7 שנים לפטירתה של חני וינרוט ז"ל: טור פרידה, כולל מסרים אחרונים

הערב ומחר (חמישי), י"א בכסלו, ימלאו 7 שנים לפטירתה של חני וינרוט ז"ל, שלאורך שנות מחלתה הסופנית פורסמה בשל החומרים שכתבה, הדרך שהתמודדה, והספרים שהוציאה. טור פרידה מאישה גדולה.

סיפור חייך, חני, יכול להמיס גם את הלבבות הקשוחים ביותר. אם לשלושה קטנים מקבלת בשורת איוב: שישה חודשים עד שנתיים. קרסת והתמוטטת, אך מתוך השבר והייאוש החלה לפרוח חני וינרוט החדשה, הגיבורה, ובמקום לספור את הימים והשעות עד למוות הנורא מכל, צברת שעות, ימים, חודשים ושנים של חיים מאושרים ומאירים, והפצת את האור לכל סביבותייך.

בהמשך, תוך ויתור מודע וכואב על האנונימיות, המשכת להפיץ את האור הלאה. ספרייך הפכו לרבי מכר, ואת - למרצה מבוקשת עם המוני מעריצים, שקראו את דברייך, ושאבו מאורך הגדול.

חני, הסתכלת למוות בעיניים, ומצאת גם בו את האור. "לא הכל נמדד רק בכמה זמן הצלחת לשרוד, אלא גם ובעיקר במה הספקת לעשות בזמן ששרדת, כמה הספקת להשפיע, ליהנות ולהרגיש מאושר", אמרת.

"בתפילות שלי, אני מבקשת מהקב"ה הכל", אמרת. "התפילה היא לא כספומט. אל תפגעו בעצמכם", ביקשת מאתנו בדברייך. "אל תצפו מהתפילה שתהיה כספומט. מה היא מהותה של התפילה? כמו ילד שמבקש לפרוק את הלב ומודה על הזכות הזו. חי אותה, מתרפק עליה ועורג אל הפעם הבאה שיזכה לה שוב. איזו תפילה יחליט אבא לקבל? לא יודעת, וזה גם לא חשוב. התפילה היא כלי משוכלל מאין כמותו כדי לפרוק את ליבנו מול בורא כל".

גבורה אדירה

"אני יודעת שהשם רווה ממני נחת כשטוב לי ולכן אני מהדרת בהנאות", הסברת את משנת חייך והמשכת להפיץ אור גדול. "אני מאמינה שהשם שמח כשהוא רואה אותי מאושרת, בדומה להורים שכל מה שהם רוצים זה שהילדים שלהם יהיו מאושרים, ואני עובדת בזה, עובדת בלהיות מאושרת, במשרה מלאה", הוספת.

"אני נחשפת לאנשים גדולים שכתבו דברים עצומים וזה מעורר בי חלישות הדעת, מה יש לי לחדש אחרי מילים כאלה?!", אמרת פעם. "מה שמחזק אותי זה המחשבה שלא באנו לחדש שום דבר אלא להנגיש את הידע שקיים מאז ימי בראשית בהתאמה לתקופה, לסגנון ולאופי הייחודי שלנו".

חני, בגבורה אדירה דיברת עם ילדייך על היום שאחרי לכתך. "לא בצורה של 'אוי אוי אוי', אלא בצורה שהקב"ה דאג להם עד היום, והוא ידאג להם גם אחר כך", הסברת. "אני מקטינה מהנתינה שלי, בשביל להראות שבעצם הקב"ה הוא זה שדואג להם. אני מביאה להם דוגמאות מסבתא שהגיעה מהשואה בלי כלום וה' דאג לה. אני מנסה להכניס להם שלא תמיד צריך לסמוך על אבא ואמא אלא על הקב"ה".

בשבוע לפני פטירתך, נפרדת משלמה בן ה-12 וחצי. בכוחותייך האדירים הסברת לו שהתורה היא ארוכה מארץ מידה ורחבה מני ים, ושבעים פנים לה. "לעולם לא תלמד באמת, אם לא תאהב את הלימוד ותתחבר אל הפן שמתאים ביותר לנשמתך. דע שתמיד תוכל לעסוק בתורה, אבל ברצינות, באמת, לא כחקיין. תלמד במקום שליבך חפץ באמת ובתמים – ותצליח", אמרת. "אתה צריך לדעת: 'ותומכיה מאושר'. זהו נתון. מי שהולך בדרך התורה, בדרך הנכונה - מאושר. ואם הוא לא מאושר, הוא לא הולך 'בדרך', הוא הולך בדרך שאינה מתאימה לו. הוא מחקה מישהו אחר ושואף להיות כמוהו". זו הייתה שיחת הפרידה משלמה.

חני וינרוט, חולת סרטן כרוני, סופרת ומרצה, מספרת בריאיון לקובי מידן על ההתמודדות עם המחלה, על האמונה שלא מתערערת, ועל המשאלות שהשם מגשים לה בלי שהיא מבקשת (באדיבות ערוץ 23):

אור גדול בתוך חושך גדול

"כאב בהחלט מצמיח, ואני חושבת שאנשים מבחוץ שמסתכלים יכולים רק ללמוד מזה. כשאתה רואה אדם שקיבל סטירה, לקח אחריות על החיים שלו והעביר את זה לצמיחה, תהיה חכם שלוקח אחריות על החיים שלו בלי שום תזכורות", אמרת, חני, והזכרת לכולנו לקחת אחריות על החיים ולהתעורר.

"הניסיון שלי הוא לא משהו שרציתי, לא אני הזמנתי את זה, אם הייתי יכולה ללחוץ על כפתור ולהחזיר את הגלגל אחורנית, בוודאי שהייתי עושה את זה בלי לחשוב פעמיים", אמרת. "נכון, יש את הקלישאה של להפוך לימון ללימונדה וכו', אבל יש פה הרבה יותר מזה. יש פה סוג של ניצחון על הניסיון. זה כמו שכשהייתי קטנה לא ידעו אם אני שמאלית או ימנית , וזה מאד הטריד את אנשי המקצוע. החוויה שלי כילדה, זה היה סוג של דפקט. כיום אני עושה דברים שאף אחד לא יכול לעשות בשתי ידיים. זה בעצם לקחת את החיסרון ולהפוך אותו ליתרון.

חשוב לי שתדעו לפני הכל ואחרי הכל - הייתי מאושרת

מילותיה האחרונות של חני ז"ל: "אחרי שלא אהיה – בבקשה תהיו שמחים"

"זה שאני פועלת, יוצרת ומרצה - זה בעצם לצחוק לחסרון שלי בפרצוף, אז אני אומרת: קחו את החיסרון הכי גדול שלכם והפכו אותו ליתרון", המשכת להפיץ את האור הגדול, שבקע הישר מנשמתך.

"כשהייתי ילדה קטנה, אבא שאל אם במקרה יש לי כסף קטן לתת לו", סיפרת. "נתתי לו חמישה שקלים מקופת החיסכון שלי. למחרת ניגשתי אליו ואמרתי, 'אבא, אתה חייב לי חמישה שקלים'. הוא התבונן בי מלמעלה למטה, נעץ מבט ואמר, "אני לא חייב לך כלום, בת שלי", והושיט לי שטר של עשרה שקלים (ד"ש מגולדה)", הוספת. "ככה גדלתי. בידיעה שאבא לא חייב לי כלום. לא אבא, לא החיים, לא הילדים שילדתי ולא הגוף שמשמש בית לרוח שלי. כל גולדה שהזדמנה לידי, הרגשתי כמי שזכתה מן ההפקר. היום עוד יותר, אני חשה כמו מי שרימתה במשחק וקיבלה עוד סיבוב", אמרת.

"חשבתי שזה נורא מדכא להיות סתם אבק", כתבת פעם לאור תפילות הימים הנוראים 'אדם יסודו מעפר... משול לאבק דק". "אם אני משולה לאבק, מה הערך באהבות שלי, בחלומות, בפחדים, בשירים שכתבתי?", הוספת. "הייתה תקופה שהידיעה שבפרספקטיבה של זמן אני יצור חולף לקחה ממני את הטעם לחיות. אחר כך גדלתי וחליתי, או יותר מדויק, חליתי וגדלתי, והבנתי שהסוד לקיום משמעותי, לחיים שיש בהם נצח, הוא תודעה של אבק. כשאתה שאתה גרגר אבק, אתה לא הורג אנשים כי הם לא מסכימים אתך, אתה אפילו לא לועג להם ולא מעליב אותם. כשאתה חי בתודעה של אבק, אתה לא שופט, לא מתנשא ולא מצפה שיקרה רק מה שאתה רוצה. כשאתה חי בתודעה של אבק אתה מבין שכולם פה אורחים לזמן קצר ותיכף כבר לא נהיה, ומה שנשאר זה כל היתר. ביתר הזה כלולות הגשמה ואהבה ושמחה ויצירה ותפילה וחברות, וזה כל כך מספיק ומספק", כתבת.

חני וינרוט: "כשאתה מקבל אבחנה סופנית – אתה מתחיל לחיות"

"השם הוא טוב ויש לי הוכחה" כתבה חני וינרוט כשכבר היתה חולה מאד

"כסלו זה זמן כזה מרגש", כתבת על חודש פטירתך. "מי יכול להישאר אדיש למתיקות הזאת של אור בתוך החושך הגדול. האור מוסיף והולך. אור ועוד אור ועוד אור ועוד אור. כל פעם קצת. וזה טיבו של העולם הזה שיש בו כזה הרבה חושך וגם הרבה-הרבה אור, נר ראשון, נר שני, נר שלישי וביחד כולנו אור גדול", כתבת, חני, ואני קוראת שוב ושוב ודומעת.

חני, את עזבת ואורך נשאר. האור הגדול שהפצת זורח בכל אחד שנחשף לסיפור חייך וספג לקרבו את תובנותייך. מי ייתן שנזכה להעריך את הבריאות שלנו בזכותך, למצוא ולראות את אלוקים בעוגה של שבת, בזריחה מפעימה, בחיוך של ילד ובבכי ספונטני.

חני, את אולי עזבת, אבל חלקים ממך פזורים אצל כולנו וממשיכים להאיר. היי מליצת יושר עבורנו, כי זה מה שעשית כל חייך. אמרת לנו בכל מקום ובכל זמן - 'את בסדר, את כל כך בסדר, השם אוהב אותך תמיד'. נוחי בשלום על משכבך, אישה מאירה, ונזכה להמשיך את מורשתך ולהיפגש בקרוב בתחיית המתים, עת יקיצו וירננו שוכני עפר.

"מה זה החיים האלה אם לא אהבה, ואיך אפשר לעבור אותם בלי תקווה?" האזינו למילות השיר שחיברה חני וינרוט: