שולי רנד על האח שנפטר בילדותו: "להאמין בטוב המוחלט של הבורא - זה הניסיון הקשה"

לרגל אלבומו החדש 'רצוא ושוב' - שולי רנד חושף צדדים שאולי לא הכרתם בסיפור חייו, צדדים שעוברים דרך משבר אמוני שמתחיל כבר בהיותו ילד קטן בן חמש - כשאחיו אהרל'ה נפטר. 

בראיון נרחב ב'מקור ראשון' מספר היוצר המוערך על הדרך הארוכה שלו, שעוברת לא רק במילות שיריו החודרות והמטלטלות כי אם גם בלא מעט תחנות שבהן עצר כדי לשאול, לתהות ולחשב מסלול מחדש. על מותו של אחיו אהרל'ה התבטא רנד ואמר כי היה זה מאורע מכונן שהשפיע עליו מאוד, ואף עיצב את עולמו הרוחני כילד. 

באותו זמן היה עם משפחתו בשליחות בפאריז, בעוד שאחיו למד בישיבת נחלים."כשהייתי בסביבות גיל ארבע וחצי התברר שהוא חולה, ושלחו אותי לגדול אצל הדודה שלי במושב נחלים", הוא מספר. עד לאותה נקודה נחשב כסוג של ילד מחונן שידע לקרוא בלי ניקוד ובעל שפה עשירה מאוד, ו"היה נראה שאני הולך להיות ילד טוב כזה".

"השאלה הזו היא מאבק יומיומי, להאמין שאלוקים הוא טוב"  

אבל אז נפטר אחיו, וכשהביאו אותו לשבעה - משהו השתנה בו. "אמא שלי ניסתה להסביר לי את המציאות ואמרה לי 'א-לוקים לוקח אליו את הטובים'. שם משהו נשבר באמונה שלי, ואמרתי לעצמי 'אם ככה, לא מתאים לי להיות טוב, שלא ייקחו גם אותי' ומאז הפכתי לילד בעייתי. אהרל'ה היה ילד מוצלח, מחונן מאוד, ממש הילד הטוב. ואותי הם לא הצליחו להבין. לא הייתי ילד מרדן, אלא ילד נחמד מאוד. אבל היה בי הסוד הזה של המשבר עם אלוקים".

שנה לאחר מותו של ארהל'ה, נולדה אחותו יהודית - ילדה מתוקה עם תסמונת דאון. "אין ספק שהאירועים האלה מהילדות מאוד עיצבו אותי. בתפיסה שלי יש כמה דרגות באמונה: יש אמונה באלוקים שהוא קיים, יש אמונה בתורת ישראל. אבל הדבר הכי קשה זה להאמין בטוב המוחלט של הבורא. השאלה הזו היא מאבק יומיומי, להאמין שאלוקים הוא טוב".

וככל שגדל, כך החריף המאבק הפנימי על השאלה הזו - ולצדה חיפוש מתמיד אחר האמת. "כשהוריי לא היו יודעים מה לעשות איתי, הם היו שולחים אותי ל'דוד ראובן' - פרופ' ראובן פוירשטיין. הייתי מגיע אליו, והיינו מדברים והוא מאוד האמין בי. הוא כל הזמן אמר להורים שלי שלא ידאגו, והרגיע אותם". 

"היו מלחמות עם ההורים, אבל הם מאוד הכילו אותי"

אבל הוריו לא היו רגועים כלל וכלל. "תמיד כששואלים אותי מתי יצאתי בשאלה, אני עונה בגיל חמש", הוא אומר. "מאז, המשכתי ללכת במסלול הרגיל, אבל משהו בתוכי השתנה - התחלתי להיות ילד בעייתי. הקשר שלי עם שמירת התורה והמצוות נהיה מסובך".

ההידרדרות צברה תאוצה עד שרנד מצא עצמו מתחיל לנסוע בשבת, כבר בגיל 11 - אבל מהוריו הסתיר רנד את האמת, בכל כוחו. למרות שאנשים היו מספרים להם שראו אותו בכל מיני מקומות, הוריו בחרו להכיל ולקבל אותו. "ההורים שלי קיבלו עצה טובה מהאדמו"ר מסדיגורה, לאהוב אותי יותר וזה הכל.

"היום כל אחד יודע להגיד את זה, אבל אז זה היה משפט מאוד נדיר. היו מלחמות עם ההורים, אבל הם מאוד הכילו אותי ודווקא בגלל שהם לא הלכו איתי ביד קשה - אף פעם לא הסתובבתי ליד אבא שלי בלי כיפה. אצלי הכל היה יותר רגוע, כי הם קיבלו החלטה קשה להכיל אותי - ובסופו של דבר, זה היה משתלם", הוא מסכם. 

על הרגע שבו חזר לשורשים והתלבט האם לחבוש כיפה לראשו קבל עם ועדה, ולתת לסוד להתגלות - סיפר רנד כי היה זה בזמן שקיבל פרס תיאטרון על פואמה של חנוך לוין. "אני יושב ברכב ונקרע מבפנים אם להיכנס לאולם עם כיפה או בלי כיפה", הוא משחזר. "בסוף החלטתי שאני עולה ככה, וזה היה הרגע שבו החלטתי שאני חוזר בתשובה מול כל העולם. זה היה רגע מאוד חזק".