איך נסייע לילדינו ליישם בפועל את החינוך שהם מקבלים?

אחד מעמודי התווך של דרך החינוך בשלימותה, הידועה פחות בציבור, היא השתתפות ההורים ביישום המעשי של החינוך.

נביא מספר דוגמאות: הילד חוזר הביתה עם חוברת הלימוד שלמד בתלמוד התורה, אך כשנבחן על החומר הלימודי, מגלים ההורים כי ילדם היקר לא בדיוק הקשיב השבוע לשיעור. כנראה שצבע החולצה אותו לבש הילד שבשולחן לפניו, עניין אותו יותר. הוא סופג תוכחה מההורים, אך התנהגותו אינה משתנה, מה עלינו לעשות?

שוב ושוב מסתכסך הילד עם חבריו לכיתה. כל התגרות קטנה מצד אחד הילדים, בין אם מדובר בחיכוך של ילד שעבר לידו בטעות, ובין אם מדובר בהתגרות מכוונת כל שהיא, נגרמת בהרמת ידיים ובמריבה סוערת. ההורים מתוסכלים, כשרואים שמדובר בהתנהגות קבועה. האם יש פתרון לדבר?

הילד שוכח בקביעות את חפציו. יום אחר יום הוא משאיר את תיקו בכיתה, ושוכח להביאו הביתה, אך גם לאחר תזכורות חוזרות ונשנות הילד חוזר ושוכח. האם ניתן להביאו למצב שבו יתחיל לזכור להביא את התיק הביתה?

שלימות החינוך – היישום

התשובה לכל שאלות אלו היא, כי תפקידם של ההורים בבית הינה לחנך ולהדריך את הילדים בדרך הנכונה, וגם להדריך אותם בצורה מעשית כיצד ליישם את החינוך. גם אם הילד מודע לחשיבות לימוד התורה, הוא לא תמיד מצליח לחבר בין הרצון הטוב ליישום המעשי, מכיוון שלפעמים קשה לו להתרכז, כי גם ילדים שאינם סובלים מכל בעיה שהיא, עלולים למצוא את עצמם לפתע בתוך הרהורים מעמיקים על ממתק כל שהוא שברצונו לקבל, או על נושאים אחרים המעניינים ילד בגילו. לא תמיד כשהוא מוצא את עצמו בתוך החלום, הוא יודע כיצד נשאב לתוכו...

אם ברצוננו שהחינוך יהיה מושלם, עלינו לוודא כי אנו נותנים לילד גם את העצות המעשיות כיצד ליישם את החינוך שלנו. לא די בכך שנחדיר בילד את חשיבות לימוד התורה, אלא גם נדריך את הילד להניח את האצבע בתוך הספר, ולבצע פעולה מעשית שתגרום לו להתרכז בחומר הנלמד. מלבד התמריצים שניתן לו כאשר הוא יודע היטב את תלמודו, כדוגמת פרס קטן שיעודדו להמשיך ולהשקיע כוחות כדי להתרכז בדברי המלמד.

הילד משתתף באופן קבוע במריבות? אין הדבר מורה בהכרח על אופי מורכב. ייתכן מאוד כי הילד פשוט מייחס חשיבות רבה מדי לכל מעשה כל שהוא, רואה בכל דחיפה שהיא זלזול עמוק בו (אם מפני שהוא סובל מ"נחיתיות", או מפני סיבה אחרת), ולכן אינו מתמודד כראוי עם הנטיה הספונטנית "להחזיר", "להראות לו". עלינו להדריך את הילד כי לא כל מעשה ראוי לתגובה, לא כל דחיפה משמעותה זלזול, ולא כל התגרות הינה פתח למריבה. לא כל דחיפה באה מתוך רצון להרע לו או להשפילו, ולא כל מילה שנזרקת לעברו ראויה לתגובה.

(צילום: shutterstock)

ניתן להחדיר בילד (את מה שגם מבוגרים לא תמיד יודעים...) כי המנצח האמיתי הוא זה ששותק. המגיד ממעזריטש אמר לתלמידו הגדול הצדיק הקדוש רבי לוי יצחק מברדיטשוב: "האיך מנצחים, כשישתוק, וחברו רודף אחר הניצוח ואין לו מה לנצח, נמצא בשתיקה מנצח את חברו"...

כלומר: מי שמרגיש מרוקן וחסר תועלת, הוא זה שהתחיל את ההתגרות ולא קיבל תגובה. הוא זה שמרגיש מושפל וקטנוני. לעומת זאת, הגיבור האמיתי – בכל קנה מידה, הוא זה ששתק ולא החזיר, "אֵיזֶהוּ גִבּוֹר, הַכּוֹבֵשׁ אֶת יִצְרוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ט"ז), טוֹב אֶרֶךְ אַפַּיִם מִגִּבּוֹר וּמשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר".

גם הילד ששוכח את חפציו בכיתה, אינו אשם. הילד, מטבעו, שקוע בכל הווייתו תמיד במציאות האופפת אותו, בניגוד לטבעו של המבוגר האחראי, שרגיל לחשוב לפני כל פעולה שעושה, ורואה את הנולד. מסיבה זאת, גם אם כשהילד בבית הוא מבטיח להוריו ולעצמו שוב ושוב כי יחזיר את התיק, הוא עלול לשכוח זאת באותה דקה מרגשת, בה השיעור הסתיים והשמחה הגדולה המוגדרת בדברי חז"ל במילים "כתינוק הבורח מבית הספר", פורצת את הגבולות.

לכן כדאי להדריך את הילד להנהגה אחראית, ולהרגילו לכך שכל מקום שהוא עוזב, ללא הבדל אם מדובר בבית הסבא והסבתא, אולם שמחות, או תלמוד תורה, הוא נעצר לרגע ומנסה להיזכר: האם השארתי כאן משהו? האם עלי לקחת מכאן דבר כל שהוא? לא מן הנמנע שחינוך כזה יהיה עם עונשים קטנים (שמהווים תזכורת, אך אינם משפילים את רוח הילד), או פרסים קטנים (לפי שיקול דעת ההורים), שמטרתם לדרבן את הילד להתנהגות אחראית, לעודדו ולחזקו בדרכו לחייו כמבוגר ואז "גם כי יזקין לא יסור ממנה".

כללים בעבודת ה'

כמו כל כלל בעולם החינוך, גם בכללים אלו טמונים יסודות גדולים בעבודת ה'.

א. התועלת בעצה המעשית של ההורים, אינה רק בעצם העצה, שלא תמיד יעילה מסיבה זו או אחרת, אלא בכך שמשיחה חינוכית כללית – מביאים ההורים את השיחה ואת דברי המוסר לפסים מעשיים. במקום שהוויית הלימוד בתלמוד תורה והוויית החיים בבית יהיו מנותקים זה מזה, כשהוויית התלמוד תורה מושכת אותו לתוך עולמם של הילדים המנותק מעט מחינוכם של ההורים, משחזר הילד במחשבתו את השיעור – באותה שעה שבה האב מדריך אותו עם הנעימות המיוחדת השמורה לדברי מוסר של אבא אוהב, והשפעת האב גדלה מעבר לכותלי הבית.

כך גם מסבירים ספרי החסידות את מאמר חז"ל בפרשת אמור "להזהיר גדולים על הקטנים", כי הכוונה אינה רק לחינוך שהגדולים – ההורים והרבנים – מחנכים את הקטנים, אלא גם ל"גדולים" ול"קטנים" שבתוך נפש האדם עצמו. על האדם לחבר בין הזמנים שהם מתעוררים החלקים ה"גדולים" שבנפש, חלקי הגדלות של הנפש, לבין הזמנים שבהם מתעוררים הזמנים ה"קטנים" שבנפש, בכך שבזמני הגדלות, הזמנים המרוממים, יעלה על דעתו ובזיכרונו את זמני הקטנות העתידים לבוא.

באופן דומה מסביר הבעל שם טוב הקדוש, את הפסוק "שבת וינפש", שדרשו חז"ל "כיון ששבת, וי אבדה נפש", ופירש הבעש"ט שהתורה באה להזכירנו מיד בכניסת השבת שבהם האדם במצב רוחני מרומם, כי עתידים לבוא גם ימות החול שנקראים "ימי הקטנות", וכאשר האדם יזכור בזמנים המרוממים את הזמנים המרוממים פחות, הוא יוכל להאיר גם את ימות החול באורה של השבת.

ב. בנוסף, בתורת החסידות מבואר, כי מעלת העצה מהורים או ממורי דרך, אינה רק התועלת הספציפית שבעצה, כי אם בעיקר דרך נוספת להביא את מעיינות החכמה ממורי הדרך לתלמיד. בכל עצה שהיא, באה לידי ביטוי חכמתו ומהלך המחשבה של יועץ העצה, וכיוון שכך – שמיעת העצה וקיומה מקשרת את מבצע העצה ליועץ שנתן את העצה.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". להרשמה למאמרים בתחומים שונים Y3268992@gmail.com