מהבמה אל בית המדרש: השחקן משה ויצמן בחשיפה מרגשת

"חיי הזוהר, הפרסום והתהילה - זה לא אני, זה לא מתחבר לנשמה שלי", אומר השבוע השחקן לשעבר משה ויצמן (32) ששיחק בסדרות מפורסמות ביותר, לצד שחקנים מוכרים, ומאז עבר תהליך של חזרה בתשובה. לאחרונה ויצמן קיבל הצעה להשתתף בתוכנית ריאליטי חדשה, אותה הוא פסל על הסף: "לא הייתי חוזר למשחק ולבמות, אלא כדי לעשות קידוש השם. אני במקום אחר, במקום שבו לימוד גמרא גורם לי להתרגש באמת".

כוכב עולה

בית מדרש קטן וחמים פועל מתחת לביתו של ויצמן, מקום שמאפשר לו ולחברותא שלו לשבת וללמוד גמרא בעיון. רק לפני כחצי שנה נולדה לו בת בכורה, והאבא הטרי בעננים מרוב אושר, "אלה החיים האמיתיים, אני לומד תורה ומנסה לקיים אותה – זה האושר האמתי מבחינתי".

את פרצופו של ויצמן מזהים רבים מן הישראלים שנהגו לצפות בסדרות לפני כ-18 שנה, בתקופה בה הוא כיכב יחד עם השחקנית גילת אנקורי. החשיפה הטלוויזיונית שבשעתו נראתה מבטיחה, הפכה את ויצמן לכוכב מקומי, ולא פעם מעריצים ביקשו את חתימתו. ויצמן מבחינתו חשב שהוא עלה מסלול ההצלחה, עד להתפכחות המהירה.

הוא מתגורר כיום בטבריה, העיר הגלילית שבה גדל ועזב בתחילת שנות ה- 20 של חייו כדי להגשים את החלום ההוליוודי – להיות שחקן מצליח. היעד הראשון היה תל-אביב. סמוך לגיוסו למג"ב הוא התחיל ללמוד משחק בשעות אחר הצהריים, כך שהלימודים יסתדרו עם השירות הצבאי. "למדתי שלוש שנים בבתי ספר למשחק, שבמהלכן שלחו אותי לאודישן לאחת מהסדרות המפורסמות ביותר באותה תקופה. לשמחתי התקבלתי והשתתפתי בשמונה פרקים. היו באים לאסוף אותי בחמש בבוקר לאולפן בנווה אילן בירושלים, עם כל החבר'ה לצורך צילומים. ככה פגשתי שחקנים מפורסמים ביותר כמו מאור כהן".

מיום ליום החל ויצמן להתחכך בברנז'ה. "היינו יוצאים יחד והייתי מחובר לכל החבר'ה בסט. זה מאוד נחמד להכיר את כולם ולצחוק איתם. הייתי צעיר מטבריה, והרגשתי שאני משיג משהו שהרבה מנסים להשיג, והנה אני שם – בעיניי זה היה הצלחה, הרגשה עילאית שלא רציתי שתגמר. הצילומים נמשכו שבועיים והייתי מאושר. בחלוף שמונה חודשים, כשכבר התגייסתי, התוכנית עלתה לאוויר, ואני מודה שהייתי מרותק למסך כדי לראות את עצמי. הצלחתי להגיע למטרה שהרבה תלמידים במחזור לימודיי לא הצליחו".

בטבריה הוא סומן ככוכב מקומי עולה: "זה היה ברמה של לבקש חתימות. זאת אומנם הייתה תהילה של רגע, אבל התהילה הזאת היא סוג של סם מסוכן, כי אם אין לך את זה אתה עלול להיכנס לדיכאון. בדיעבד טוב שהייתה לי את היכולת ליהנות מהרגע הזה, אבל לא יותר מכך. מטבעי אני אדם צנוע וביישן. קשה לי לעלות על במה, ולהתחיל לדבר. אולי זאת הסיבה שאהבתי משחק – זה נתן לי ביטחון".

תורת הנפחות

אחרי השחרור מהצבא ויצמן נשאר שנתיים נוספות בתל אביב, המשיך לנסות להצליח ולקבל הכרה, אבל מהר מאוד החליט לחשב מסלול מחדש. כך הוא מצא את עצמו שוב בטבריה. "אומנם הופעתי במחזמר, אבל זה לא הספיק. התחלתי להבין שאני צריך להתפרנס ולחיות, ובתחום הזה מאוד קשה לשרוד. חוץ מזה שדווקא הנגיעה בעולם המשחק חידדה לי תובנות. הסתכלתי על גדולים ממני בתחום, על אלה שעשו כברת דרך והבנתי – הם רק בשר ודם. כשעשיתי חשבון נפש, הגעתי למסקנה שבאמת זה לא ממלא לי מקום אמיתי פנימי, הריקנות נשארת. היום כשאני שומע חידוש בגמרא זה הדבר שהכי מפוצץ לי את הלב, זה מה שגורם לי להתרגש".

בשעתו, ויצמן החל ללמוד נפחות אצל גדולי המורים בארץ – אורי חופי (נפח מקיבוץ עין שמר ומורה בעל שם עולמי), וגם חיר עקר מכפר מכר, בין הנפחים המוכרים בעולם. לימים הוא התחיל לעסוק בנפחות: "הכרתי את התחום מאבא שלי, מסגר במקצועו, שכבר מילדותי העסיק נפחים. כילד נהגתי להגיע לסדנא, לשבת על שולחן ולהביט על מלאכת הנפחים. הייתי מכין עבודות, אבל אבא לא היה מאמין שאכן אני זה שעשיתי אותן, והוא היה נותן לי חתיכת ברזל, ומשדל אותי להכין יצירות נוספות -  עד שהפכתי למורה לנפחות. כיום יש לי יכולת לעשות עבודות מיוחדות מברזל, כמעט כל דבר אפשרי. כשהתחלתי לעבוד כנפח לא ממש ידעתי שזאת מלאכה שקיימת עוד מימי קדם. רק אחרי שנכנסתי לעומק והתחלתי ללמוד על המקצוע הבנתי שהוא מוזכר בתורה, לדוגמה כתוב בפרשת 'כי תצא': 'ועשית מעקה לגגך ולא תשים דמים בבתך'. עסקתי בעבודת קודש, ולאדם מאמין זה מקנה סיפוק גדול. בפרט כשאתה יודע שבעל הבית שהזמין מעקה נוהג לברך על המצווה (להתקין מעקה) כיוון שזאת מצווה מהתורה. בנוסף, אבות אבותינו היו עושים חרבות, קערות, סכו"ם, ועוד כלים כדי להתקיים ואנחנו במאה ה- 21 עוד עוסקים בזה".

כיום ויצמן עוסק בנפחות כתחביב, "זה עדיין בלב שלי, אני אחזור לזה בשלב כלשהו בחיי אבל כרגע זה לא הזמן. כיום אני עצמאי שמשווק מוצר ישראלי שפיתחתי - זהו שואב קוסמטי ששואב את חלקיקי האבק ואדי החומרים שמתפזרים באוויר בזמן שיוף ציפורניים והחלקות שיער. תמיד חלמתי לפתח משהו ולהעביר אותו הלאה. אני מאמין שאנחנו נוצרנו לקבל ולתת. אף פעם לא חלמתי להמציא את הגלגל, אבל כן חשבתי איך לעזור לו להסתובב טוב יותר. הראש שלי כל הזמן עובד וחושב איך לפתח מוצרים או שיטות חדשות ולהניע את הגלגל שלנו בצורה יותר יעילה. במובן הזה אני מגשים את חלום הילדות שלי – לעבוד בעבודה שבה אני נותן מעצמי, מהאמן שבתוכי – ללקוחות שלי. השואב נמכר כיום בארץ והחל משנה הבאה אנחנו מתחילים למכור אותו בארה"ב".

"לא מתחרט על כלום"

ויצמן אימץ אורח חיים חרדי. הוא נוהג להתפלל בנץ, לטבול במי הכנרת, ולקבוע עיתים לתורה עם חברותא. "עברתי תהליך, והקב"ה הוא חלק בלתי נפרד מההצלחה שלי. עיקר האמונה היא שאתה יודע שאתה קם בבוקר וכל מה שקורה לך זה מהשמיים – לטוב ולרע".

ויצמן נמצא בתהליך כבר מספר שנים, אבל תהליך ההתחזקות הפך לאינטנסיבי יותר כאשר הוא החל ללמוד גמרא. "הייתי בתהליך של חיבור לעצמי כבר במשך שנים, כי הבנתי שהחומר זה לא העיקר והתחלתי לחפש. חיפשתי מקום עד שהגעתי למגזר החרדי, בו מצאתי בית. זה התחדד והתחזק בעקבות מפגש עם אדם שעשיתי בביתו עבודת ריתוך. כשסיימתי לעבוד הוא שאל אותי: 'משה, למה אתה עצוב?' הייתי באמת עצוב, לא הרגשתי טוב עם עצמי, כשהוא זיהה את זה פשוט לא הצלחתי לדבר. הוא הציע שאבוא אליו בחמש אחר הצהריים. כשהגעתי הוא לקח אותי לקבר האימהות בטבריה ואחר כך לקבר הרמב"ם, ואז הלכנו ללמוד גמרא. המסכת הראשונה שלמדתי הייתה  'קידושין' ומשם התחילה ההתחזקות האמיתית. בזכות הגמרא חזרתי בתשובה. בכל פעם שלמדתי הבנתי שכל מה שמסביבי, וכל מה שנראה כחשוב זה לא העיקר. לעשות נחת לבורא - זה מה שרציתי בכל רגע. אחרי שנה וחצי נישאתי בשידוך, ותוך תשעה חודשים נולדה לנו ילדה. היום אני לומד תורה, אבל העיקר זה לא רק ללמוד בעיניי, העיקר זה ליישם – ואני משתדל לעשות את זה".   

איך המשפחה קיבלה את תהליך ההתחזקות?

"בהתחלה הם קצת נלחצו, אבל היום הם מבינים שזאת הדרך, אפילו קצת מקנאים. אני יודע שהם גאים בי".   

ואיזה תגובות אתה מקבל מהסביבה?

"מי שמכיר אותי מהעבר בהלם מהשינוי שעברתי. לפני כשבועיים צלצל אליי מכר ושאל אותי: מה נשמע? וכשעניתי 'ברוך השם' הוא השתתק וסיפר מדוע פנה אליי. הוא סיפר שאחותו ראתה אותי לבוש כחרדי, והוא התערב איתה שאין סיכוי שזה נכון, אבל כשעניתי לו 'ברוך השם' הוא הבין שהפסיד בהתערבות".

בדיעבד, היית עושה דברים אחרת?

"אני לא מתחרט על כלום, כל מה שעשיתי הביא אותי למה שאני היום. הקב"ה לא עושה סתם דברים. ברור שהייתי רוצה להיות בוגר ישיבה איכותית, אבל חיי התנהלו אחרת, כפי שרצה השם".

לויצמן יש גם תובנות מתהליך התשובה: "לדעתי הדרך הכי משמעותית להכיר את הבורא, להבין את המשמעות של החיים וליהנות מכל רגע, זה רק על ידי לימוד גמרא בעיון. חוץ מזה, כמי שמשתייך למגזר החרדי, אני יכול לומר שאחד הדברים שהיה לי קשה איתם זאת הסטיגמה השלילית שיש על המגזר. הרבה דברים פשוט לא נכונים.  אני לומד, קובע עיתים לתורה אבל גם עובד, וברוך ה' מפרנס את משפחתי בכבוד. ולגבי אלה שלומדים כל היום – הרי בלעדיהם לא היה יקום. זוהי אהבת השם אמיתית. האמת נמצאת בשורשים שלנו, וזה ניטע מלפני 2000 שנה כשמשה הוריד את התורה מסיני".