איך זכתה הקבצנית מהשוק לבן תלמיד חכם כל כך?

כל מי שהגיע לשוק העירוני וודאי נתקל בדמותה של עזיזה. ותיקי השוק מכירים אותה עוד מילדותם, תמיד יושבת באותו המקום כאילו הזמן קפא מלכת לגביה. היא מתקרבת לעשור התשיעי בחייה, ועדיין - מגיעה כל יום.

באשמורת הראשונה של הבוקר, כשקורי השינה עדיין לא נמחו ומשאיות הזבל עדיין מפנות את הגלידים האחרונים שברחבת השוק, היא כבר מגיעה לשם, עם העגלה שלה העמוסה לעייפה, מלאה בצרורות ללא פשר, גרוטאות וסמרטוטים. מחפשת אחר "אוצרות" חדשים, מציאות שרק היא מבינה בהן. זר לא יבין זאת, אך כל באי השוק, המוכרים הוותיקים וגם הצעירים יחסית, מכירים את גחמותיה, כמו הצעקות שהיא שולחת אל אווירת השוק רווית המדנים.

לאחר סיבוב שכזה היא מתיישבת בספסל הניצב בכניסה אל השוק. מוציאה את קופתה החלודה, זורקת בה מטבע או שניים ויושבת "לצוד" תורמים פוטנציאלים. בעיניה החדות היא מבתרת כל נכנס ויוצא, כמאבטחת מעבירה עליו את קופת הפח שלה כמגנומטר. אי אפשר להתעלם מנוכחותה. בצעקה אחת היא תזכיר לך "מבשרך אל תתעלם".

דמותה צבעונית, מליאת גוונים לא נהירים דיים לעין בלתי מקצועית, קרי, אם אתה לא נמנה על יושבי השוק, גם אם תחשוב כי פתרת חלק מחידותיה, תגלה כי נכנסת לחדר בריחה ללא מוצא, וללא הארכת זמן. ככה היא, מעל הזמן, מעל הטבע. סוד בתוך סוד.

גם אני הכרתי את דמותה עוד מילדותי, עת הייתי מגיע עם אבא ביום חמישי לעת ערב לקניות אחרונות ומשתלמות, מליאות ב "רק היום", ו"ירד המחיר". שעה שאבא היה ממלא את העגלה בכל טוב השוק, הייתי עוקב אחר דמותה, מרחוק, שומר על סביבה בטוחה. משהו בה תמיד ריתק אותי אליה, אל הדמות שבה, אל הקמטים שחרצו את פניה, מקפלים סוד וכאב.

גם כשגדלתי, נער הייתי, ועדיין סקרן הייתי לפשרה. תהיתי לעצמי אם הכאב הוליד את החספוס או החספוס הוליד את הכאב. כך או כך, בעוד אני הולך ומתבגר, היא נותרה על עומדה כבימים ימימה. נותנת לזמן לחלוף על פניה – והיא במקומה עומדת, באותה תנוחה, מקפצת ממקומה כצעירה. מתפקדת ללא קשר לגיל הכרונולוגי שלה.

בלאדית שכמותה.

יום לאחר החתונה שלי, יצאתי עם אשתי מהדירה השכורה שלנו אל עבר אירוע השבע ברכות. עוד בגרם המדרגות שמעתי קולות חבטה של ברזל נחבט באבן, והתנשפות קולנית במיוחד. שום דבר לא הכין אותי להפתעת חיי.

עזיזה. בכבודה ובעצמה.

"זוז, זוז מכאן, מה אתה עומד כמו גולם, מסתכל?". צעקה בקול.

"את מכאן?", נפלטה השאלה מרוב הלם, נבהלתי מעצמי ומהמועמדת.

"אלא מאיפה אני, אה? במקום לעזור אתה שואל שאלות מיותרות! איזה עולם!". המום, ניגשתי לעגלה וניסיתי להרים אותה. הפחד מדמותה עם הסקרנות שריתקה אותי אליה, גרמו לי לפעול אוטומטית, בלי מחשבה, אף שהריח היה בלתי נסבל.

עזיזה לא ויתרה, תפסה את העגלה בכוח. "נו, חזק, אתה רוצה להפיל אותי היום?". "לאן להעלות אותה?", שאלתי. "למעלה", ענתה קצרות. איפה למעלה, איזו קומה, דלת. לא יודע. אני רק מציית ועולה, ועולה. הגעתי לקומה האחרונה. הצצתי אליה – "שם ליד הדלת השניה", היא הורתה לי. הנחתי, מביט על הדלת. לראשונה ראיתי את שם משפחתה. משהו צלצל לי. לא הצלחתי להקיש. שפשפתי ידי, מנער מכנסי מאבק.

נהימה קלילה מעזיזה. כנראה סוג של תודה. מיהרתי לרדת, אשתי מחכה לי למטה. בטוח המומה.

סיפרתי לאשתי על עזיזה והילדות שלי. מתברר שגם היא הכירה אותה מאותה צומת.

חלפו ימים. ירדתי להתפלל ערבית בבית הכנסת השכונתי. בסיום התפילה הבחנתי בהתקהלות קטנה, ניגשתי לברר וראיתי את הרב הגאון מ' עומד במרכז ומברך את המבקשים.

הרב מ' הינו דמות תורנית גדולה. דיין ידוע ותלמיד חכם בר אוריין. הוא מיהר לצאת. יצאתי בעקבותיו, הוא ברך אותי בלבביות ונכנס איתי יחד לבניין.

"אני עולה לבקר את אימא שתחיה", שח לי בפשטות, כאילו היינו חברים מימים ימימה. "לא ידעתי כי אמו גרה בבניין", חשבתי לעצמי. נפרדתי ממנו בלבביות, נכנס לבית. סגרתי את הדלת ועקבתי אחר דמותו מבעד לעינית. הוא עלה למעלה.

ב"בום" אדיר נפל לי האסימון.

עזיזה.

שם משפחתה זהה לשם משפחתו של הרב מ'. גם אם היו זורקים את הפצצה על הירושימה שוב, לא הייתי המום כך. חלקתי עם אשתי המאורע. נותרנו נפעמים.

מאז גיליתי כי לפחות שלוש פעמים בשבוע הרב מגיע לבקר את אמו. מאז, בכל פעם שראיתי את הרב הוא היה מחייך לקראתי ושואל בשלומי כאחד האדם. כעת הייתי נחוש לפתור את דמותה של עזיזה. "עד כאן", הרהרתי. "אני חייב לדעת איך זכתה לבן כזה".

לאחר מספר חודשים, זכיתי לדפיקה עדינה בדלת. פתחתי ונדהמתי לגלות את הרב מ' בכבודו ובעצמו. הוא חייך ובקש ממני לעלות לאמו להשלים מניין. "היום הוא יום האזכרה של אבי, ולאמי חשוב כי התפילה תהיה בבית". נעניתי בשמחה. עליתי את הקומות ברעדה, לא בכל יום מזדמן לי להיכנס היישר אל המאורה, כך כונה ביתה של עזיזה.

ולא סתם. ביתה היה עמוס חפצים מגובבים עד להתפקע. לא אגזים אם אומר כי לא היה שייך כמעט לעבור בבית. הר של דברים, מלמטה עד למעלה, מלבד מעבר צר שעשתה לעצמה, הכל היה עמוס. כל הדיירים העדיפו להתרחק מה"מאורה". בפעמים הבודדות שנאלצו לעלות אל הגג, עשו זאת בדממה, שלא תשמע. מכל רשרוש הייתה פותחת את הדלת, בצעקות היתה בודקת על מה ולמה.

נכנסתי אל הבית. מישהו היה פה בבית, פינה חלק מהגרוטאות. פתאום רואים רצפה, בין הר הדברים שם נוצרה רחבה צרה המספיקה בדיוק למניין. אחרי הגיעו עוד כמה מתפללים, ונעמדנו להתפלל. לאחר תפילה וברכות כנהוג, אנשים החלו להתפזר, ממהרים לצאת. רק אני נשארתי, לא יודע למה. הבטתי אל הרב מ' ניגש לאמו, שעמדה כל העת בצד, שותקת, שלא כהרגלה, מנשק את ידה ומרכין ראש לברכתה. מרותק למחזה, לא שמתי לב כי נשארתי היחיד מכל המתפללים בבית.

עד שעזיזה קלטה אותי.

"זה אתה מלמטה, אה?!". הסמקתי עד לתנוכי אוזני מקולה המפוספס. "תודה שבאת". איבדתי את הלשון. פעם ראשונה שאני שומע את עזיזה מודה למישהו. הרב מ' הסביר: "בנפשה של אמא האזכרה של אבא, תמיד כיבדה אותו", הביט באמו בהערכה. רוח חדשה נשבה בי. התמלאתי בתעוזה, והחלטתי לנצל את המומנטום שנוצר. "איך זכית לבן כזה?", שאלתי ורעדתי מעצם השאלה ומהסיטואציה שלה. עזיזה חייכה. הרב מ' הרכין ראשו, מחייך.

"זה סיפור ארוך, יא עיוני, אתה באמת רוצה לשמוע?".

"אני מקשיב", עניתי. הרב מ' הגיש שלוש כיסאות. התיישבנו. וזה היה המעשה:

"בילדותי , לפני יותר משבעים שנה, גרנו בעיר טנג'יר אשר במרוקו. נולדתי הבת הרביעית למשפחתי המונה שמונה נפשות. אבי היה איש חזק, יודע את אשר לפניו, איש ספר אשר עבד לפרנסתו כסנדלר, לקוחותיו היו העידית אשר בחברה המרוקאית.

"אבא השתמש בעורות המשובחים ביותר ועבודתו הייתה נקייה. חיינו ברווחה יחסית, מעולם לא ידענו רעב או מחסור. אימא הייתה כמו כולן באותם הימים, עקרת בית, ספונה בביתה, מגדלת ילדיה לתורה ויראת שמיים.

"על גדלותו ועקשנותו של אבי לכל דבר שבקדושה ניתן היה לראות שבעוד בעירנו טנג'יר הוקם בית ספר של ההשכלה – אליאנס, וכמעט כל חברותי הלכו ללמוד בבית ספר זה, אבא - שראה איך הבנות שם יוצאות ובאלו מושגים מחללים אותן - קרא תיגר על בית הספר והעומד בראשו, ולא חת מפני איש.

"אבא היה קשה מאוד בחינוך. הוא לא ויתר לנו על מאומה, הקדושה הייתה בראש מעיניו. לא אחת התבטא כי מאיתנו הבנות ממשיך עם ישראל, ולפיכך היצר הרע עושה הכל כדי לחלל את בנות ישראל.

"היו לו כללים נוקשים, ואוי למי שהפר אותם. גם עם אחי היה נוהג כן. באותם ימים היה מקובל כי רב, משפיע בימינו, דרשן דאז, עובר מעיר לעיר ומוסר דרשתו לרבים בערב שבת בבית הכנסת. אצלנו לא הייתה עזרת נשים, לכן היו הנשים עומדות בחוץ ושומעות מהחלונות את דברי התורה. גם אני הייתי עושה כן, באחת מערבי השבתות דרש הרב על גודל לימוד התורה, מביא ומצטט מהמקרא. לקינוח הביא את סיפורם של עקיבא ורחל. הייתי מוקסמת. באותו הרגע גמלה ההחלטה בליבי כי אני רוצה חתן ההוגה בתורה בלבד.

"הייתי אז בת ארבע עשרה, גיל הבשל לנישואים במושגים של אז, אך שלא כימינו, שכל אחת רוצה תלמיד חכם, בזמני אף אחת לא חלמה על כך. יתירה מכך, רק העניות, אלו שלא הייתה להן נדוניה נכבדה, התכבדו בחתן כזה. זה לא היה מקובל כלל ועיקר. הבעל היה עובד ומפרנס ביתו, מקפיד על עיתים לתורה ושיעורי הלכה. אברך? מי ישמע על כך.

"אך אני הייתי עקשנית והחלטתי שכך אני רוצה. כאשר שיתפתי את אמי ( לאבא לא העזתי לדבר ישירות), היא מהרה לבטל את דברי ותהתה מה קרה לי. היא תלתה זאת בקפריזה חולפת. הבנתי כי זה לא הולך להיות פשוט. החלטתי להתפלל במילותי שלי. כל יום ויום הייתי ממלמלת פרקי תהילים, ומתפללת שד' יתן לי חתן ההוגה בתורה הקדושה.

מעט ימים עברו. הורי בשרו לי על הצעה נדיבה המגיעה מאחת המשפחות הטובות בטנג'יר: חיים, עלם חמד, עם מידות טובות וקומה נאה, במקצועו - חייט, עם לקוחות טובים, כך שפרנסה יש בשפע. אבא שמח כל כך בהצעה הזו שלא העזתי לומר מילה. רק אימא קלטה את מצב רוחי וניסתה להניא אותי מלדחות שידוך זה. בצר לי, תיניתי באוזני דודתי את רצוני כבתחילה.

דודתי, גם אם הייתה בהלם מכך, לא הראתה לי מאומה. ובעוד המשפחה ממתינה להסכמתי, גם אם היא פורמלית בלבד, אני מיאנתי להשלים עם הגזירה. אבא לא הבין ממה אני חוששת. הוא בחור כארזים, "הוא יהיה לך בעל טוב", הבטיח לי.

אך אני חשקתי שפתיים, לא מעזה לספר לאבא את אשר על ליבי. למחרת יצאתי אל השוק, בוחרת אי אלו פריטים עבור אמי כשלפתע ראיתי את אבא בדמותו התמירה מגיע ישירות אלי, וללא הכנה מוקדמת סוטר לי על לחיי לעיני כולם. "בחור בטלן את רוצה לקחת, אהה?", צעק עלי. "את בחיר הבחורים הבאתי לך, וכך את דוחה אותו?", כולם התאספו סביבנו. הרגשתי את לחיי לוהטות מבושה ומהשפלה.

כך היה אבא, ישיר ולא מחשבן לאף אחד. הבנתי כי דודתי סיפרה לו. באותו הרגע התפללתי מקירות ליבי לד' שינחה אותי ויעזור לי. אבא משך את ידי והוציא אותי מההמון. "עכשיו נלך לרב", אמר. "הוא יחליט". כך צעדנו, אבא בראש ואני נשרכת אחריו עם ראש מורכן. כך היה אצלנו, מעולם לא היינו מישירים מבט לאבא, כבוד זה כבוד.

אבא נכנס אל הרב, מספר לו על ביתו ומעלליה, על הבחור המצוין המשחר לפתחה ועל הסירוב שלה לשאת אותו רק משום שהיא רוצה בחור לומד. הרב הקשיב, הרהר כמה שניות ולבסוף פנה אלי. "אכן דבר גדול הוא לישא תלמיד חכם. יודע אני את נפש הבחור המיועד לך, מכיר אני את שורשיו העמוקים ומידותיו הנאצלות, אהבתו לתורה לא יודעת גבולות. גם אשת רבי עקיבא, רחל, לקחה רועה צאן, וגידלה אותו לתלמיד חכם. בכוח תפילתך את יכולה להצמיח אותו, ולזכות בתורתו. האם תסכימי להינשא לו?". שתקתי, מהרהרת בזכות ובתפילה. "אני מבטיח לך בזאת כי אם תסכימי להינשא לבחור אותו אביך ייעד לך, בזכות תפילותייך וזכות הכיבוד הורים שלך, תזכי לבן תלמיד חכם שיאיר את העולם, כפי שהתאווית". "כן", עניתי מיידית, "אני מוכנה".

אבא נישק את גב ידו של הרב, יוצא מביתו בשמחה לבשר לכולם שעזיזה התפכחה, ויש למהר ולהכין את הסעודה, מהר, מהר פן יקחנה...

ואכן, זכיתי לבעל צדיק וטוב, המקפיד על לימוד התורה בכל יום, אך לא ארכו לי ימי האושר.

עלינו לארץ, עולים טריים וזרים באוהלים שיכנו אותנו, ואת חיים גייסו לצבא. לאחר שילדתי את בני הבכור, נפגע חיים ממרגמה סורית, לא החזיק מעמד מפציעותיו הקשות ומאז אבד לי לנצח.

הייתי לבדי בעולם, ללא משפחתי, שחלקה נותר במרוקו וחלקה היגר לצרפת, וללא משענת. בסך הכל חודש חלף מהלידה, וכבר נחתה עלי בשורת האיוב הזו. הרגשתי כי הכל גדול עלי, ומאז נהייתי עזיזה אחרת.

הגיעה אשתו של הרב, שאלה בשלומי. בכל יום היא מגיעה ואני בקושי עונה, לא מתפקדת. הרבנית הבינה את המצב ולקחה את בני אליה הביתה. היא גידלה אותו במסירות עד שחזרו לי כוחותי והוא שב אלי. הרב אימץ את בני אליו כבן אמיתי והוא נהיה לו לאב, כל תורתו – שלו הוא. הוא הרביץ בו תורה וחינכו במקום אביו. עכשיו אתה מבין איך זכיתי לפרח כזה?", שאלה, מכה באצבע צרדה.

נפעמתי מגודל הדברים. מהאישיות האדירה המתחבאת לה בין קפלי מטבעות וחפצים מוזרים, מכוח תפילתה של אישה אחת פשוטה. רעיה. אימא. מאהבה שיקדה בליבה גם לאחר קורבן שהקריבה. והצליחה, קיבלה את אשר איוותה לו.

זכתה.

אהבת עולם אהבתיך.