סיפור פרידתם ופגישתם של יעקב ויוסף הוא סיפורם של הקב"ה ובני ישראל

יעקב ויוסף לא נפגשו עשרים ושתים שנה. מיותר לציין את ההתרגשות שאחזה בהם ברגע המפגש. אם היה ניתן לצלם את הרגע ולהנציח את התמונה, אין ספק שהייתה זו תמונה עם "זרמי חשמל באוויר".

יוסף מתכונן לקראת בוא אביו: "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ, וַיַּעַל לִקְרַאת יִשְׂרָאֵל אָבִיו גֹּשְׁנָה. וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל עַל צַוָּארָיו, וַיֵּבְךְּ עַל צַוָּארָיו עוֹד. וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף: אָמוּתָה הַפָּעַם אַחֲרֵי רְאוֹתִי אֶת פָּנֶיךָ, כִּי עוֹדְךָ חָי" (מ"ו, כ"ט-ל').

למפגש מרתק זה יש שתי זוויות ראיה. אחת של יעקב ואחת של יוסף. געגועי אב לבנו וגעגועי בן לאביו.

התורה מדגישה שיוסף עצמו הכין את העגלה והסוסים – "ויאסור יוסף מרכבתו – הוא עצמו אסר את הסוסים למרכבה, להזדרז לכבוד אביו" (רש"י). וכן, התורה מדגישה "וירא אליו", ומבאר רש"י – "יוסף נראה אל אביו". מה פשר הדגש על כך שיוסף נראה אל אביו, ומדוע לא נכתב בפשטות שיוסף ראה את אביו, למה נכתב שיוסף נראה אל אביו?

בנוסף, נשים לב שאל אביו? (ניתן לעיין ברמב"ןתּואהתורה מציגה רק את ה"זווית" של יוסף ולא של יעקב – "וַיֶּאְסֹר יוֹסֵף מֶרְכַּבְתּוֹ וַיַּעַל... וַיֵּרָא אֵלָיו, וַיִּפֹּל... וַיֵּבְךְּ...", יוסף הוא זה שראה את יעקב, הוא זה שנפל על צווארי אביו והוא זה שבכה. השאלה עולה מיד – היכן יעקב ב"תמונה"? מדוע עליו לא נכתב שהוא נפל ובכה על צווארי בנו? רש"י מתייחס לשאלה זו, והוא מביא את דברי חכמים במדרש: "יעקב לא נפל על צווארי יוסף ולא נשקו. ואמרו רבותינו, שהיה קורא את שמע".

מה פשר העניין? מדוע דווקא ברגעים אלו החליט יעקב לקרוא קריאת שמע?

ננסה לבאר מעט.

במפגש כה מרגש, יש מקום להרגשה גדולה של חווית ה"אני". כלומר, אני כאדם, שמתגעגע מאוד לבני ונרגש לקראת המפגש עמו. יעקב יכול היה לחבק ולנשק את יוסף, ולתת לרגשות האב שבו להתפרץ החוצה, אולם יעקב העדיף לנתב את רגשי האהבה ואת פרץ הרגשות המדהים הזה כלפי בורא עולם, ולכן הוא קרא קריאת שמע. יעקב לא מניח לרגשות הטבעיים "לזרום" בעורקיו, אלא הוא מזכיר לעצמו את אהבת השם גם ברגעי השיא שלו כאדם.

גם ליבו של יוסף הומה בים של רגשות. גלים גלים של געגוע ואהבה שוצפים בלבו, והוא יכול היה להיות עסוק באושרו האישי. אך לא! כותבת התורה: "וירא אליו" – ורש"י מדגיש – "יוסף נראה אל אביו". יוסף הניח עכשיו את ההרגשה שלו שהוא רוצה לראות את אביו, וכל רצונו כרגע הוא למלא את רצונו ואושרו של אביו. הוא יודע שאביו נמצא באותו מצב כשלו, והוא כעת עסוק בלעזור לאביו למקסם את אושרו ("לב אליהו" על פרשה זו).

במילים "ויאסור יוסף מרכבתו" טמון עומק נוסף. "מרכבה" זהו משל לכוחות הגוף המרכיבים ומוליכים את האדם. יש אנשים שהמרכבה מוליכה אותם, כלומר, הם הולכים אחר רצון גופם, ויש אנשים שלהיפך - הם מובילים את המרכבה, הם שולטים על הגוף. כאן – יוסף שלט על עצמו, ומצוות כיבוד אב שלו, גברה על אחד הרגשות החזקים הקיימים באדם.

פרידתם ומפגשם של יעקב ויוסף, זהו ב"מיקרו" סיפורם של האבא הגדול ובניו האבודים – בורא עולם ובני ישראל. גם עם ישראל יצא לגלות, וכביכול הוא "נפרד" מביתו של אביו. הגעגוע עז, בורא עולם ובני ישראל רוצים להתאחד בשנית, באופן נצחי.

לפני שיעקב יורד למצרים לפגוש את בנו, אלוקים נגלה אליו ואומר לו: "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה, כִּי לְגוֹי גָּדוֹל אֲשִׂימְךָ שָׁם. אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה, וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה, וְיוֹסֵף יָשִׁית יָדוֹ עַל עֵינֶיךָ". אלוקים מבטיח שהוא עצמו ירד עמו. כשם שהוא ירד עם יוסף, כך הוא ירד עם יעקב, וכך גם עם בני ישראל בהיסטוריה שלהם. אלוקים בעצמו יורד לגלות, ואלוקים בעצמו גם יעלה אותנו מהגלות.

זהו סימן לעם היהודי – היכן שנהיה, השם תמיד אתנו בגלות, הן בגלות הכלל והן בגלות הפרט.