ילדה של אבא: "ביום הולדתה של שבו’ש ז"ל קיבלנו משמיים חיבוק ענק"

"לשבו'ש ז"ל, ילדתי הקטנה, שנפטרה ממחלת הסרטן היה בכ"ט חשוון יום הולדת", משתף האב שלום גבאי, "היא הייתה אמורה להיות בת-שבע". האב כותב בימים אלה ספר המגולל את סיפורה האישי של משפחתו, עם גילוי מחלתה של בתו, ליוויה וההתמודדות עם אובדנה. "תמיד ידעתי שיומולדת זה יום שמח", הוא ממשיך, "לאחרונה הייתי בדילמה. רבי נחמן אומר שיום הולדת זה יום שאלוקים החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלעדיך. לפני שבע שנים אלוקים החליט שהעולם לא יכול להסתדר בלי שבו'ש שלנו. אחרי חמש שנים הוא החליט שהעולם כן יכול להסתדר בלעדיה - אז הדילמה שלי היא האם יום הולדת זה יום שמח?".

מי שגם שאלה את עצמה את השאלה הייתה דודה של שבו'ש, אחות אימה, שחיכתה כבר 17 שנים לפרי בטן. לאורך תקופת המחלה טיפלה באחייניתה במסירות נפש. האב: "אומנם אנחנו לא שואלים את אלוקים שאלות, אבל לו מותר לענות תשובות". התשובה שהוא בחר להעניק לדודה של שבו'ש, וגם להוריה הגיעה ביום הולדתה של הבת בדמות שני תינוקות - בן ובת. "הם נולדו ביום אחד לאחר 17 שנה של דמעות ואכזבות, עם תפילה של ילדה אחת מול כיסא הכבוד", אומר האב.

"לא עצרנו לשאול שאלות" 

בת-שבע אסתר ז"ל, ילדה מתוקה שכונתה שבו'ש, היא בתם של שלום (36) ואביטל (35) תושבי בני-ברק. כשהייתה בת שלוש חלתה במחלה קשה. אחרי שנתיים, בכ"ד כסלו היא נפטרה, אחרי שרשרת של אשפוזים וטיפולים שעברה. "היו לה כאבי בטן והחלטנו לפנות לרופא", משחזר האב את גילוי המחלה, "הרופא חשב שהיא סובלת מתולעים בקיבה. אשתי, אביטל דאגה והחליטה לפנות לבירור מעמיק יותר".

חרדותיה של האם התאמתו: "המוקד הרפואי שאליו הגענו הפנה אותנו לבית החולים", ממשיך האב, "משם כבר לא חזרנו הביתה. אחרי סדרה של בדיקות אושפזה שבו'ש בבית חולים שניידר. מאותו הרגע החיים שלנו השתנו מהקצה אל הקצה. אומנם בהתחלה זה היה זעזוע נוראי, אבל מאחר שהיו סיכויים טובים להלחמתה היינו אופטימיים, והתפללנו להחלמתה. מיד הבנתי שמדובר בסיטואציה של 'צו 8', צו גיוס למלחמה על החיים של שבו'ש, ואנחנו כאן כדי להילחם על כל הקופה, ומכל הכיוונים".

במשך שנתיים שבו'ש אושפזה לסירוגין, קיבלה טיפולים, שוחררה הביתה וחוזר חלילה. במקביל, ארגוני עזר שונים נרתמו לסייע למשפחה, כמו גם הדודה, אחות אימה של שבו'ש, שמתגוררת בסמוך לביתם.

(צילום: אלבום פרטי)

"הדודה, שממילא הייתה מגויסת לעזרה וטיפול בילדינו, נרתמה ביתר שאת לטיפול בשבו'ש. הן נקשרו והפכו לחברות טובות. היא ממש נשאה בנטל. אשתי נלחמה עם דמעות, ושבו'ש עצמה, ילדה חיננית ושנונה, הייתה גיבורה בצורה שאי אפשר לתאר. היא התמודדה עם טיפולים לא פשוטים, וסבלה לא מעט. אשתי ואני הבנו שאנחנו בשיא המלחמה, ממש באמצע הקרב, ולא עצרנו לשאול שאלות כמו: 'למה אנחנו סובלים?'. המשכנו, ולא היו לנו טרוניות".     

האם אביטל: "שאר הילדים לא חוו את המחלה של שבו'ש כתקופה טרגית בחייהם. ברגע שאדם שמח - הוא מושך אליו שמחה. הכי קל זה להישאב לייאוש ולעצבות. כל הזמן אמרתי שבבית אין שום דבר. יש ילדה אחת שהולכת לבית חולים במקום לגן, ומביאה הפתעות לאחים שלה. שידרנו שזאת לא צרה בכלל. זה ניסיון שהקב"ה שלח לנו - ונתמודד אותו. בשלב מסוים המחלה של שבו'ש דעכה. היה לנו קשה להכיל את זה, אבל החלטתי שאני לא אתן למחלה הזאת להרוס אף אחד.

"הכנתי תוכנית משפחתית לימי החנוכה, וכל יום אחרי הדלקת נרות ישבנו יחד, כאילו שאנחנו משפחה הכי נורמאלית, לקחנו גיטרות ושרנו עם הילדים. זה מה שהחזיק את המשפחה. ברגע שאדם נותן מעצמו ורוצה לעשות אווירה טובה הקב"ה נותן לו כוחות".

"הקב"ה מחבק את שבו'ש"

איך נפרדים מילדה אהובה? כמעט בלתי אפשרי לחשוב במונחים כאלה. חצי שנה לפני פטירתה של שבו'ש היא סיפרה לאביה חלום. האבא: "היא חלמה שהיא נכנסת לבור עם מים ומכסים אותה. לא הבנתי את פשר החלום, אבל ביום פטירתה הוא התבהר. שבו'ש נפטרה בשבת בבוקר, כמה ימים לפני כן לא ירדה טיפת גשם, אבל בהלוויה שלה החל לרדת גשם, וכפי שהיא חלמה - הכניסו אותה לבור עם מים.

"היא נפטרה בבית החולים. לא ידענו שאלה השעות האחרונות שלה. לפני כן היא הייתה בבית. היא התקשתה לנשום, ולכן לקחנו אותה לבית החולים. בזמן שהיא שכבה במיטה נישקנו וחיבקנו אותה, היא מצידה ביקשה שאספר לה את הסיפור שהיא אהבה. לאחר מכן היא נפטרה, מוקפת באהבה שלנו. בהלוויה שלה סיפרתי שכשהיא נותחה היא שאלה אותי: 'אבא, למה עושים לי ניתוח?' השבתי שהניתוח נועד כדי שלא תכאב לה הבטן. אחרי ניתוח ארוך ומורכב, שבוצע בהשתתפות גדולי הרופאים, היא השתחררה ועברה לטיפול נמרץ עד להתאוששות.

"אחרי כמה שעות היא צעקה: 'אבא, זה לא נכון' שאלתי אותה, 'למה את מתכוונת?' והיא השיבה: 'עכשיו הבטן כואבת אפילו יותר'. אני בכיתי וצחקתי יחד. בכיתי בגלל שכאב לה, וצחקתי בגלל שהבנתי שעשיתי את הדבר הנכון. על אותו משקל -   כשיהודי בצער הקב"ה צוחק ובוכה יחד איתו. בכל התקופה שעברנו רק האמונה בבורא עולם נתנה לנו כוחות. בסיטואציות כאלה אתה מבין שבעולם הזה יש מישהו שמושך בחוטים, מביים את הכול, ואחראי להפקה. אנחנו בסך הכול שחקנים".

האם אביטל חלמה לפני כחודשיים על בתה, חלום שממנה יצאה עם מסר לחיים: "היא ביקשה שאחבק אותה", היא משתפת, "התעוררתי בעצב וחשבתי לעצמי איך אחבק אותה? הערתי את בעלי, והוא אמר לי ששבו'ש לא צריכה חיבוק, הקב"ה מחבק אותה, אבל אני צריכה לחבק את מי שאני יכולה. לחבק זה לא רק באופן פיזי אלא להעניק מילים טובות, מחזקות ומעודדות. מאז אני משמיעה את המסר הזה בהזדמנויות שונות. אני רואה מסביבי אנשים ששקועים בטלפונים וברשתות החברתיות. אפילו לא מסתכלים על השני. לפעמים כשאני משחקת עם ילדיי בגינה אני רואה אימהות עם בנות קטנות שמתחננות שהאם תייחס אליהן. אני תוהה ביני לבין עצמי אם רק הייתי יכולה לשחק עם שבו'ש שלי בגינה. אני מחזקת אנשים להיות ברוגע, ולא למהר לענות לעוד הודעה ועוד הודעה. גם לימוד הלכות לשון הרע זה חיבוק, כך אפשר להימנע מפגיעה באחר".

לאחרונה נולדו לאביטל שני אחיינים: "זה חיבוק מהקב"ה שנענה לתפילות שלנו אחרי 17 שנים. היה לי צער גדול מאוד על אחותי. התחננתי לקב"ה שירחם עליי שלא אראה את הצער שלה - והוא נענה. לאורך כל התקופה שהיא המתינה לילדים היא עזרה לי בבית והייתה יד ימני. היא נהגה לקנות לילדיי מתנות, ללכת איתם לקופת חולים אם צריך, לקפל כביסות, ולהשתתף בשמחות ובימי ההולדת. היא הייתה כמו אימא שנייה שלהם. היא ליוותה את בת-שבע לאורך מחלתה, כך שבעיני זה לא מיקרי שביום הולדת של בת-שבע היא ילדה תאומים".  

בימים אלה האב שלום כותב ספר שמגולל את סיפורם: "המסר שלנו להורים, ובכלל לאנשים שמתמודדים עם קשיים, הוא שצריך להרים את הראש ולהילחם. אנחנו הסתכלנו לסרטן בעיניים, עם המון הומור וציניות וגם רכשנו בדרך חברים טובים בלי הבדל של גזע ודת. המסר שלי הוא גם כשמפסידים את הקרב - לא מפסידים את המערכה. החיים חייבים להמשיך. ברגע שאדם מגיע לאונקולוגיה הוא קולט שהחיים שהכרנו עד כה הם 'צעצוע'. ברגע שקולטים את הסיטואציה רוצים את הדברים האמיתיים - לחיות את החיים ולהשקיע במשפחה. כשדוחקים את האדם לפינה הוא מבין מה העיקר ומה טפל".

לאביטל מסר נוסף: "אם את כבר בוכה ומורידה דמעות תנצלי את ההזדמנות לבקש או להודות להקב"ה על הטוב שהוא נותן ועל כל יום שעובר".