הרב זמיר כהן - האם ילד ממושמע הוא פסגת ההצלחה בחינוך?

יש הנוטים לראות את פסגת ההצלחה בחינוך, במשמעת המוחלטת של הילד להוראות ההורה או המורה. כלומר, בביצוע מיידי של כל הוראה שקיבל, מתוך צייתנות כנועה ללא שום התנגדות. כדי להגיע ליעד זה, עלול ההורה או המחנך לעשות כל שבידו, גם אם המחיר יהיה נזיפות וגערות בילד ללא הרף, ועונשים בלתי מידתיים, ובלבד שהמטרה תושג.

אולם לאמיתו של דבר, ראִיה זו מוטעית לחלוטין. מלבד הסיכון שבסיכוי הגדול למוטט בכך את הביטחון העצמי של הילד ואת הדימוי העצמי שלו בעיני עצמו, או מאידך להובילו למרדנות קיצונית ואפילו למשבר נפשי, גם ההישג עצמו – משמעת מוחלטת - אינו מוגדר בשם חינוך, אם הושג בדרך זו. צייתנות אשר הושגה באמצעות הפחדה ועונשים, אינה "חינוך" אלא "אילוף" - ואף גרוע מכך. בשיטה זו, הילד אינו מבין את מעלת הערכים שאנו מנסים להקנות לו לטובת עתידו, אינו מזדהה איתם, וממילא גם אינו מפנים אותם. הוא פועל כעת כפי שהוריו מצפים ממנו מתוך תחושה של פחד - שלא תגיע המכה או שלא יבוא העונש. שיטת חינוך כזו אינו שונה בהרבה מאילוף בעל-חיים שיבצע כרובוט את רצון מאלפם, והיא מותרת רק במצבים קיצוניים בהם הילד מסכן את חייו, ואין דרך אחרת למונעו מהפעולה המסוכנת.

אך כאשר כל השיטה החינוכית מושתתת על פחד מהעונש, ללא הבנת התועלת שבהוראת ההורים, וללא שום הזדהות פנימית של הילד עם ההוראה שקיבל, בל נתפלא שבשעה שהילד "הצייתן" אינו נמצא בטווח הראיה והשמיעה של הוריו ומחנכיו, התנהגותו המיידית תהיה הפוכה לחלוטין בקיצוניות מהערכים שאליהם ההורים מנסים לחנכו.

מהי, אם כן, פסגת ההצלחה בחינוך?

היעד הנכסף בחינוך

שלמה המלך, החכם מכל אדם, מגדיר את ההצלחה בחינוך במשפט קצר וברור:

"חֲנֹךְ לַנַּעַר עַל פִּי דַרְכּוֹ, גַּם כִּי יַזְקִין לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" (משלי כב, ו).

החלק הראשון של הפסוק עוסק ב"איך לחנך", והחלק השני "ביעד" של פעולות החינוך.

כלומר, המדד להצלחה בחינוך, הוא כיצד מתנהג הילד בעת שאינו נמצא עם הוריו ומוריו שחינכוהו! וימי הזקנה הם אלו שמסמלים מצב זה יותר מכל.

אם השכלנו לחנך את הילד לערכים ולהתנהגות נכונה - באמצעות הדרכתו בשיטה מאוזנת ונכונה כמבואר בפרקים הבאים, עד אשר הזדהה עם הדברים, הסכים לנכונותם והפנים אותם, זו היא הצלחה בחינוך. והמבחן האמיתי לכך הוא: האם הילד מתנהג בהתאם לערכים שחינכנו אותו אליהם גם כאשר אין אנו נמצאים עמו. אלא ברחוב, בבית החבר, בחצר בית הספר, ו... בעתיד לאחר שיתבגר ויהיה לאיש ולזקן.

* * *

נוסיף, כי כל הטבה אמיתית היא כאשר מביאים את המקבל לעצמאות. כלומר, למצב בו יעמוד בכוחות עצמו, ללא תלות באחרים.

משום כך, הטבה נקראת בלשון הקודש: "גמילות חסד".

'גמילה' משמעה יציאה מתלות ועמידה בכוחות עצמו (גמילה מיניקה, גמילה מהרטבה, גמילה מעישון וכדו'). ואילו 'חסד' משמעו קבלה מאחר ותלות בו.

הצירוף 'גמילות-חסד' בא לומר, שמידת החסד האמיתית היא כאשר הנותן מסייע למקבל לעמוד בכוחות עצמו ולהיגמל מחסד (כגון שמסדר לו מקום עבודה קבוע לפרנסתו).

זוהי אפוא מטרת כל מערכת הפעילות בחינוך ופסגת המערכת החינוכית, להביא את הילד לעמידה בכוחות עצמו, עד שגם כאשר יזקין "לֹא יָסוּר מִמֶּנָּה" - מהדרך החינוכית אותה כל כך התאמצנו להקנות לו.

ההכרח והתועלת שבהצבת היעד החינוכי לנגד עיננו תמיד

כאשר אנו יודעים מהו היעד אליו אנו חותרים להגיע, נשאל את עצמנו לפני כל פעילות חינוכית בצורת הדרכה, או נזיפה, או ענישה: "האם צורת התנהגותי כעת עם הילד תוביל את ילדי ליעד המצופה, או תרחיק אותו ממנו?" ובמילים אחרות: האם לאחר דיבורי או פעולתי המתוכננים, יתחיל תהליך של הפנמה והזדהות בלב הילד עם המסר החינוכי שברצוני להקנות לו, או שמא אדרבה, דווקא בגלל דיבורי או פעולתי זו, הוא יתרחק ויסלוד מהמסר החשוב, ואפילו ישנא אותו?

מפליא לראות עד כמה בכוחה של מחשבה קצרה זו לחולל מהפך בהתנהגותנו עם הילד. ההורה המופתע עלול לגלות כי אמירתו וצורת התנהגותו כעת עם הילד באה רק כתוצאה מהעלבון האישי שלו ומכעסו על הילד על שלא ציית להוראתו, ולא מתוך מטרה טהורה לחנכו לטובת עתידו.

זקן המשגיחים הגה"צ הרב שלמה וולבה זצ"ל, הנודע בהבנתו הרבה בנפש האדם, כותב בספרו "עלי שור" (עמ' רס), שעל הורה המכה את ילדו  לבדוק עם עצמו היטב מה המניע שלו. אמנם הוא בטוח שאינו אלא 'מחנך' את הילד, אך אם יבדוק היטב בנבכי נפשו, ייתכן מאד שיגלה כי הוא 'מתנקם' בילד על שלא שמע בקולו. יתכן שההורה נפגע או כועס מכך שלא ציית הילד לדבריו ופגע בכבודו, ולכן הוא זועם עליו ומכה אותו (ראה על כך בהרחבה להלן בפרק "הענשה – האם להעניש וכיצד?")

לפיכך, על כל דיבור של תוכחה עם הילד, לבוא מתוך מחשבה והתבוננות, וחיפוש מסילות ללב הילד, באמצעות ניסוח נכון, שפת גוף מתאימה, וטון דיבור אוהב ומשכנע.

על כל אלה להיות מותאמים לאופיו של ילד זה, מבלי להתרשם מההצלחה החינוכית באמצעות שיטה שונה שהתאימה לילד הקודם ופעלה באופן נפלא.. שהרי כבר הכריז החכם מכל אדם ואמר: "חֲנֹךְ לַנַּעַר - עַל פִּי דַרְכּוֹ!".

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.