק אמרה: 'יש שריפה, כולנו ניפול לים'. הרגשתי שהיא לא מתפקדת, היא כמעט התעלפה. אמרתי לה: 'את חייבת להגיד לי מה צריך לעשות כעת'. הדיילת רק השיבה לי את ההוראות הטכניות: לעבור בין המושבים, לבקש מכולם להכניס את תיקי היד לתאים העליונים, ולנסות להריח ולבדוק אם יש אזור כלשהו במטוס שמריחים בו ריח של אש. לא איבדתי עשתונות ובתוך כמה דקות ביצעתי את כל ההוראות. לא היה ריח של אש בשום מקום במטוס, אבל שמתי לב שבמחלקת התיירים מאוד חם, ואילו כשנכנסתי למחלקת העסקים היה קר מאוד וכולם התכסו. רק אחר כך התברר לי שבשל החשש משריפה, הטייסים ניתקו לגמרי את החשמל ורק המנוע עבד. המנוע פלט את החום לחלקו האחורי של המטוס, ולכן דווקא שם היה חם, ואילו בחלק הקדמי לא היה שום חימום".

תגיד, לא פחדת באותם רגעים?

"וודאי שפחדתי. מה השאלה? הספיק לי לראות את הדיילת שלא מתפקדת כדי להבין שיש סבירות גבוהה שעוד רגע כולנו צוללים לים. אבל יחד עם זאת, גם הבנתי שהדבר היחיד שצריך כעת הוא קור רוח. כשסיימתי לעבור בין המושבים חזרתי לדיילת ושאלתי אותה מה המצב. היא לא ידעה להשיב.

"ביקשתי ממנה שתתלווה אליי ושנינו נכנסנו לתא הטייס. גילינו ששורר שם בלגן לא קטן, הטייסים הסבירו לנו שהם ראו בשעונים שיש שריפה, אבל אין להם איפה לנחות כי צפויות עוד שעות ארוכות של טיסה מעל הים. לכן הם משאירים את המנועים דולקים אך מכבים את החשמל. אין מה לעשות, זה לא ימנע מהאש לבעור, אבל זה כן ימנע ממנה, במידה ותתפשט, לפוצץ את המטוס. הם אמרו שהחשש הגדול הוא כעת מפני מה שיהיה בזמן הנחיתה, כי אז הם יהיו חייבים להשתמש בחשמל כדי לבלום. אז תגיע הסכנה הגדולה. בינתיים הם ביקשו שלא נאמר כלום לנוסעים האחרים, כדי שלא ליצור היסטריה בזמן שבכל מקרה אין מה לעשות.

"יצאנו מתא הטייס", ממשיך אורי, "ופתאום הדיילת התחילה לצעוק עליי: 'אתה יהודי, נכון? אז תתפלל. למה אתה מחכה? בכל המטוס הזה אין פינגווינים בכלל (היא התכוונה כמובן לחרדים שלבושים שחור-לבן), אז לפחות תתפלל אתה'".

ובאמת התפללת?

"האמת היא שהייתי המום מהרעיון. הרגשתי בלב שלי שבזמן של סכנה צריך באמת להתפלל, אבל איך עושים את זה? הוצאתי את הסידור מהתיק, אבל לא היה לי מושג מאיפה מתחילים לקרוא. זכרתי שיש תפילה שאומרים בדרכים ובאמת מצאתי את תפילת הדרך. מעבר לכך לא ממש הבנתי מה אני אמור לעשות, אז קראתי עוד קצת ואז סגרתי את הסידור".

כעבור כמה שעות הגיעה הנחיתה, ואת הפחד באותם רגעים אומר אורי שאי אפשר לתאר במילים. "האנשים שסביבי היו כולם רגועים ושאננים, הם לא חלמו על מה שמתרחש בתא הטייס. אני היחיד שהבנתי שבעוד רגע עלול להתרחש אסון נוראי. אי אפשר לתאר במילים את ההקלה העצומה שהרגשתי כשגלגלי המטוס נגעו בקרקע וכולנו יצאנו בריאים ושלמים. התחושה הייתה שקרה לנו נס של ממש. אלוקים שמר עלינו. לפני היציאה מהמטוס נכנסתי לתא הטייס, התחבקתי עם הטייסים וכולנו בכינו. הם כמובן דיווחו על מה שקרה למי שהיה צריך, אבל מלבדנו איש מהנוסעים לא מודע לסכנה הגדולה עד לעצם הרגע הזה".

(צילום אילוסטרציה: shutterstock)

תפילות מעומק הלב

אורי חזר לארץ ונסע לביתו בחיפה. "הזדמן לי לספר את הסיפור שחוויתי לכמה וכמה חברים טובים שלי. כל אחד מהם אמר לי במילים שלו: 'אתה מבין מה היה כאן? אפילו הדיילת הגויה הבינה שברגע הקריטי ביותר, הדבר היחיד שיכול לעזור להצלת המטוס הוא תפילות של יהודים'. היו גם חברים שאמרו לי: 'ראית? התפילות שלך הן אלו שעזרו והצילו'.

"כמובן שאין לי מושג אם באמת התפילות הפשוטות שלי עשו משהו", אומר אורי בפשטות, "אני באמת לא יודע להתפלל ולא חושב שעשיתי משהו גדול, אבל משהו בתוכי השתנה מאז אותה טיסה. פתאום נכנסה בי המודעות לכך שלעצם היהדות שלי יש כוח ועוצמה, ואם אותה גויה מבינה את זה, אז אני חייב להבין. זה הוביל אותי להתעניינות נוספת בדת, התחלתי להניח תפילין והילדים שלי לומדים כיום במסגרות דתיות ברוך ה'. אני עוד לא שומר על כל מה שצריך, הדרך ארוכה ומאוד לא פשוטה. בכל שבת מחדש אני צריך להתמודד עם חברים וקרובי משפחה שרוצים לצאת לים ולצפות במשחקים, ואילו אני רוצה ללכת להתפלל. זה באמת לא קל, אבל אני מתקדם לאט לאט".

את הסידור אורי שומר אצלו ומתפלל ממנו כמעט מידי יום. "זה הסידור שהציל את חיי", הוא אומר בהתרגשות, "איך אפשר לוותר עליו?"