השנה, הילד שלכם כבר לא ינדנד לכם בצום

גם אצלכם בבית זה כך?

שהילדים רק "מריחים" שמישהו מההורים לא מרגיש טוב, וכבר הם מוצאים מה לבקש, מה לספר, איך להפריע ואיך להיכנס לחדר ששם ההורה נח?

גם אצלכם בבית זה כך?

שאתם צמים בקושי, כמהים לאיזו כוס קפה ופיסת עוגייה, והילדים, כאילו אין בליבם רחמים, רבים זה עם זה, מבקשים בקשות, מנדנדים ומקשים על הצום?

בבתים רבים זה קורה, וההורים שואלים את ילדיהם: "למה???".

"למה אתה מפריע לי לנוח?".

"למה אתם רבים בדיוק עכשיו?".

"מה חשוב כל כך שאתן לך בדיוק עכשיו לאכול?".

התשובה לא נמצאת שם, בלבם של הילדים, במעשיהם של הילדים ובביקוריהם התכופים בחדר שלכם. התשובה נמצאת אצלכם. כן, אצלכם!

אתם ההורים צריכים להבהיר לילדיכם שכשאתם נחים – אין מפריעים לכם.

כשאתם צמים – אין ניגשים אליכם.

כשאתם אינכם חשים בטוב – נותנים לכם מנוחה מושלמת.

לא די להבהיר לילדים. ילדים אינם מבינים מהבהרה במילים. כדי שילדים יבינו – יש לעשות מעשה, והמעשה חייב להיות חד משמעי וברור לחלוטין.

תוכלו לסגור את הדלת של החדר, אם אין שם, בחוץ, ילדים קטנים ממש, שאסור להשאירם לבדם.

תוכלו לשים אטמים באוזניכם ופשוט לא לשמוע כלום!

תוכלו להתעלם מכל קריאה, ולהסביר לילדים שאתם נחים עכשיו, ולכן לא עונים, לא מתייחסים ולא משתתפים בחגיגה.

החכמה היא לדעת שגם לכם יש חיים, ואם אתם רוצים באמת להבהיר זאת לילדים, הם חייבים להבין את זה במעשים, בהתנהגות שלכם.

עכשיו תאמרו לי בוודאי: "איך אפשר להשאיר מחוץ לחדר מהומה שלמה? מריבות? התכתשויות? בלגן שלם?".

דעו לכם, שחלק מהבלגן נעשה בעבורכם, כדי שאתם תשמעו, כדי שאתם תשתתפו, כדי שאתם תצאו, וכדי שלא תחשבו שמותר לכם להיות לעצמכם.

כבר מאז שהילדים קטנים, יש ללמדם, שלהורים יש חדר משלהם, זמן משלהם וגם רגשות משלהם.

להבהיר להם שכשאבא אומר: "עכשיו אני צם" – זה אומר שצריך לשמור על שקט מסביב, שצריך לדאוג שלאבא יהיה נוח לצום, ולא להקשות עליו לעשות זאת.

כשאמא אינה מרגישה טוב – נשמעים לבקשותיה, ובשום אופן לא מבקשים עכשיו בקשות.

מה לעשות אם הם כן מנדנדים?

לא צועקים ולא מאבדים עשתונות. סוגרים אוזניים – או באופן מעשי או באופן מחשבתי, ואומרים לעצמנו בלב: "זה בסדר שהם מבקשים. הם קטנים, או שהם הורגלו לכך. התפקיד שלי הוא ללמד אותם אחרת, ואת זה אעשה רק על ידי כך שאשמור על כבודי, על פרטיותי, על מצב רוחי".

ספרו לילדים שלכם שאתם מתחילים לצום. הסבירו להם כמה צריך לעזור לכם לבצע את הדבר הקשה הזה. אם אתם יודעים שעל פי רוב הם מפריעים – אמרו להם שמעתה לא תכעסו, לא תגערו ולא תעירו, רק תשתקו ולא תענו, כי כשצמים אין כוח לכלום, גם לא להגיב.

ילדים שיראו שאין מגיבים לנדנודיהם, ואולי אפילו האוזניים של ההורים אטומות באמת, לא ינסו להגיע ולנדנד. הם ידעו ששום דבר לא יצא מזה, אז בשביל מה לנסות?

אחרי כמה וכמה פעמים כאלה, הילדים ילמדו שבזמנים מסוימים – לא רק שלא מפריעים להורים, אלא מכבדים אותם ואת מנוחתם, אין מפריעים, ואפילו שומרים על השקט ועל האחים.

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך