"למה הוא ברח מהבית? איפה טעיתי?"

היא לא ישנה בלילות.

היא מתהפכת במיטה, מסתכלת בשעון, קמה מסתובבת בבית, קוראת תהילים, מדליקה את האור במטבח, פותחת את המקרר – סוגרת, תיאבון וודאי אין לה.

שוב מסתכלת בשעון השעה אחת בלילה והיא עדיין לא מגיעה. הראש מסוחרר ממחשבות טורדניות וגם מפחידות ומלחיצות, היכן היא נמצאת עכשיו? אולי קרה לה משהו? אולי... היא אפילו לא רוצה להעלות על דעתה משהו אחר.

היא שוב מחייגת, ועונה הקול "המנוי שאליו חייגתם אינו זמין"...

אתמול היא לא נשארה בבית. היא יצאה והלכה אחרי. "אני מחכה לך עד שתסיימי לפטפט עם החברות שלך", אמרה לה, אבל את שרה זה לא ענין בכלל, היא אפילו לא שמעה, או יותר נכון העדיפה שלא לשמוע.

היא ממשיכה להסתובב בבית ומתפללת ששרה שלה כבר תגיע.

האמת היא שאלה לא רק הלילות, אלה גם הימים. הימים הם לא ימים שאפשר לסחוב אותם כך יותר. היא לא רגועה בכלל, לא עם עצמה ולא עם שאר הילדים. "מסכנים הקטנטנים האלה שצריכים אותי... אין לי פנאי אליהם, רוב היום אני עצבנית וכועסת".

היא עייפה מהלילה של אתמול ומהלילה של שלשום, ומכל הוויכוחים והצעקות והעלבונות...

"איך יתכן ששרה – הבת שלי – תדבר אלי ככה? מה קרה לה?". המחשבות רצות לילדות, לשרה שלה הקטנטונת המתוקה עם הצמות. היא הייתה ילדה כל כך טובה, שובבה אך וממושמעת.

והיא ממשיכה לחשוב, "מה עשיתי לא בסדר שזה מה שקורה עכשיו? איפה טעיתי?".

"מה עשיתי לא בסדר?".

"איפה טעיתי?".

אלה שאלות נפוצות מאד של הורים לילדים נושרים, להורים שאחד מילדיהם ירד מהדרך, שינה כיוון, החליט להיות משהו אחר או מישהו אחר, להיעדר מהבית, להסתובב עם כל מיני "ארחי פרחי" ולהיראות...

מה גורם לילדים הללו להגיע לגיל הנערות ולפרוץ החוצה? להתנתק מהמשפחה, לפרוק עול תורה ומצוות, לעשות מעשים שלכאורה חונכו בבית שלא לעשות? וכיצד ניתן למנוע את זה?

ואם נשאל בצורה מדויקת יותר – מה לא טוב לילד? מה הוא מוצא בחוץ שאין לו?

אחד הדברים הבסיסיים שכל יצור אנוש זקוק לו הוא קשר ואהבה, להרגיש אהוב בלי תנאי ולחלוק את חייו עם בן ברית.

במילה אחת – קשר.

קשר חם אוהב ובריא עם הילדים שלנו עוד מהיותם קטנים.

הורים שמתעניינים בילדים שלהם, מכירים את העולם שלהם, מחוברים אליהם, מחוברים לנפש שלהם לא ממקום של "כך צריך לעשות", או ממקום של "טוב, נפטפט אתו קצת כדי לצאת ידי חובה", מפחד שלא יצא לרחוב מתי שהוא, כי הדור שלנו היום הוא דור קשה וכו'...

להתעניין בילד שלי, לחיות את העולם שלו, לדעת מה הוא אוהב, מה הרצונות שלו, מה כיף לו, מה משמח אותו, מה גורם לו להיות עצוב, מי החברים שלו, באיזה משחקים הוא אוהב לשחק וכו'...

כי אכפת לי ממנו! כי אני רוצה בזה! כי זה חשוב לי!

ניתוק וריחוק מהילדים גורם להם לחפש במקומות אחרים.

כל ילד צריך חום, צריך אהבה, צריך מילה טובה, צריך עידוד. זה מה שמחיה אותו. יחד עם זאת הוא צריך משמעת שתכיל את החום הזה.

לעומת זאת, ביקורת וחוסר בגילויי חיבה ואהבה וחוסר במשמעת יציבה גורמים לילד להתרחק, גורמים לילד להתנגדות ולשנאה להורים שלו, והוא רק מחכה ליום בו יוכל לחפש את אהבתו במקומות אחרים.

אהבה שילד זקוק לה היא אהבה שלא תלויה בהתנהגות שלו ובכמה הוא מצטיין. ילד זקוק לאהבה טבעית מההורים שלו. הוא צריך להרגיש "אוהבים אותי כי אוהבים אותי, ואני הבן שלהם ולא משנה מה אני אעשה" (ואין סתירה לכך שצריך גבולות). ילד כזה לא יאכזב את ההורים שלו – הוא לא יהיה מסוגל. ילד שיודע שההורים שלו מתעניינים בעולם שלו הוא ילד שלא מסתיר סודות... הוא ילד שישתף פעולה ויספר מעולמו, כי יש מי שרוצה לשמוע ומתעניין בי באמת.

ממילא הוא יקבל את הערך העצמי שלו, את הרגשת האהבה והקשר עם אבא או אמא או שניהם, ואז המים המלוחים של הקשרים עם נערי הרחוב לא בדיוק יקרצו לו.

אז בואו נתעניין בילדים שלנו באמת. נחיה את העולם שלהם, נאהב אותם, נראה להם את זה ונרגיש להם את זה. תחבקו, תנשקו, תלטפו, תעודדו ולא משנה באיזה גיל הם, כי אתם באמת רוצים בזה והם חשובים לכם מכל.

כיצד נגרום לילדים הגדולים שלנו להתיידד אתנו? כיצד ניצור קשר קרוב עם מי שכבר אין כל כך... ומה עושים אם לא מעניין אותי להיות בקשר עמוק עם ילדי? בשבוע הבא בע"ה.

בשורות טובות, נחת ושמחה!

יוכי דנחי – ייעוץ חינוכי ותמיכה רגשית לגננות ואימהות, מומחית למשמעת וסמכות Yd0548414745@imahut.org.il