"פניו של הרב קנייבסקי האדימו, ולאחר מחשבה מאומצת השיב את תשובתו"

הרב חיים קוגל בסיפור נפלא על מידיותיו הנאצלות של הרב חיים קנייבסקי: "היה זה לפני כעשרים שנה, בהיותי בן 7 בכתה ג'", פותח הרב קוגל את דבריו. "ישבתי ולמדתי עם החברותא שלי בבית הכנסת 'לדרמן' בפרק 'אלו מציאות', כנהוג למתחילי לימוד הגמרא, והגענו לגמרא המפורסמת ב'אלו מציאות', הקובעת שהמוצא כסות צריך לשטוח אותו כל חודש כדי לאוורר אותו, אולם ההיתר לשוטחה הוא רק לצורך האבידה ולא כאשר נעשה לצורך בעל האבידה כדי להשתמש בו כשטיח בפני אורחים שבאו לצל קורתו".

"אני והחברותא הסתפקנו בספק 'אדיר'", ממשיך הרב קוגל לספר. "מה הדין אם בדיוק ביום השלושים, בו הוא חייב לאוורר את הכסות לצורך האבדה, הזדמנו בביתו אורחים. כך שהוא ירוויח שני הדברים כאחד.

"כל מי שכף רגלו דרכה אי פעם בתלמוד תורה תמה בשעת קריאת שורות אלו מה היה לנו? הרי שורה לאחר מכן הגמרא בעצמה מסתפקת בזה, במילותיה: 'לצורכה ולצורכו מאי?' זו הרי גמרא מפורסמת מאוד, אולם אנו היינו צעירים נמהרים ולא היה לנו סבלנות להמתין עם שאלתנו וללמוד עוד שורה בגמרא. נוסף על כך בגאוותינו הכרענו בדעתנו שאין אף אחד בבית הכנסת שיכול לפשוט את ספקותינו הגאוניות

"ומכיוון שספק זה היה בעינינו שאלה כה מורכבת, וכה חכמה, עד שהחלטנו שנינו, אני והחברותא, כי שאלה חמורה שכזו אין אחד שראוי לענות לנו ואין ביד אדם מן השורה לפושטה ואחת דינה להיות מוכרעת בלשכת הגזית בביתו של מרן הרב חיים קנייבסקי", ממשיך הרב קוגל לתאר את שאירע.

"וממחשבה למעשה קמנו ממקומנו, ופנינו אל ביתו של הרב קנייבסקי הגר בשכנות לבית הכנסת. את הדלת פתחה לנו הרבנית ע"ה כשהיא שואלת במאור פנים למבוקשינו. כאשר שמעה שיש באמתחתנו שאלה בלמוד לשאול את הרב, הכניסה אותנו מיד אל הקודש פנימה, חדר לימודו של הרב.

"רבי חיים ישב שם ספון בתלמודו, לכשהבחין בנו שאל בחיוכו הכובש והאבהי לרצוננו. שטחנו בפניו את השאלה, ונדהמנו למראה פניו של גדול הדור: בבת אחת הפכו פניו לחמורי סבר, משל שמע איזה שאלה נוראית מגדולי עולם, היה זה מחזה מרטיט, פניו האדימו, גידיו בלטו, הפחד נפל על פניו, ונראה היה כי גיהינום פתוחה לפניו", מתאר הרב קוגל ברטט. "לבסוף, לאחר דקה שלימה בה נחרשו קמטיו מתוך מחשבה מאומצת, קבע הרב שהוא חושב שמותר… כנראה... היה ניכר כי הוא אומר את הדברים כמסתפק, ואין בידו תשובה ברורה בעניין".

"כשיצאנו מבית הרב חשנו חשובים מאוד", מתאר הרב קוגל. "הרישאלתנו הטרידה את מחשבתו של גדול הדור, עד כדי כך. אם מאמץ כה ניכר היה נזקק למי שכל התורה פרוסה לפניו כעל כף ידו בכדי לענות, וגם אחרי מאמץ  גדול כזה לא השיב אלא הסתברות בעלמא, משמע, הסקנו- אני והחברותא- גאוני עולם אנחנו ועתידנו לפנינו.

"רק כששבנו לבית המדרש והמשכנו עוד שורה בגמרא 'לצורכה ולצורכו' חפו פנינו, גם בגילנו הכה פעוט הבנו מיד, שלא השאלה היא זאת שטרדה את מנוחתו של רבי חיים, אלא הפחד הנורא והמצמית שמישהו כאן, איזה יהודי בן 7 יתבייש, או לחילופין שחלילה נבין ששאלתנו הייתה משובת נעורים מטופשת. הפחד הזה, שילד יהודי ירגיש איזה גיחוך ויבין ששאלתו החמורה, המהווה את לוז עמלו בתורה, היא בעצם ילדות גרידא, פחד זה הוא זה ששיתק את הרב קנייבסקי, שהרגיש את הגיהינום של 'המלבין פני חברו' פתוחה לפניו, והמאמץ המחשבתי הכביר לא היה אלא מחשבה מעמיקה איך למצוא מוצא לסבך, וגם תוך כדי כך הווה את הפתרון עצמו שעל ידי המאמץ של המחשבה תינתן לנו תחושה כמי ששאלנו שאלה חשובה המצריכה מאמץ מחשבתי אדיר.

"הלקח שלימדני הרב קנייבסקי באותו זמן, לא יישכח מליבי מהרה", מסיים הרב קוגל את דבריו. "היה זה שיעור נורא הוד בהלכות בין אדם לחברו שראוי לו להילמד עוד ועוד".

באדיבות אתר 'דרשו'.