האומץ לקחת אחריות ולהודות בכישלון

אחת התכונות החשובות ביותר לאדם, היא לקיחת אחריות.

רבים מאתנו "מתנערים" די בקלות מאחריות על מעשינו, וכבר בראשית האנושות רואים אנו כיצד תכונה זו באה לידי ביטוי. היכן?

לאחר שאדם הראשון אכל מעץ הדעת, אלוקים הוכיח אותו: "הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ? וַיֹּאמֶר הָאָדָם: הָאִשָּׁה אֲשֶׁר נָתַתָּה עִמָּדִי - הִיא נָתְנָה לִּי מִן הָעֵץ וָאֹכֵל. וַיֹּאמֶר השם אֱלֹקִים לָאִשָּׁה: מַה זֹּאת עָשִׂית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: הַנָּחָשׁ הִשִּׁיאַנִי וָאֹכֵל" (בראשית ג', י"ב- י"ג). אדם הטיל את האחריות על חוה, וחוה הטילה את האחריות על הנחש. 

זו הסיבה שאלוקים פנה לאדם הראשון בלשון "איכה" – היכן אתה? היכן האישיות שלך? מדוע "נגררת" אחרי הסביבה שלך?

החיים מזמנים פרשות דרכים רבות, בהם נדרשים אנו לעשות או להימנע ממעשים. כל זמן שאדם אינו מסוגל לקבל על עצמו אחריות מלאה על ההשלכות של מעשיו, ספק גדול אם הוא רשאי לעשותם.

אחי יוסף ראו את יוסף מרחוק והם תכננו להורגו. המהלך היה מוסכם על כולם, לפתע יהודה גרם ל"תפנית" - "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו, מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ, וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ (ל"ז, כ"ו)". מה גרם ליהודה לחזור בו מעצת אחיו? הלא בתחילה הוא היה שותף להחלטת האחים להורגו, מדוע חזר בו לפתע?

ליהודה הייתה טענה עצומה. האחים רצו לכסות את דמו, וכפי שמבאר רש"י – "ונעלים את מיתתו". טענת יהודה היא, אמנם גזרנו את דינו למיתה ואף שיתפנו את הקדוש ברוך הוא במהלך (רש"י ל"ז, ל"ג), אולם מכיוון שאיננו מסוגלים לקבל על עצמינו אחריות מלאה על המעשה, והראיה – שחפצים אנו להעלים את מיתתו ולתרץ לאבינו "תירוץ" שחיה רעה אכלה אותו, זו הוכחה שהמעשה שלנו איננו מוצדק. אם אנו לא מסוגלים לעשות את המעשה בגלוי וללא העלמה, אם אנו לא יכולים לקבל אחריות מלאה למעשינו – אין לנו אפשרות לעשותו (רבי חיים שמואלביץ, "שיחות מוסר" מאמר "אחריות" תשל"א).

גם בתחילת פרשת ויגש, כשיוסף מתכנן להשאיר אצלו את בנימין בעקבות "גניבת" הגביע, יהודה שוב נוטל אחריות ואומר: "כִּי עַבְדְּךָ עָרַב אֶת הַנַּעַר מֵעִם אָבִי לֵאמֹר: אִם לֹא אֲבִיאֶנּוּ אֵלֶיךָ, וְחָטָאתִי לְאָבִי כָּל הַיָּמִים.וְעַתָּה, יֵשֶׁב נָא עַבְדְּךָ תַּחַת הַנַּעַר עֶבֶד לַאדֹנִי, וְהַנַּעַר יַעַל עִם אֶחָיו" (מ"ד, ל"ב-ל"ג).

אחת הסיבות שיהודה זכה למלכות, הוא מצד עומק אחריותו למעשים.

לקיחת אחריות מחייבת גם הודאה בכישלון, וכפי שמתארת פרשתנו: כשאחי יוסף באו אליו כדי לקנות תבואה, יוסף זיהה אותם מיד וביקש מהם שיביאו גם את אחיהם הקטן – בנימין. יוסף רצה להיות בטוח שאחיו ישובו ולא ייעלמו לו, לכן אמר להם שהוא יאסור את שמעון בבית סוהר, עד שהם ישובו עם בנימין. כשאחיו ראו ששמעון נלקח למאסר, הם אמרו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו, אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת" (בראשית מ"ב, כ"א). האחים מבינים שמה שאירע להם, זהו איתות שישובו בתשובה על מה שעשו עם יוסף. הם הודו שהם – ורק הם – אשמים ב"אכזריות" של המושל כלפיהם, משום שהם התאכזרו אל יוסף כשהוא התחנן בפניהם.

גם לאחר מכן, בעלילה הבאה, כשיוסף השיב את כספם לאמתחותיהם, האחים הסיקו מיד שמשהו איתם לא כשורה – "וַיִּפְתַּח הָאֶחָד אֶת שַׂקּוֹ לָתֵת מִסְפּוֹא לַחֲמֹרוֹ בַּמָּלוֹן, וַיַּרְא אֶת כַּסְפּוֹ וְהִנֵּה הוּא בְּפִי אַמְתַּחְתּוֹ.וַיֹּאמֶר אֶל אֶחָיו: הוּשַׁב כַּסְפִּי וְגַם הִנֵּה בְאַמְתַּחְתִּי. וַיֵּצֵא לִבָּם וַיֶּחֶרְדוּ אִישׁ אֶל אָחִיו לֵאמֹר: מַה זֹּאת עָשָׂה אֱלֹקִים לָנוּ" (מ"ב, כ"ז-כ"ח). 

בל נשכח, שאחי יוסף היו בטוחים במאה אחוזים שהם היו בסדר בכל עניין המכירה, אחרת הם לא היו עושים זאת, וכפי שמרחיבים מפרשי התורה. אולם למרות זאת, לאור האירועים האחרונים הם מחשבים מסלול מחדש.

קשה מאוד לאדם להודות בטעותו, ואנשים משלמים מחיר אישי כבד מאוד בעקבות חוסר אומץ לקחת אחריות ולהודות בכישלון.

התלמוד נותן דוגמא מאלפת לעניין זה: "שמעון העמסוני היה דורש כל "אתין" שבתורה". כלומר, כל מקום בתורה שמוזכרת המילה "את", היא באה להכליל ולרבות משהו. שמעו העמסוני זכה להגיע להבנה מעמיקה של כל ה"את" המוזכרים בתורה. "כיון שהגיע ל"את השם אלוקיך תירא" (דברים ו', י"ג) – פרש (חזר בו מכל הרעיון). אמרו לו תלמידיו: רבי, כל "אתין" שדרשת, מה תהא עליהן? אמר להם: כשם שקבלתי שכר על הדרישה, כך קבלתי שכר על הפרישה. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "את השם אלקיך תירא", לרבות תלמידי חכמים" (בבא קמא, מ"א ע"ב).

מדהים הדבר. לשמעון העמסוני הייתה עזרה מיוחדת משמים להבין את כל משמעויות ה"את" שבתורה, ובגלל "את" אחד, שהוא לא יודע מה הוא בא לרבות, הוא ביטל את כל "הנוסחה" שלו. מה יהיה על כל המאמצים שלו עד היום? זו גדלות של אדם. אם השיטה לא מסתדרת, אני נוטל אחריות ופורש! עד שבסוף רבי עקיבא נחלץ לעזרתו וגילה לו את משמעותה של אותה "את".

"ואין גנאי נדבק בחכם כשהוא חוזר משגיאה שנקרתה לו, או מטעות בדבר שהאמת נעלמה ממנו. אדרבה - הוא מקבל שכר מן הא-ל יתעלה על חזרתו מטעותו כשהתברר לו שטעה, כשם שהוא מקבל שכר על החזיקו באמת שההקיש מורה על אמתותה" (תשובות רבינו אברהם בן הרמב"ם, סימן פב).

כאמור, אנשים רבים שלמו מחיר כבד כתוצאה מאי לקיחת אחריות, ואנשים רבים קנו את עתידם בשכר כך שנטלו אחריות.

בידינו ההחלטה אל מי להצטרף.