חינוך ילדים: מי שצועק הוא החלש

במאמר הראשון בסדרה סיכמנו שהאהבה אותה צורך ילד מהוריו אמורה להיות ללא תנאים, וללא קשר כלשהו למעשיו, אמונותיו ואפילו יחסו כלפי הוריו.

הפלא הוא שזה נכון לגבי ילדים בני שנה, שנתיים, שלוש, עשר, וגם לגבי ילדים בני ארבעים, חמישים ויותר. לא מעט אני נפגש עם בני זוג בני שבעים ויותר שמבקשים ליישב את ההדורים בינם לבין ילדיהם המזדקנים.

לאחר שיחה קצרה מתברר בכל המקרים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, שמה שמטריד את הילדים המבוגרים הוא דבר אחד: "מדוע אבא ו/או אמא מתערבים לי בחיים?". והם אומרים: "מה בסך הכל אמרנו לו? שיתלבש חם כי בחוץ קר, שיעזוב את העבודה כי בעל הבית קשה, שלא ייקח הלוואה כי לא בטוח שיהיה לו להחזיר, שלא ישקיע ביבוא המור החדש כי יתכן והחוזים לא מי יודע מה מגנים. במקום שיאמר 'תודה' שאנו עוזרים לו עם ניסיון החיים שלנו ועוד בחינם, זה מה שהוא מחזיר לנו?!".

יש מקרים של ילדים מבוגרים שמרוב כעס מנתקים כל קשר עם ההורים שלהם, לא מגיעים לביקורים, לא מזמינים לאירועים ואפילו לא מוכנים שהנכדים ידעו שיש להם סבא וסבתא בכלל...

מהבחינה הזו, האסון ב"ילדים" מבוגרים גדול לאין ערוך מהאסון בילדים קטנים, כי כבר יש בכוחם להרוס הרבה יותר בכמות ובאיכות מאשר הילדים הקטנים.

למה זה קורה? כי ילד לעולם לא מוכן לקבל את האהבה של ההורים שלו. הוא לא מבין אותה, אין לו מספיק כלים לקבל אותה. כאשר אמא אומרת לבת שלה: "יש לך כתם על החולצה, תחליפי את החולצה", מבחינת הבת באותו רגע – "אמא שונאת אותי". גם את זה צריכים לומר בצורה כזאת של: "נסיכה שלי לא אמורה להסתובב עם בגד שיש עליו כתם", כך שלא תהיה שניה אחת שהילדה תאמר לעצמה: "אולי אמא שונאת אותי". אמרת "נסיכה שלי" – זה כבר מתחיל טוב.

(צילום: shutterstock)

יש מקרים חריגים שבהם צריכים להכות את הילד, וזה רק מקרים חמורים ביותר שהם שקר ובמקביל לו גניבה, חוצפה שעליה אסור לוותר ואכזריות. אלו שלושה או אפשר לקרוא להם ארבעה דברים שבהם מכים את הילד על היד או בצורה עדינה אחרת, אבל חוץ מזה לא מכים. אבל גם אז, בשעה שמכים, אבא שליט"א אומר, תאמר לו: "אבא אוהב אותך", כך שלא תהיה שניה אחת שהבן יחשוב שאולי אבא לא אוהב אותו.

כי ילדים בדרך כלל נוטים לחשוב שההורים שלהם לא אוהבים אותם, ובדרך כלל כל הערה נתפסת בתור עוד ראיה לכך ש"אבא לא אוהב אותי". כי מבחינת הילד, מי שאוהב אותו אמור להסכים לכל הרצונות שלו, ולא להעיר לו כל הערה, חלילה...

להרבה מאד ילדים, ביחוד אם מעוררים להם את זה ושואלים אותם: "אולי אתה בכלל לא הבן של ההורים שלך?! אולי אתה חטוף?!", הם מקבלים טראומה, ובכל פעם שההורים מעירים להם, הם אומרים לעצמם: "נו, זה בגלל שאני לא הבן שלהם". וכשגדלים, יש הרבה ילדים שאומרים "שנים חששתי שאני לא הבן של ההורים שלי". אבל למה? תראה כמה השקיעו בך, כמה נתנו לך. את כל מה שההורים השקיעו ונתנו – הילדים פחות רואים, הם יותר רואים את מה שחסר, ובעיקר את זה שמעירים להם הערות.

שלמה המלך, החכם מכל האדם, כותר במשלי (כ"ב, ו') "חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". כל דור זו דרך אחרת, כל משפחה זו דרך אחרת, וכל ילד באותה משפחה זו דרך אחרת. יכולים להיות לך שמונה ילדים, וכל אחד מהם זקוק לדרך אחרת בהדרכה, השונה לחלוטין מאחיו.

אין דרך שווה, אין דרך זהה לכולם. נכון שצריכים להעמיד גבולות, נכון שצריכים לומר מה צריך לעשות ומה נכון לעשות, ונכון שבתור אבא אתה אמור לעמוד על שלך, אבל אף פעם לא באלימות ולא בצעקות, ואף פעם לא מתוך עיניים עצומות המתעלמות מתחושותיו של היניק.

יש לי פחד עצום לפתוח תלמוד תורה, מסיבה אחת – כי אני יודע מראש שאצלי בתלמוד תורה מי שיגביה את הקול שלו על תלמיד פעם שניה, ילך הביתה. כי פעם ראשונה אולי לא הבנת שזו צעקה, פעם שניה כבר הבנת שזו צעקה, וזה "לא בבית ספרנו"...

החלש צועק ומכה, החזק לא צועק ולא מכה.

זה בדיוק כמו הרעיון של חסד וגבורה. זכיתי לומר את זה בפני מרן הראש"ל הגאון הרב יצחק יוסף שליט"א כשהתלוותי למר אבי שליט"א לביקור בביתו, והוא נהנה מהרעיון. הוא אמר לאבא: "תשמע, זה דבר חכם" (על אף שמן הסתם ידע זאת, רצה לייקר אותי בעיני אבא, עניין של מידות – לתשומת לב כולנו). מדוע בחלוקת החסד והגבורה ימין זה חסד ושמאל זה גבורה? כמו כן בבעל ואשה, הבעל נקרא "חסד" והאשה נקראת "גבורה", לכאורה ההיפך נכון יותר. יד ימין חזקה יותר, ולכן היא היתה צריכה להיקרא גבורה. יד שמאל חזקה פחות, והיא היתה אמורה להיקרא "חסד". אותו הדבר בעל ואשה, בדרך כלל הבעל חזק יותר מאשתו... הוא היה אמור להיקרא "גבורה" ורעייתו "חסד".

מה התשובה? דווקא החזק אף פעם לא משתמש בגבורה, ודווקא החלש תמיד משתמש בגבורה. החזק מחבק, החזק אוהב, החזק אומר: "אמרתי, זה מספיק". מורה סמכותי לא צריך להגביה את הקול שלו על התלמידים. הוא מסתכל בעיניים ואומר: "אמרתי לכולם לשבת, וכולם יושבים".

ומדוע אני חושש לפתוח תלמוד תורה? כי אני יודע שלא כל המורים סבלנים ולא כל המורות סבלניות, ואי אפשר להחזיק כך ילדים. זו לא חכמה גדולה להרצות להם פעם בשנה חצי שעה וללכת הביתה. ומי יודע אם מנהלי מקומות החינוך הקיימים לא חשבו כמוני לפני שפתחו, והמציאות היא זו שטפחה על פניהם. אז עד שאוודא מי יהיו המורים החזקים והשקטים, אמרתי לעצמי שלא אפתח. אבל מבחינת האמת, מורה שמרים פעם אחת קול על ילד – הוא רוצח. ואם הוא רוצח, אז אני שלחתי את הרוצח הזה ואני והוא ביחד ניכנס לגהני גהינם. מה אני צריך את כאבי הראש האלה?

מה קורה לאמא שצעקה סתם על הבן שלה? מה קורה לאבא שצעק סתם על הבן שלו? ו"סתם", זה לא שזה לא מגיע לו. גם אם זה מגיע לו, אבל הפתרון האמתי לא היה צעקה. אם מגיע לו כי הוא עשה טעות והפתרון הוא לא צעקה, אנחנו עברנו על "לא תרצח". והאסון הוא ש"לא תרצח" על אדם זר אפשר לעבור רק פעם אחת. כי מי שרצח את חבר שלו, נגמר הסיפור. הוא הרג אותו, ובפעם הבאה הוא כבר לא יכול לרצוח אותו. אולם את הילדים שלנו אפשר לרצוח כל יום מחדש, ולפעמים גם מתוך אהבה ולפעמים גם מתוך "עקרון" של חינוך.

(צילום: shutterstock)

קרובי משפחה פסולים לעדות, ואפילו משה ואהרן פסולים לעדות. ואם משה בא להעיד על אהרן לרעה, לא לטובה, הוא אומר: "אני מעיד שאהרן חילל שבת", האם העדות שלו מתקבלת או לא? לא מתקבלת. אבל למה? הוא לא העיד לטובתו, הוא העיד לרעתו. אז האחרונים כתבו שזו גזירת הכתוב, אבל יש שמסבירים את הטעם, משום שלפעמים זו רעה שממנה חושב האח שתצמח טובה, לכן הוא מעיד לרעה. אבא לפעמים "רוצח" את הבן שלו מתוך כוונה טובה... אין דבר כזה, אסור שזה יקרה, ומי שביתו מנוהל כך חלילה, חייב לעצור זאת מידית.

לפני מספר שבועות דיברתי על כך שבעל שמכה את אשתו, אשתו לא צריכה לומר לו: "נפנה ביחד לכבוד הרב לשאול אם זה נכון או לא, או אולי נלך ביחד ליעוץ זוגי". אשתו צריכה באותו רגע לצאת מהבית ולומר לו: "מכאן הולכים או לרבנות, או ליעוץ שיהפוך אותנו לזוג מושלם". כי אם את נשארת בבית, את הופכת את זה למשהו שבדרך הטבע, משהו הגיוני, ותישארי עם זה עוד כמה שנים. וזה לא דרך הטבע, כי לבעל אסור להכות את אשתו.

שלחה לנו אישה מארגנטינה, על ידי אלדד היקר שאחראי על החיזוק היומי במסירות, הודעה ארוכה מאד. הוא ניגש אלי עם דמעות בעיניים ונתן לי לדבר איתה. היא כתבה לו שורה של רבנים ורבניות שהיא שומעת, והיא אומרת: "אף אחד מהם לא אמר לנו שאם בעל מכה את אשתו צריכים לעשות לזה סוף. ואנחנו הבנו, שמבחינת היהדות, אם בעלך מכה אותך, את צריכה להיות אשת חיל אמיתית ולקבל את המכות באהבה, ולהמשיך לתת לעוול הזה להיות חלק מהמשפחה. תודה רבה שפעם ראשונה בחיים אמרתם את זה, ואני מבקשת מכם לפרסם את זה".

באותה מידה בדיוק, אבא שמרביץ לבן שלו – זה עוול שחייב להיפסק באותו רגע. אין כזה מושג לדבר עם הילד בידיים. אמרנו ארבעה מקרים חריגים שבהם עושים את זה, וגם אז על גבול שלא כואב. אבל ילד שמתנהג עם ההורים שלו בפחד, זה ילד שיעשה הכל כדי שלא יקוים הפסוק "גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה". שכן בזמן שאבא שלו בן שלושים והוא בן עשר, יש לאבא הרבה יותר כח ממנו. אבל כשאבא שלו יהיה בן שבעים והוא יהיה בן חמישים, לאבא שלו כבר לא יהיה כח, ואז הוא יעשה ככל העולה על רוחו, ואבא שלו רק יאכל את הלב שלו וימות בזכותו בקיצור ימים ושנים מהתקף לב או מאירוע מוחי. וכשהוא יגיע לשמים יחד עם הבן שלו, והוא יהיה בטוח שיקחו אותו לגן עדן ואת הבן שלו לגהינם, יאמרו לו: "הבן שלך לגן עדן, אתה לגהינם, כי גדול המחטיאו יותר מן ההורגו" (בראשית מדרש רבה כ"א ה').

באחד מימי שישי קיבלתי טלפון מאדם נכבד, ידיד אמת מאוסטריה, מהעיר וינה. והוא שואל: "איך אני משכנע את הבן שלי לא לאכול אוכל לא כשר? הוא לומד בבית ספר יהודי כללי, שלא כולם בו שומרים כשרות, ויש ביניהם כאלה שאוכלים אוכל ממש לא כשר. ואנחנו תופסים אותו קונה דברים לא כשרים. והמוסדות החרדיים לא מקבלים אותנו כי אנו בעלי תשובה...". אמרתי לו: "ביום ראשון אתה עולה על מטוס ועובר לגור בישראל. בשביל כסף אתה נשאר לגור באוסטריה?". אמר לי: "איזה כסף? גם כסף אין פה". אז שאלתי אותו: "אז למה אתה נשאר שם? אתה רוצה שהבן שלך ילמד בין שקצים ורמשים ואין לך מקום שמוכן לקבל אותו לפי הרמה הרוחנית שלו, ואתה שואל 'איך אני יכול לגרום לו להתנהג יפה?'?! מה אתה רוצה?! הוא רואה את החברים שלו אוכלים שוקולדים ונבלות וטרפות ונהנים מהחיים, והוא ילד בן עשר, והוא ישמע ממך עד כמה הם לא יהיו דוגמא אישית ואתה כן?! אין כזה מושג.

"ובלי קשר, גם בלעדיהם, בבתי הספר שם המורים גויים, כי זה מה שמשרד החינוך מאשר, ואתה שם אותו מול מורה גוי ואומר לו: 'אנחנו עם נבחר'".

הייתי שם ודרשתי בפניהם. הגיע אלי המנהל שלהם, אדם מקסים ונחמד. אתה יכול לומר לתלמיד שלו שהוא לא עם נבחר? איזו בת שלומדת כך אצל הגויים תבוא ותאמר "יש לי בעיה להתחתן עם גוי"? אנחנו האשמים. לא מעמידים ילד בניסיון ומסבירים לו, אלא מראש חוסמים את האפשרויות הלא כשרות. כי בדיוק כפי שחברה רעה משפיעה בדרך הטבע לרעה, כל כל קשר יומיומי עם ניסיון גורם לקרירות וממילא להשפעה שלילית.

החיים צריכים להיות יפים, רגועים, שלווים ושקטים. אישה שמרגישה קצרת רוח, אבא שמרגיש קצר רוח, שמרגיש שלפעמים ש"יוצא לו" כעס ולחץ על הבנים שלו בלי שהוא ירצה, חייב באותו רגע לעשות לזה סוף, בדיוק כמו שאישה שבעלה מכה אותה אמורה לעשות לזה סוף.

דרשתי פעם בפני חברים מתחזקים, ואמרתי להם שבדיוק כמו שכל אחד מבין שאסור להכות את האישה, כך צריך להבין שאסור להכות את הילדים. הצביע אחד ואמר לי: "כבוד הרב, נו באמת, אתה יודע שאשה צריכה לקבל מכות כדי להבין מה אומרים לה"... כולם הסתובבו אליו ואמרו לו: "מה?!". הוא היה אדם "כן עם עצמו". הוא אומר: "צריכים להכות את האישה כדי שתבין לפעמים, וכך גם צריך להכות את הילדים בשביל שיבינו".

כולנו שומעים את זה ואומרים שזה מזעזע, אבל כולנו גם חייבים להבין שמי שעושה את זה גם רק "מדי פעם" ו"רק כאשר מעצבנים אותו או כמוציאים לו קרניים", באותו רגע מוסיף לבן שלו עוד כמה אחוזים שיצא פרחח, הוא באותו רגע מסייע לבן שלו שלא לומר עליו קדיש. כי הילד הקטן הזה, כמה שהאבא אומר "הקפדתי בשלושה אחוז", בשביל הילד זה שלושים אחוז, כי ילד בטבעו רואה את ההורים שלו כמי שרודפים אותו, לא כמי שאוהבים אותו. אין לו הכלים להבין את זה. להגיע ל"גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" אפשר להגיע רק בצורה הזאת.

אצלנו, חכמי ישראל קבעו הרבה מאד גדרים מסביב לגדרים שהקדוש ברוך הוא קבע לנו. כמו מוקצה. בשבת לא היה מוקצה, עד שהגיעו חכמי ישראל, מעזרא הסופר והילך, וקבעו שיש גם דברים בתוך הבית שאסור להזיז ממקום למקום. ועוד כמה דברים בסגנון. אבל מה? מהיכן זה נובע? האם זה נובע מהפחד של עם ישראל, או מהאהבה שלו לקדוש ברוך הוא?

אם נראה קבוצה של ילדים משחקים ביחד בחצר של הבניין, ופתאום נפתח החלון ואחד ההורים צועק: "ילדים, אני מבקש להסתלק מכאן! לא לשחק בחצר. בין שתיים לארבע אסור להרעיש לפי החוק".

(צילום: shutterstock)

מה עושים כל הילדים? יוצאים מעבר לגדר של החצר הזו ומשחקים על המדרכה. ילד אחד מפסיק לשחק. הוא אומר להם: "אם אתם רוצים שאצטרף למשחק, בואו ונעבור למדרכה ממול". הם שואלים אותו: "אבל מה אכפת לך? אין לאיש הגדול הזה זכות לומר לנו היכן לשחק. הוא יכול לומר לנו 'רק אל תשחקו בחצר', לא לשחק במדרכה – הוא לא יכול לומר לנו. ממה אתה מפחד?". הוא אומר להם: "אני לא מפחד. האדם הזה הוא אבא שלי, ולאבא שלי אני לא מחפש את הגדר כדי שהוא לא יוכל לצעוק פעם הבאה. אני מחפש מאהבה איך לא להפריע לו לישון".

כלומר, החומרות של היהדות מגיעות מתוך האהבה, לא מתוך היראה. אם אנחנו מבינים את זה נכון, זה אומר שאם הבן שלך, מתוך פחד, יכול לעשות מקסימום 70%, מתוך אהבה הוא יוכל להגיע למקסימום של 150%.

שני ילדים – אחד שיעשה את הכל מרוב פחד מאבא שלו, המקסימום של היכולות שלו לא יהיו כמו המקסימום של הילד שלא מפחד מאבא שלו. הוא רק אוהב את אבא שלו, ומרוב אהבה הוא רוצה שאבא שלו יהיה מרוצה, שיהיה טוב לאבא שלו.

הוא עדיין לא מבין אם "יהדות" זה טוב או לא, כי הוא ילד קטן. הוא לא מבין למה אסור לחלל שבת, כי המח שלו עוד לא בשל לזה, עוד לא הסבירו לו. אבל דבר אחד הוא יודע – "אם אני אדרדר, זה יכאב מאד לאבא ואמא שלי. והם כל כך אוהבים אותי, ואני כל כך אוהב אותם. אסור לי לאכזב אותם". בצורה כזו הוא יתקדם ויתקדם, יגדל ויפרח.

אבל אם הוא עושה את זה מתוך פחד, הוא בעצם אומר: "אני אהיה בתוך תחפושת כל זמן שהם גדולים וחזקים. ואילו לאחר שאני אהיה גדול וגיבור יותר, אז אעשה מה שבא לי ולא מה שבא להם".

הכח היחיד שעליו צריכים להקפיד 24 שעות ביממה, 7 ימים בשבוע, 365 ימים בשנה, כולל שבתות וחגים, מועדים, צומות ותעניות, הוא אך ורק שלא יהיה רגע אחד שמישהו מהילדים שלנו יחשוב שאנחנו לא אוהבים אותו.

נפגשתי עם ילדים רבים מאד, וכאשר האבא יצא מהחדר, הילד אמר: "אבא שלי שונא אותי". ואני מדבר על הורים שמשקיעים בילדים שלהם. ואין אבא או אמא ששונאים באמת את הבן שלהם. אבל ילדים, מספיק שישמעו גערה אחת, משהו לא נכון אחד, הם כבר יחליטו ששונאים אותם.

צריכים לחזור על המילים האלה: "אני אוהב אותך", "אני אוהבת אותך" בלי הפסקה. יום יום ושעה שעה. היום הרבנים של השלום בית אומרים שכל בעל צריך לומר לאשתו עשר פעמים ביום "אני אוהב אותך". זה אומר שלילדים צריכים לומר לכל אחד בנפרד לפחות עשר פעמים ביום: "אנחנו אוהבים אותך, עד כמה אתה מדהים ואין כמוך בעולם, עד כמה גם כאשר יסלקו אותך, אם יסלקו אותך, ולא משנה מהיכן, תדע תמיד שיש לך בית חם ואוהב שמעריכים אותך, ותמיד אומרים 'אין כמוך בעולם'".

רק בצורה כזו נזכה לילדים טובים, עבדי ה' נאמנים, אלה שידאגו לנו וירצו שהרוחניות שמוצאת חן בעינינו זו תהיה הרוחניות שלהם, ונזכה מהם לנחת ולשלווה, וה' יזכנו.