"הכרת הטוב זה כל האדם": סיפורים מדהימים על רבי חיים שמואלביץ זצ"ל, ראש ישיבת מיר

הערב (שני, ג' בטבת) יחול יום השנה ה-43 לפטירתו של הרב חיים שמואלביץ זצ"ל (ב' בתשרי תרס"ג - ג' בטבת תשל"ט). הרב היה ראש ישיבת מיר בליטא, בתקופת שהותה בשנגחאי במהלך מלחמת העולם השנייה ובארץ ישראל, היה חבר במועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. מקבץ סיפורים:

1. אחד מתלמידיו מספר: "פעם הרב שמואלביץ ביקש ממני לסדר חברותות לבחורים שבאו לישיבה מחו"ל. אמרתי לרב שעדין אין לי חברותא בשבילי ואיך אני אסתדר. אולם הוא ענה לי במקום: "תעזוב את עצמך, בזכות זה שתסדר חברותות לאחרים יהיו לך חברותות טובות"...

2. רבי חיים היה מדבר רבות בשיחותיו על החובה להיות נושא בעול עם חברו בכל מצב שהוא. לדברי אחד מתלמידיו, "היה זה לפני שנים רבות. הזמינו אותי, כבוגר ישיבת טלז להשתתף בהנחת אבן הפינה שנערכה בישוב טלז סטון, וכמובן שמעולם לא עשיתי דבר ללא התייעצות עם רבי חיים, והלכתי לשאול אותו מה לעשות האם להשתתף בטקס בישיבה ולבטל סדר מהכולל או שאמשיך בסדרים שלי כרגיל.

התלמידים נדהמו: למה ביקש רבי חיים שמואלביץ מנת מרק נוספת?

"רבי חיים חשב והרהר זמן רב, ולאחר מכן אמר לי בהתרגשות עד שהדברים חדרו בעצמותי, וכה אמר לי: 'אינני יודע כמה הכרת טוב יש לך לישיבת טלז שם למדת בבחרותך לעומת הביטול תורה שיגרם לך בגין כך, קשה לי לענות לך האיך להתנהג, אולם דבר אחד ברצוני לומר לך ועליך לשנן זאת תדיר כי 'הכרת הטוב זה כל האדם', הרגשתי אז שהדברים יוצאים מלבו של לב טהור וגדול במעשים הדורש ממני מה שהוא בעצמו מקיים תמיד", מסיים התלמיד בהתרגשות.

ניגש לארון הקודש, ומתחיל לבכות לפני ה' כילד קטן

3. רבי חיים היה שופך שיחו תדיר לפני השם יתברך על כל דבר ודבר בחייו, ולא רק בעת התפילה. "לא אחת היינו רואים אותו באמצע סוגיה קשה שהתחבט בה, כשהוא ניגש לפתע לארון הקודש ומתחיל לבכות כילד קטן ולהשיח בפני השם שאינו מבין את הסוגיה והוא מבקש מה' שיאיר עיניו בסוגיה הסבוכה".

4. "בשנים האחרונות נהג להשתטח עם תלמידיו במקומות הקדושים: כותל המערבי, קבר רחל, מערת המכפלה, וקבר רשב"י במירון. ובכל מקום התפלל בדמעות שליש, בתחינה קורעת לבבות, לישועת ישראל.

סיפור מפורסם עליו התרחש בקבר רחל, כאשר פתח ואמר באידיש: 'אמא, משמים אכן אמרו לך 'מנעי קולך מבכי', אבל אני בנך חיימק'ה אומר לך, אל תרפי, אל תמנעי קולך, אל תחדלי לבכות ולהתחנן בעד זרעך השרויים בצרה עד שירחם האלוקים עמו ויגאלנו".

רבי חיים שמואלביץ בסיפור מיוחד על מלחמת ששת הימים

5. באותו זמן שהיה רבי חיים בקבר רחל ונשא את דבריו הנרגשים, עמד סמוך למחיצה והגיע לאזניו קולה של אשה שעמדה סמוך למחיצה מעבר השני, ומתחננת לפני הקב"ה. היא היתה חשוכת ילדים, וכבר עברו כמה וכמה שנים מהחתונה ועדיין לא נתברכה בילדים, וצערה היה נורא ואיום. פתאום פתחה ואמרה כך: 'רחל אמנו, הלא גם את היית חשוכת ילדים, ואת יודעת היטב את גודל הצער והעגמת נפש הכרוך במצב כזה, תהיי את מליצת יושר שאזכה גם אנוכי לבן כמו שזכית את'.

כאשר רבי חיים שמע מלים אלו, נתמלא התרגשות מתפילתה התמימה של אותה אשה, ופנה אליה באמרו: 'מובטחני שתפילתך נתקבלה, ובודאי תזכי לשנה הבאה לבן, ואני אהיה סנדק', ואכן כך היה.

חשבתי שטוב יהיה אם אשפוך את הדמעות בכותל

6. באחת הפעמים פגש הרב שלמה זלמן אוירבך את רבי חיים שמואלביץ בכותל המערבי. לפליאתו של הרב אוירבך, רבי חיים עמד רק רגע אחד בודד על יד הכותל ומיד חזר. כאשר עבר על יד הרב אוירבך, הסביר לו את הסיבה לכך: "לא באתי לומר תהילים, רק שאדם אחד היה בביתי והזכיר לי חולה קשה, התרגשתי מאד ורציתי לבכות, חשבתי שטוב יהיה אם אשפוך את הדמעות האלו בכותל. באתי, הזלתי שתי דמעות ואני חוזר"...

7. על כל צרה, של יחיד או של רבים, היה הרב שמואלביץ זועק ומתפלל עד שהפרשה באה אל קיצה – לטוב, או חלילה, למוטב. ב'פרשת אנטבה' חלה מרוב צער והרעיש עולמות בתפילותיו ובקריאותיו להתחזק. כאשר רבי יצחק הוטנר זצ"ל נשבה בידי המחבלים כחודש ימים, יצא הרב שמואלביץ למסע התעוררות נמרץ כשהוא מזכיר בתפילותיו שלא לנוח ולא לשקוט ולבקוע רקיעים בתפילות. כאשר התקיימו עצרות תפילה בכותל המערבי לרפואת גדולי ישראל וכדומה, היה מקדים את שיעורו מהערב לצהרים בכדי שיוכל להשתתף עם הציבור בזמן שנקבע.

נפטר בג' בטבת ה'תשל"ט. ונקבר בהר המנוחות בירושלים בהלוויה מרובת משתתפים. הרב שך, שהספידו, אמר: "משמת רבי חיים בטלו השקדנים".

יהי זכרו ברוך.

לכישת ספרו של הרב חיים שמואלביץ "שיחות מוסר", לחצו כאן.