כבר היתה לו סיגריה בכיס, אבל באותה שבת הוא לא עישן אותה

שמעתי מבעל המעשה, שהיה אצלי וסיפר שכשהוא היה בחור ישיבה, הגיע אליו אדם מהשכונה שהוא גר בה ושאל אותו "היכן אלוקים היה בשואה?". הבחור אומר לי: "לא היתה לי תשובה, אבל הגעתי לאחר מכן לישיבה וניגשתי לאחד המלמדים ושאלתי אותו: 'כבוד הרב, היכן האלוקים היה בשואה?'". המלמד החל לצעוק עליו: "אפיקורוס! רשע! איך אתה בכלל מדבר?! אתה לא סומך על אלוקים שהוא יודע מה שהוא עושה?!".

הבחור נבהל, נשבר מכך נפשית, ובאותה שבת החליט שנמאס לו מהיהדות. הוא לקח סיגריה, יצא לרחוב וחיפש פינה ברחוב שבה הוא יוכל לעשן בשבת, כי מהיום הזה הוא הולך לפרוק עול.

בדרך, תוך כדי חיפוש אחר מקום מסתור לעשן, הוא רואה אדם מבוגר הולך ברחוב. הם מסתכלים אחד על השני, והמבוגר אומר לו: "אתה מוכן להתלוות אלי?". הוא אומר לו: "כן". הוא מתלווה למבוגר הזה, והמבוגר אומר לו: "קוראים לי 'משה'. איך קוראים לך?". אמר לו הבחור את שמו. אמר לו המבוגר: "בוא נלך יחד, יש איזו שכונה מרוחקת שאני אמור להגיע אליה, ונהנה יחד בדרך".

לאחר שיחה סתמית קצרה, הבחור נפתח למבוגר ואומר לו: "כבודו, תדע לך שיש לי בכיס סיגריה, ואני הולך לעשן אותה היום פעם ראשונה". שאל אותו: "מה קרה?". סיפר לו: "שאלתי את הרב שלי שאלה והוא הרים עלי צעקות". המבוגר מעביר נושא ואומר לו: "אלו בגדים יפים יש לך, מהיכן אתה קונה את הבגדים היפים הללו?". אמר לו הבחור: "כבודו, מה הקשר בגדים יפים? אני אומר לך שאני הולך לעשן סיגריה בשבת, אתה אומר לי שהבגדים שלי יפים?". והמבוגר ממשיך: "תשמע, יש לך חולצה יפה, אתה נראה מדהים, היכן אתה לומד?". אמר לו את שם הישיבה. "ומה אתה לומד בישיבה?". אמר לו מה הוא לומד. התחיל לדבר איתו בלימוד בנושא שהוא לומד. והוא שואל שאלה, והבחור עונה לו איזה "זנב של תשובה", והמבוגר מחמיא לו: "איזו תשובה יפה! איזה מדהים! תענוג לשמוע אותך!".

במהלך כל הדרך המבוגר לא מדבר איתו מילה אחת על כך שהוא רוצה לעשן סיגריה בשבת. והבחור מחכה ש"כבודו" יאמר לו איזה משהו בעניין. הוא רואה לפניו אדם מבוגר הדור פנים עם זקן, וחושב בלבו: "לא מפריע לך שאני רוצה לעשן?". וההוא לא אומר מילה בנושא. לבסוף, הם הגיעו למקום שאותו מבוגר היה צריך להגיע אליו, והוא אומר לבחור: "שבת שלום, היה נחמד איתך, כל טוב", ונפרדים.

באותה שבת הבחור כבר לא עישן סיגריה...

יום ראשון הגיע, והבחור יושב ולומד עם החברותא שלו בבוקר, ותוך כדי לימוד הוא מרגיש שמישהו מתיישב לידו. הוא מסתכל ורואה את המבוגר ההוא שבשבת הלך איתו יחד. הוא מתלהב מהמחווה, וקורא בקול: "משה, מה העניינים? איזה יופי שבאת לבקר אותי". איך שהוא אומר: "משה, מה העניינים?", הוא מקבל מרפק מהחברותא שלו לתוך הצלעות. שואל אותו: "מה קרה?!" אומר לו החברותא: "מה אתה קורא לו 'משה'?! זה הגאון הגדול הרב משה צדקה שליט"א, ראש ישיבת 'פורת יוסף'!"...

הבחור בהלם, מחוויר ומסמיק חליפות, והוא אומר: "סליחה, הרב משה! לא הכרתי את הרב! הלכנו ברחוב יחד בשבת ולא ידעתי שזה כבוד הרב". אומר לו הרב: "זה בסדר, בוא איתי יחד למלמד שכך דיבר איתך, היכן הוא נמצא?". הם נכנסים יחד לחדר של המלמד, והרב משה פונה למלמד: "תגיד לי, כבוד הרב, ה' כל כך רחמן, כל כך טוב, היכן הוא היה בשואה?". המלמד הבין שקרה כאן משהו, עשו כביכול קנוניה נגדו. התחיל לגמגם, ונראה שאפילו התחיל לרעוד. הבחור בעל המעשה אומר לי: "באותו ערב קינאתי בקורח. אמרתי: 'איזה כיף לקורח שהאדמה פערה את פיה ובלעה אותו, הלואי שזה יקרה לי עכשיו". ואז הוא אומר שהמלמד עומד כולו רוטט מול הרב משה צדקה, והרב משה צדקה אומר לו: "בחור שואל אותך כזו שאלה, אתה צועק עליו?! הוא שואל אותך איפה אלוקים היה בשואה, התפקיד שלך לענות לו או להרים עליו צעקות? תראה לאן יכולת לדרדר אותו!".

הבחור הזה אומר לי היום: "זה שאני היום שומר תורה ומצוות, זה אך ורק משום שבדרך נס, כשיצאתי מהישיבה, מי שעמד מולי היה הרב משה צדקה, שניהל איתי שיחה כל כך יפה ומחזקת".

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כ"ב, ו'). כולנו מכירים את הסיפורים על תימן, על מרוקו, על איראן, ועל כל המקומות היפים בעולם, שבהם לימדו ילדים באלימות איך להתנהג. היו שמים בתימן אבן מתחת לסנטר של ילד, ואומרים לו: "אם האבן הזו נפלה, סימן שהרמת את הראש מהספר", ואז היה מגיע המחנך עם מקל וחובט בו.

אנחנו לא יכולים לומר שהחינוך שם לא היה טוב, החינוך היה מצוין. אבל כנראה שהיו שני הבדלים בין החינוך שלנו לחינוך שלהם.

ההבדל הראשון – שהם יכלו להכות ילד ותוך כדי הכאה לגרום לו לחוש עד כמה הם אוהבים אותו. אנחנו לא בכזו רמה, והילדים שלנו לא בכזו רמה, ולכן ברגע שחבטנו בילד והוא חושש שאולי אנחנו שונאים אותו, הרסנו את החיים שלו וממילא את החיים שלנו.

ההבדל השני – לילד בתימן לא היה לאן לברוח. המקסימום היה לעבור מ"כותב מארי יחיא" ל"לכותב מארי יחיאל". לא מצא חן בעיניו כאן, עבר את הכביש למורי השני. בדור שלנו זה לא כך, כי בתוך המוסד ומחוצה לו הוא יכול למצוא את החברים הבעייתיים, את השכונות הבעייתיות, המכשירים הטמאים, ויכול להידרדר כהנה וכהנה.

זה אומר שהדור שלנו הוא לא דור של "גם" חום ואהבה, אלא דור של "רק" חום ואהבה. וזו הסיבה שדוגמא אישית, חום ואהבה ותפילה הם שלושה דברים שמרכיבים את החינוך, כל אחד מהם ב-100%. זה לא 100% שמתחלקים ל-33.3%. 100% חום ואהבה, 100% תפלה ו-100% דוגמא אישית. כל טעות, ולו הקטנה ביותר, שתהיה באמצע, זו תהיה אך ורק אשמתנו.

אבא מדהים שהכרתי נשאל על ידי הבן שלו, שלומד בישיבה קטנה, וחצי מהחברים שלו בגילאי העשרה הראשונים כבר לכאורה מעשנים. הבן שואל: "אבא, מה תהיה דעתך עלי אם אעשן סיגריות?". אמר לו: "אני אוהב אותך באותה מידה אם תעשן סיגריות ואם לא". ואז האבא המדהים הזה אמר לו: "יותר מזה, אם תהיה צדיק או רשע, אני אוהב אותך באותה מידה בדיוק. ויותר מזה, אם תהיה עבריין ותסתובב עם דגל של 'פלסטין', אני אוהב אותך באותה מידה בדיוק. ברור שאני לא רוצה שתעשה משהו כזה, אבל אני גם לא רוצה שלא תעשה את זה בגלל שתחשוש 'אולי אבא לא יאהב אותי'".

ילד שיודע שאבא שלו אוהב אותו בגלל שהוא קיבל מאה במבחן, הוא "יודע שאבא שלו לא אוהב אותו", כי אבא שלו אוהב אותו עם תנאים. אהבה לא יכולה להיות לעולם עם תנאים.

(צילום: shutterstock)

בדיוק כמו שבפרשת "כי תצא" חז"ל מלמדים אותנו (סנהדרין ק"ז ע"א) שהנושא אשת יפת תואר סופו לשנאתה, וסופו שיצא לו ממנה בן סורר ומורה. זו לא קללה של הקדוש ברוך הוא, כי ה' לא אומר לאדם "מותר לך להתחתן" ולאחר מכן מקלל אותו... אלא ה' אומר, אם לקחת אישה מבלי שיש לך קשר אמיתי אליה, אין לקשר הזה קיום (עי' ל' רש"י בכי תצא "סופו לשנאותה", ובמק"א הארכנו).

עם ישראל נכנס לעזה, מחסל מחבלים, פתאום מצאה חן בעיניך בתו של מחבל... למה היא מצאה חן בעיניך? רק בגלל החיצוניות שלה. אם זה רק בגלל החיצוניות, אין ביניכם אהבה. יש לך "אינטרס". כשיש לך "אינטרס", אתה אוהב את עצמך, לא את רעייתך. אם אתה אוהב את עצמך ולא את רעייתך, על כרחך אתה עתיד לשנאתה. כי רק בזמן שאהבתך לעצמך אינה מתנגשת באהבתך לרעייתך, "אהבתך לכאורה" לרעייתך תחזיק מעמד. אולם בהתנגשות הראשונה היא כבר תהפוך לשנאה. וסופו של אדם ששונא את רעייתו – שיצא ממנו בן סורר ומורה, כי אין אפשרות אחרת. בן שרואה את אביו ואמו שונאים, יצא "סורר ומורה".

היה אומר מרן ראש הישיבה הגאון הרב מאיר מאזוז שליט"א, בעל ששומע את רעייתו מקללת והוא מחזיר לה קללות, הבן שלו אומר: "שניכם צודקים. אתה אמרת לה שהיא 'אתון', היא אמרה לך שאתה 'חמור'. שניכם צודקים. אני משליך את שניכם ולא רוצה לשמוע מכם ומדרככם".

בדיוק באותה מידה, ילד שיודע שההורים שלו אוהבים אותו משום שהביא מבחן עם ציון מאה, אומר: "בעצם אבא שלי לא אוהב אותי, הוא אוהב את הכבוד והמבחן של המאה, הוא רוצה להתגאות בי. אבא שלי אוהב אותי בתנאי ש... אז האהבה הזו היא לא אהבה אמיתית".

זה גם מה שגורם לילדים לנסות את ההורים שלהם בניסיונות הקשים והכבדים ביותר. ילד שמסתפק אם אבא שלו אוהב אותו או לא, יעשה את השטויות החמורות ביותר בכדי שאבא שלו "יוכיח" לו שהוא אוהב אותו באמת. וככל שהאבא יכאב יותר ויכעס יותר, הילד יאמר: "הנה, אבא שלי שונא אותי!".