האין זה מדהים? ההרגל משכיח עד כמה מדהימה מציאותנו

אנו כל כך רגילים למציאות סביבנו, למציאות הטבע, למציאות הבורא, למציאותה של היהדות, שאין אנו מעלים על דעתנו את רמת המופלאות הקיצונית שבכל אלה.

השגרה מתישה, מעייפת, וכך, מסוגלת להשכיח אמת הנמצאת מתחת לאפנו. אם רק נשפיל אפנו ונפקח עינינו להתבונן - כי אז נגביה לבנו לשמים, ויראו עינינו מציאות מופלאה מכדי לבטאה במילים.

נתחיל מן הגשמי: נתבונן על המציאות החושית, המדעית, שנתגלתה לנו במאה האחרונה, פלאי בריאה מבהילים בעוצמתם. אנשים משתוממים על גודלו הבלתי נתפס של היקום, אך מדהים ממנו היא מסגרת היקום - חוקי הפיזיקה שנתגלו, אשר סותרים את כל תפיסותנו האנושיות על מקום ועל זמן.

עצם הרעיון הבלתי נתפס של אפסיות החומר - כל האטומים נמצאים בתנועה מתמדת, ובלעדי תנועתם היה כל היקום יכול להתכווץ בראש סיכה!

גם מושג הביולוגיה מפליא עד מאוד, עולם שלם ונסתר מן העין של מיליוני חיידקים בכל חפץ - שהם כבעלי חיים נושמים, אוכלים ונאכלים, צדים ומתגוננים ומתרבים.

אף גופנו בנוי מביליוני תאים זעירים, שכל אחד מהם מורכב יותר מן מכל המפעלים בארצנו. הדנ"א שבגרעין התא הוא כמחשב-על המונה מאות אלפי דפים של מידע מוצפן, ספרים מזעריים ומכונות מורכבות שלא ניתן לראותם בעין.

כן, המציאות הפיזית היא מופלאה מאוד, בלתי ניתנת לתפיסה. רק יכולתנו לדעת את העולם הזה - מקצתו - הוא פלא שצריך להודות עליו.

אך לא רק המציאות המדעית היא פלא, כי אם עצם המודעות למציאות היא פלא מפליא מאוד.

הגו בנפשכם, האין זה דבר מדהים מאין כמותו, להיות מודעים למציאות סביבנו, ולדעת שהיא נבראת? בעלי החיים אינם מודעים לעצמם ולא מסוגלים להתבונן על מציאותם, אך אנו מודעים לעצמנו ולמציאות. האין זה מדהים שאנו בריות חיות וקיימות בתוך מציאות שבה ניתנה לנו ידיעה והבנה שאנו קיימים בה?

אך כל אלה מתגמדים - מתגמדים ממש - בפני הידיעה הגדולה מכל, אותה מונה הרמב"ם בראש הלכות יסודי התורה: "יסוד היסודות ועמוד החכמות, לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל הנמצא; וכל הנמצאים מן שמיים וארץ ומה ביניהם, לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

הנה מחשבה מפליאה מאוד: האין זה מדהים לדבר עם הבורא? הביטו על הארץ, הביטו על השמים, וכעת דמו בנפשכם - אנו מדברים בפינו ולשוננו אל מי שברא כל אלה. את הארץ המופלאה עלינו אנו עומדים, את כל החלל האדיר שמעלינו, ואין מקום שריק ממנו - "לית אתר פנוי מיניה" (תיקוני זוהר קכב, ב). אליו אנו פונים בתפילה!

ישנן מאות ביליוני גלקסיות וכוכבים בחלל הרחב, ומי שברא את כל פלאי הטבע האדירים הללו מתבונן עכשיו בכל אחד מאיתנו, יודעו לפני ולפנים.

האין זה מדהים לדבר עם מי שמחזיק ברגע זה את גלגל השמש? את מי שמקיים בכל עת יקום שלם, ערפיליות, גלקסיות, כוכבים וכוכבי לכת. הכינויים "מלך מלכי המלכים" ו"בעל הכוחות כולם" הם כמשמעם וכפשוטם.

(צילום: shutterstock)

אנו מדברים אל אדם בשר ודם, ויודעים שהוא כלה ואנו כלים מן העולם הזה. אנו מדברים על חפצים יפים, והם כלים ומתחלפים. אנו מדברים על הטבע, אף הוא מוגבל ותלוי במקום ובזמן. כל דיבור היוצא מן הפה - הוא כהבל על הבלים - מלבד דיבור המתייחס אל יוצרנו, צור העולמים.

כיצד מילים יוצאות מפינו - הברות וצלילים - והן מסוגלות להביע רעיונות על המציאות האמתית והגדולה ביותר שיכולה להיות, לדבר אל אלוקים שמעבר לכל הברה וכל צליל?

האין זה מדהים לדבר אל הנצח? אל מי שהיה הווה ויהיה, חי לפני העולם ויתקיים לעד ולעולמי עולמים. אל האחד שאינו משתנה לעולם.

האין זה מדהים לדבר אל מישהו כל כך גדול? אינסוף - שאין שני לו. בעל כוח - שאין כוח דומה לו. אחד - שאין אחדות כמותו. וברגע הזה, בהווה הזה, יש לנו יכולת לחשוב אודותיו, להכיר במציאותו ואפילו לדבר אליו, לעובדו. היש גבול לפליאה?

תנו לאדם את כל האוצרות שבעולם, את כל רצונותיו, אך מה כל אלה שווים בפני רגע אחד ויחיד של הכרת האמת - מציאות ה'. רגע אחד ויחיד בחיינו שבו אנו מסוגלים לעמוד לפני מלך מלכי המלכים, לדעת שהוא קיים בלבבנו, ולדבר אליו בפינו?

"ויאמר ה' אל אברם לך לך מארצך... אמר רבי יצחק: משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום, וראה בירה אחת (-עיר) דולקת. אמר: תאמר שהבירה זו בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה, אמר לו: אני הוא בעל הבירה! כך, לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם הזה בלא מנהיג? הציץ עליו הקב"ה ואמר לו: אני הוא בעל העולם!" (בראשית רבה, לט, א).

אין מילים. אדם הולך כסומא בערפל - אך לעתים בולט רגע של התבוננות, רגע בולט של אור מנצנץ באפילה, והרגע הזה שווה יותר מכל הרגעים האחרים, כשהוא קולט - מנין האור.

מי שמחולל את המציאות - מקשיב לנו

כותב הרמב"ם בסיום הלכות מזוזה (פרק ו):

"חייב אדם להיזהר במזוזה, מפני שהיא חובת הכול תמיד. וכל עת שייכנס וייצא, יפגע בייחוד שמו של הקדוש ברוך הוא, ויזכור אהבתו, וייעור משינתו ושגייתו בהבלי הזמן; ויידע שאין שם דבר העומד לעולם ולעולמי עולמים, אלא ידיעת צור העולם, ומיד הוא חוזר לדעתו, והולך בדרכי מישרים".

עצם המחשבה שמי שמחולל את המציאות כולה מקשיב לנו, היא מתנה שאי אפשר לעמוד על טיבה ולהעריך את כבודה. היש עניו יותר מבורא עולם - מלך המלכים - אשר מקשיב לתפילתו של אדם זעיר? דוד המלך ע"ה התפלא על כך: "כי אראה שמיך, מעשה אצבעותיך, ירח וכוכבים אשר כוננת. מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו: ותחסרהו מעט מאלוקים, וכבוד והדר תעטרהו" (תהילים ח, ד).

למרות זעירותנו, השם יתברך מעטר אותנו כבוד והדר, מקשיב לנו ומשגיח עלינו - משיב לנו בכן ולא. אין הוא אדם ולא דומה לאדם, אך מודע לנו יותר מכל אדם, כי הוא ברא את המודעות, את שכלנו, אף את מידת האהבה והרחמים נתן בלבנו - "ונתן לך רחמים ורחמך" (דברים יג, יח).

האין זה מדהים שכל מחשבה שאנו מסוגלים לחשוב, כל רגש שאנו מסוגלים לחוש, כל חוויה פיזית, חושית או נפשית, היא יצירה שהבורא תכנן וטבע בנפשנו לחשוב ולהרגיש? האין זה מדהים לראות את רצון ה' בתוכנו?

ה' יודע מחשבות אדם, והוא יתברך נותן לאדם את היכולת לבטא את מחשבותיו במילים: "ויאמר ה' אליו: מי שם פה לאדם, או מי ישום אלם או חרש, או פיקח או עיוור, הלא אנוכי ה'" (שמות ד, יא).

הרהיב לבטא זאת דוד המלך ע"ה: "ה' חקרתני ותדע, אתה ידעת שבתי וקומי... וכל דרכי הסכנתה... כי אין מילה בלשוני, הן ה' ידעת כולה. אחור וקם צרתני ותשת עלי כפכה, פליאה דעת ממני, נשגבה לא אוכל לה.

אנה אלך מרוחך ואנה מפניך אברח. אם אסק שמים שם אתה, ואציעה שאול הנך... גם חושך לא יחשיך ממך, ולילה כיום יאיר כחשיכה כאורה. כי אתה קנית כליותי, תסוכני בבטן אמי... גלמי (-עוברי) ראו עיניך ועל ספרך כולם יכתבו, ימים יצורו ולו אחד בהם (-ימי חיי נסקרים כולם ברגע אחד לפניך)... חקרני אל ודע לבבי, בחנני ודע שרעפי. וראה אם דרך-עוצב בי, ונחני בדרך עולם" (מזמור קלט).

* * *

אדון כל הנפלאות, לא רק משגיח ומקשיב לנו, אלא מסר לנו תורה ומצוות להנחותנו בדרכו, ליישר את אורחותינו וללמדנו כיצד לזכות לקרבתו הנצחית. בורא עולם בחר בשליחים ללמדנו רצונו, בראשם משה רבנו גדול הנביאים.

האין זה מדהים שמי שחולל את עשרת המכות, את יציאת מצרים, את מעמד הר-סיני, בחר בנו לעמו?

מי שברא את השמים ואת הארץ דיבר אל כל עמנו, ומסר לנו הוראות יצרן.

הפיוט "דיינו" בהגדה של פסח מדגיש את מספר הצדקות והחסדים שגמל עמנו הבורא ביציאת מצרים ובמדבר - נסים כה רבים בתולדות עמנו אינו דבר מובן מאליו.

אלוקים הציל את עמנו אינספור פעמים, והחזיק אותנו חיים וקיימים במשך 3300 שנה - בזמן שכל העמים סביבותנו נכחדו ונעלמו בנבכי ההיסטוריה. אנו עם היסטורי, "עם הספר", יש לנו היסטוריה עשירה מכל עם. האין זה כבוד גדול מאוד?

האין זה מדהים לדבר אל מי שכל הנביאים והחכמים דיברו אליו?

האין זה מדהים לקרוא אותה קריאת שמע שקרא משה רבנו, רבי עקיבא והרמב"ם? התפילות והברכות מחברות אותנו לאבותינו - לחכמי וצדיקי כל הדורות - בקשר חוויתי ורוחני. אנו קוראים אותן מילים, פינו ולבבנו פונה לא-ל האחד שמאחד בין כולנו.

האין זה מדהים לקרוא בתורה מילים שאלוקים הכתיב למשה רבנו, ולקיים מצוות שהבורא רוצה מאיתנו יצירי כפיו?

אנו שומרים שבת שבורא עולם ציווה עלינו לשמור. אנו מניחים תפילין שבורא עולם ציווה עלינו להניח. לא אדם ציווה - אלא יוצר נשמתי. יוצר גופי. יוצר חיי - הפניים והחיצוניים.

הביטו וראו כי עצם היכולת שניתנה לנו להאמין בו, הבחירה החופשית לעובדו במחשבה בדיבור ובמעשים - היא עבודה שאין נכבדה ממנה. אף האדם האדיש ביותר לא יוכל להישאר אדיש אם נשיא ארצות הברית יבקש להתארח בביתו, אפילו רק ישמע מה יש לו לומר מבלי להשיב ל'תפילותיו'. ואם הנשיא יטיל עליו איזו מטלה פוליטית - יהיה זה לכבוד גדול מאוד עבורו. אך מה בין בשר ודם לבין יוצר המציאות כולה? הוי אומר, עבודת השם היא בעצמה מתנה, כל תפילה שיוצאת מפינו היא מתנה. הרי זהו כבוד שאין גדול ממנו - לקיים רצון בוראנו המבקש אותנו למשימתו.

על כך ייתן לנו שכר לעולם הבא - האין זה דבר מדהים מאוד, לקבל צדקה על צדקה? הצדיק זוכה לצדקה על צדיקותו, אך גם צדיקותו היא צדקה.

אבינו שבשמים נותן ונותן, ואנו כילדים מחשיבים את יוקר מעשינו, נוטלים את שכרנו המגיע לנו ואפילו מבקשים עוד... אך שום דבר לא מגיע לנו בזכות, כי הכול צדקה. האין זה מדהים לקבל כל כך הרבה מתנות חינם מיוצרנו?

אם רק היו עיניים לראות ולב להרגיש את יוצרנו, כי אז כל חיינו היו נראים ומרגישים אחרת, היינו במימד אחר לחלוטין של מציאות. אך מה נעשה ושטף החיים מעוור - מכניס אותנו לשגרה כמעט אוטומטית של מחשבות ושל מעשים; מטלות החיים שבכל יום, עול הפרנסה, התמודדויות שונות, נסיונות אישיים, קשרים בין בני אדם החל מחברויות חובות וחיכוכים ועד פוליטיקה בין מדינות...

אך די ברגע אחד כדי לעצור זרם המחשבות הארציות, את שטף החיים, להתבונן ולראות מי ומה אנחנו, היכן אנו נמצאים ולפני מי אנו עומדים ברגע זה! לו רק היינו מבינים שגן-עדן נמצא פה, ברגע זה של הוויה מול בורא ההוויה. קיבלנו את המתנה הגדולה ביותר שיכולה להינתן ליצור חי - עצם קיומנו הנוכחי המסוגל להכיר בקיומו - מודעות זעירה הנוגעת במודעות הגדולה-מכל שיצרה אותה. זוהי אהבה, זוהי אמת שאין נעלה ממנה.

רק להכירו. רגע אחד של ידיעתו. רגע אחד של עשיית רצונו. האין זה הדבר המדהים מכל?