מלווה חולים סופניים: "האמונה היא כלי מדהים להתמודדות עם המוות"

"אנשים מפחדים שחייהם יגמרו, זה ברור, הם הרי לא רוצים למות", מכריזה אסנת אבנעים שמלווה בהתנדבות חולים אונקולוגיים שמוגדרים רפואית כסופניים, "הם רוצים להישאר עם המשפחה ולחיות. הם מתחרטים על כל רגע שהם לא ניצלו לעשות מה שבאמת רצו.

"הם רוצים לעצור את השעון להגשים עוד חלום או שניים", היא ממשיכה לתאר, "אף אחד לא רוצה למות. להסתכל למוות בעיניים זה לא קל, אתה לא יודע איך זה יהיה. החולה לא יודע אם הוא יסבול מכאב, אם הוא יפרכס. בהרבה מקרים יש כאבים למרות שהם מקבלים משככי כאבים".

אבנעים נוגעת באומץ באחד הנושאים שיש עליו טאבו – המוות. לדבריה, המשותף לחולים הוא רצונם לסגור מעגלים, להיפרד מהעולם ומהאנשים היקרים להם, ולהתכונן כמה שניתן לפרידה האחרונה. גם היא סוגרת מעגל: "במובן מסוים אני עושה את זה כתיקון על כך שלא הייתי מספיק אמיצה להיות עם אימא שלי שנפטרה. זה הציק לי. חשבתי על זה אחר כך כמה זה אומלל שאדם מת מפחד מהמוות. זה במובן מסוים ללכת אל הלא נודע".

אז מה בעצם עושה מלווה רוחנית? לדבריה של אבנעים המשימה ברורה, שכן היא מסייעת לחולה לעבור את התקופה שנותרה לו לחיות, ולסגור מעגלים – מטלה שהופכת לקריטית עבור החולים. אבנעים (50) היא גם מטפלת ברפואה משלימה, ומתגוררת במושב הזורעים בצפון כ-30 שנים. היא חולמת להיות משפטנית רפואית. למרות העיסוק סביב ועם המוות היא בוחרת לראות את העולם בעיניים אופטימיות: "ככה זה מעצים בתובנות".

מעבדה על הגג

אבנעים נשואה למאיר ולהם חמש בנות וארבעה נכדים. עיסוקה עם עולם הרפואה, התחלות וסופים, החל כבר מגיל צעיר, כשהייתה בת תשע. "בעוד שחברותיי שיחקו בגומי וקלאס הקמתי מעבדה לחקר חיות על הגג של בית הוריי ליד דודי השמש", היא נזכרת, "הייתי הולכת לקופת חולים מבקשת צנצנות ריקות, מבחנות ומזרקים והייתי מחפשת את כל בעלי החיים שמתו ועושה להם ניתוחים. למעשה ניסיתי להחיות אותם. אחרי הניתוח הייתי מחזירה אותם לצנצנות ומחכה לראות – אולי הניתוח הצליח, אולי בעל החי יתעורר.

"בגיל עשר קיבלתי מיקרוסקופ, אחרי שבכיתי להוריי. עבדתי עם פינצטה והתבוננתי. זה מאוד סיקרן אותי. כילדה זה לא זעזע אותי, רציתי להציל את בעלי החיים ולהבין על התהליכים שמתרחשים. אחרי נישואיי למדתי מזכירות רפואית, ומהר התחלתי לעבוד בתחום. תחילה הייתי מזכירה ראשית במכון הפתולוגי בפוריה, היום אני מזכירה ראשית ומתאמת מחקרים קליניים במכון האונקולוגי. במקביל לעבודה במכון הפתולוגי, אימי ז"ל שהייתה בת 51, חלתה בסרטן מפושט והייתי צריכה ללוות אותה. היא הייתה מאושפזת במרכז הארץ ונסעתי אליה אחת לשבוע. כשהיא הגיעה לשלב הסופני של המחלה היה נורא קשה להיות שם. כשהכול נגמר ואימא נפטרה, לא ויתרתי לעצמי. באותם ימים תכננו לפתוח את המכון האונקולוגי בפורייה, הגעתי למנהלת כוח אדם נחושה בדעתי להיות מזכירה ראשית שם. התחננתי לקבל את העבודה. עברתי כמה הכשרות, אחת מהן בניהול ותכנון מחקרים קליניים, באתי עם תעודה ונכנסתי לעבודה".

לפני כשנתיים הוענק לאבנעים 'פרס דניאלי – רפואה עם לב', בטקס במעמד נשיא המדינה, רובי ריבלין ושר הבריאות הרב יעקב ליצמן. הפרס ניתן לה על "מסירות הראויה להערצה מתוך אנושיות ודאגה מתמדת לרווחת החולים ובני משפחותיהם בהיותה למופת לצוותי הרפואה בישראל".

כאמור, אבנעים מלווה חולים שגופם חדל להגיב לטיפולים. "כשהגוף לא מגיב לטיפול ולאחר כמה קורסים טיפוליים שכשלו החולה מוגדר כסופני, אין הרבה מה לעשות ושולחים אותו להוספיס בית. הוא מקבל תמיכה של קופת חולים במסגרתה רופא ואחות נותנים לו טיפול נגד כאבים. עם זאת, אין מי שידבר עם החולה ומשפחתו. אני מלווה בהתנדבות ולכן אחת לתקופה אני לוקחת חולה שזקוק לעזרה נפשית ומלווה אותו ואת ילדיו ובן הזוג. הליווי נעשה בבית עם המון שיחות על המוות, התמודדות עם המצב החדש הקיים, היכולת להכיל ולהתמודד ולנסות ליצור יש מאין".

אפשר להתכונן למוות?

"כן, אפשר להכין לכך את החולה, ואולי דווקא לחולים סופניים יש יתרון. הם יכולים להיערך לפרידה. זה לא מוות פתאומי. אנחנו רוצים ליצור מוות פחות קשה ומכובד יותר. אני מדברת עם החולה על המצב הקיים, הרבה פעמים הוא יבקש לסגור מעגלים פתוחים, ליישב סכסוכים, לכתוב צוואה, להשלים עם אחד הילדים, או להגשים חלום".

(צילום: shutterstock)

אבנעים מספרת על אחד החולים שליוותה: "הוא היה אדם מפורסם. הכרתי אותו אחרי שהטיפולים כשלו, ואכן לא היה איך לעזור לו, מלבד לתת ויטמינים וטיפול מקל. הגעתי לביקורי בית נפגשתי עם אשתו וילדיו. הוא סיפר שכשהילדים היו קטנים הם נהגו לשבת סביב השולחן, ולנגן שירים של להקות שונות. שהוא אהב את ההתכנסויות, אך עם השנים הן התפוגגו. דיברנו על חלומות, לאן אדם שואף להגיע ואם יש משהו שהוא פספס. הוא אמר לי שכל חייו הוא חי בהמתנה לממש את עצמו, לעשות משהו למען עצמו. הוא אמר שחלום חייו להשתתף באירוע חשוב בחו"ל. אז פשוט הלכנו על זה: ארגנו לו מלווה והוא טס. הוא חזר מלא בחוויות, יכולנו לראות אורות בעיניים שלו.

"שבועיים אחר כך הוא היה בקריסת מערכות. הגעתי לראות אותו ברגעי הפרידה האחרונים שלו. ביקשתי מהילדים להביא גיטרות, כל אחד בתורו סיפר לו איפה המקום שלו היה בחייהם ומה הוא לוקח להמשך. מי שרצה ביקש סליחה. ברגעים האחרונים כל המשפחה הייתה סביבו, ניגנה ושרה לו בדיוק כפי שאהב. אפשר היה לראות את המוניטור מגיב בהתרגשות רבה למה שקורה. באותו ערב הוא נפטר. לא יכולנו לבקש מוות יותר משחרר מזה. זה לא היה קל אבל התכוננו לתהליך ולפרידה בכבוד הראוי, והצלחנו לשחרר את המצפון והבטחות. זאת סגירת מעגל מהותית לו ולהם, מעין מסיבת פרידה".

להלוויה אבנעים לא נוהגת ללכת: "אני אדם רגיש, ואני חייבת לעשות את ההפרדה ולהתנתק. בעיניי ללוות חולה שמת מפחד מהמוות זאת התפילה הכי חזקה שיש. כשאני מרגישה רגשית שאני מוכנה לתהליך אני לוקחת חולה נוסף שזקוק לתמיכה. אני שם כדי להאיר את תהליך הפרידה".

במקרה האחרון שלקחה על עצמה אבנעים ליוותה ילד חרדי כבן שלוש, חולה במחלה קשה, שמצבו מידרדר. "פעם ראשונה שליוויתי ילד – זה היה קשה מאוד. לא פשוט לראות סבל של ילד קטן, למרות שהוא היה מדהים ומתוק ומתמודד. הילד ומשפחתו נאלצו לוותר נופש וטיסה בגלל שהוא לא הרגיש טוב. הם יצאו מאשפוז והיו מרוסקים ונטולי כוחות. בעזרת עמותת עזר מציון ארגנו להם צימרים, ארוחות במסעדות ופעילויות – בתרומה של אנשים נפלאים. הילד מאוד אוהב את סמי הכבאי, אז הכנו לו הפתעה ולקחנו אותו לתחנת כבאות שם חיפשנו אותו לכבאי. הוא היה בשמיים. הוא היה אמור לטוס במסוק של מד"א, אבל לצערי דקות אחדות לפני הטיסה הוא לא הרגיש טוב ושוב נאלץ לוותר על הטיסה. עם ילדים העבודה והליווי שונים. זה פורט על מיתרי הכאב". 

במקרה אחר אבנעים ליוותה אישה בשנות ה- 40 לחייה שסבלה מסרטן מפושט. "היא קיבלה טיפולים והצליחה להחזיק מעמד למרות הפרוגנוזה של ההתחלה. כשהטיפולים הפכו ללא יעילים ליוויתי אותה. היה פחות מקום לעבודה נפשית בגלל שהיא הייתה מודעת. היא לא הייתה צריכה לעבור תהליך של התגברות על הכחשה והפחד להסתכל למוות בעיניים. היא הייתה אמיצה ויותר הקשבתי לה. לא כל אחד מסוגל לשמוע שיחות כאלה על המוות. עבדתי איתה במגע, רפלקסולוגיה, איזון גוף נפש, ושיחות טלפוניות על בסיס יום יומי. היא נפטרה ועברנו תהליך מאוד מעצים".

אבנעים יכולה להצביע על ההבדלים בהתמודדות של נשים וגברים עם המוות: "רוב הנשים שליוויתי היו יותר מודעות מגברים ויותר מסופקות מחייהם. הגברים חיו עם תחושת שהם דחו את הרצונות שלהם וגדלו על אוטומט. נשים גם היו יותר מכילות".

החיים כאן ועכשיו

לדברי אבנעים, אנשים מאמינים מתמודדים אחרת: "לאנשים שמאמינים בבורא עולם יותר קל להתמודד עם סוף החיים. אין כל כך נחמה למי שלא מאמין, הם באים ממקום של כעס. אדם מאמין מקבל את המוות כעובדה. הוא יודע שאם בורא עולם יצר מציאות אז זה משהו שהוא יכול להכיל. האמונה היא כלי מדהים להתמודדות עם המוות".

ומה בנוגע למשפחה הקרובה? איך היא מגיבה לחולה?

"הרבה פעמים דווקא הקרובים לא מרגישים בנוח לדבר על המוות עם הקרובים אליהם. זה דורש מהם להתמודד עם אדם שהולך למות, והרי זה לא נעים, כי הם בעצמם עוד ימשיכו לחיות. הכי חשוב עם החולים זה לשמור על תקווה. כשאי אפשר אני מדברת איתם באופטימיות על המוות. זה אומר לנסות לגרום להם לפחד פחות מהמוות. כמו שאתה לא מתפלא שנולדת, כך תבין שזה חלק מהבריאה שתמות".

בשש השנים האחרונות היא ליוותה למעלה מ- 20 חולים: "היו חולים שלוותי כמה שבועות וזה הסתיים מהר. היו חולים שליוותי במקביל כמה חודשים. זה כולל פגישות בבית אחת לשבוע. יש הרבה תובנות על חיים ועל איך החיים לפעמים לוקחים אותם למקום שמאבד את החיות. אנחנו לא בוחרים למי ומתי להיוולד, אבל אנחנו כן יכולים לבחור מה להיות. אנחנו גם לא תמיד יכולים לבחור איך המוות ייראה, אבל יש מצבים שזה מתאפשר. כולם רוצים לחיות אבל כשאדם יודע שהסוף קרב, והוא יכול להתכונן, אז הוא סוגר מעגלים ובהרבה מקרים עושה דברים מפתיעים".

איך את בעצמך מתמודדת עם העיסוק האינטנסיבי במוות?

"אני רואה את היכולת שלי לעשות את זה ממקום אמוני. לא אני זו קבעתי את הגורל של האדם, הוא בידי שמיים ובורא עולם - אבל לי יש הזדמנות להיות חלק מהתהליך שלו ולהקל עליו ועל משפחתו באופן משמעותי. אני קמה בבוקר מלאת אנרגיה, ובאה לעבודה בה אני נותנת את כל-כולי, ועושה את המקסימום. כשאני מסיימת אני משתדלת להשאיר הכול שם. הליווי ממלא אותי. אני אוהבת את החולים, צומחת מהם ודרכם למדתי על עצמי. אני מבינה את התפקיד שלי - להיות לצידם בסוף חייהם. הייתה לי חולה שהחזקתי לה את הידיים בגלל שאף אחד מבני משפחתה לא היה מסוגל לעשות את זה. היא אמרה לי: 'אני פוחדת למות לבד'. הבטחתי לה שאהיה איתה עד הסוף. החזקתי לה את היד עד שזה נגמר. ברגע של המוות רואים את המוניטור דועך עם הזמן ואז הפס מתיישר. יש נשימות אחרונות ובמבע האחרון נשקף מבט אל האופק.

(צילום: shutterstock)

"אישית", מספרת אבנעים, "אני מלאת תובנות מהתהליכים שאני עוברת עם האנשים. אחת מהן היא שצריך לחיות עם משמעות ולא לדחות את האהבות שלנו. אם אנשים אוהבים לרקוד – שירקדו. אם חולמים לעשות משהו – שיעשו. אף אחד לא יודע מה יהיה מחר. זה נותן לך פרופורציה כאדם לדעת שאת כאן באופן זמני בלבד. לחבריי ולקרובי אני אומרת: 'תבחרו לחיות היום ולא מחר. אל תיקחו ללב דברים, תתרחקו מסביבה לא טובה, ותבחרו איזה תוכן ייכנס אליכם'".

את פוחדת מהמוות?

"פעם פחדתי מאוד. בתור ילדה נלחמתי שהוא לא יקרה, היום אני לא פוחדת. כשמסתכלים על המוות בצורה מכוננת מבינים שזה חלק מתהליך החיים, המוות הוא מקביל ללידה, ובורא עולם קובע מתי הוא יקרה".