בזכות מחמאה אמיתית אחת: 5,000 צאצאים שומרי תורה ומצוות

בעיר וירצבורג שבגרמניה התגורר לפני כ-150 שנה בחור צעיר בשם יעקב. באותה תקופה נשבו רוחות ההשכלה בעוז, ורבים וטובים נפלו ברשתם. יעקב, שהתייתם בצעירותו, נסחף אחרי חבריו הרעים, ולאט לאט נשכחה ממנו מסורת היהדות.

באחד מן הימים התעורר יעקב, ונזכר כי היום חל היארצייט של אביו. הוא הוסיף וזכר את הבטחתו לאביו טרם פטירתו, כי בכל שנה ושנה יזכור את התאריך ויגיד קדיש לעילוי נשמתו. יעקב ניסה להדחיק את המחשבה הזו, אך ככל שחלפו השעות הוא חש כי עליו לקיים את הבטחתו האחרונה לאביו. כך, לעת ערבו של יום, מצא יעקב את עצמו בפתח בית הכנסת הגדול בעיר.

יעקב נכנס פנימה, כשהוא מקווה שאף אחד ממתפללי בית הכנסת לא יזהה אותו. לשמחתו, היו הכל שקועים בתפילת שמונה עשרה בלחש, של תפילת מנחה, ואיש לא הבחין בכניסתו. הסומק שהציף את לחיו נרגע קמעא, וליבו חזר לפעום בקצב הרגיל.

יעקב נעמד בירכתי בית הכנסת, ממתין לעת ה'קדיש יתום' בסיום התפילה. כשהגיעה העת המיועדת נתן את קולו ואמר 'קדיש' בקול רם, תוך שהוא מחמיא לעצמו שהוא עוד זוכר את המילים הארמיות.

כאשר סיים את אמירת הקדיש, חיפש יעקב את הדרך הקצרה והצדדית ביותר להימלט מבית הכנסת, בלי להיתקל באיש. לפתע חש טפיחה חמה על שכמו. הוא הסתובב לאחור, ועיניו כמו נתקעו בחיוך ענק וחם, שמאחוריו איש הדור פנים המציג עצמו בשמו: 'שלום לך, שמי הרב יצחק דוב הלוי במברגר, ואני רב העיר. שלום עליכם וברוכים הבאים!', אמר לו הרב בחיוך רחב.

לא עבר זמן רב, עד שליבו המאובן של יעקב נמס לנוכח החום שהפיצה אישיותו של הרב. הרב במברגר התעניין בשלומו באכפתיות, והחמיא לו בכנות: "אני מעריך אותך מאוד על מאמציך לבוא לומר קדיש בקול צלול וברור ביום היארצייט של אביך. כל הכבוד על שהרוחות הסוערות בחוץ לא הצליחו לכבות את הגחלת הבוערת בלבך. אני בטוח שאביך בשמי מעל רווה היום מלוא חופניים נחת מזוקקת!"

הרב איחל ליעקב ברכת הצלחה, ונפרד ממנו לשלום. יעקב הביט אחר דמותו המתרחקת של הרב, וחש מענק בגרונו. הוא לא הצליח לעצור את הדמעות: משהו בחום של הרב המיס את לבו, גרם לו לגעגוע עז אל העולם שאותו עזב. המילים החמות והמעודדות גרמו לו לתחושה שאולי טעה בבחירת אורח חייו החדש. לאחר השיחה הקצרה עם הרב הוא חש אחרת לגמר.

יעקב שב לביתו, וניסה להמשיך בחייו כרגיל. באותו לילה בכה רבות, על אביו, על חייו, על העולם שכמעט החמיץ. אט אט החל לשוב לכור מחצבתו, ומצא עצמו יותר ויותר פעמים בא לבית הכנסת.

בהמשך התחזקותו הקים בית עם נערה יראת שמים, ונולדו להם שלושה עשר ילדים. היום, מאה וחמישים שנה אחרי, ולמרות השואה האיומה, מונים צאצאיו יותר מ-5,000 נפשות. כולם הולכים בדרך התורה והמצוות, מקפידים על קלה כחמורה, יראי שמים ואנשי אמת. 5,000 יהודים כשרים ונלבבים, מיליוני מעשים טובים שעשו צאצאיו עם השנים, מצוות, מעשי חסד, שעות לימוד תורה, עולם שלם של טוב וטוהר.

וכל זה, בזכות מי? בזכות מה? בזכות כמה מילות עידוד, איכפתיות עמוקה, התעניינות כנה בשלומו של נער בודד, ומחמאה מהלב על 'קדיש יתום' אחד. לרב במברגר הדבר ארך אולי שתי דקות, אך במעשה זו ניצלו דורות שלמים ונבנו אלפי עולמות של תורה ויראת שמים.

הסיפור המופלא סופר על ידי אחד מצאצאיו של יעקב זה, והוא פורסם בקובץ 'ווי העמודים'. המסר העולה ממנו חד משמעי: לכולנו יש הזדמנויות, לכולנו קורים מקרים כאלה: אדם זר שמבחינים בו לפתע, מישהו לא מוכר, אדם שלא ראינו עד היום. אולי אפשר לעודד ולחזק אותו...

חיוך אחד, מילה טובה, מחמאה כנה – אלה משנים חיים, מעודדים, תומכים בנפש, מחזקים את הנשמה. לעולם לא נדע אלו תוצאות ברוכות יירשמו בשמים למילה הטובה שלנו, כמה טוב וחסד יצמח מהחיוך, שכל כולו מתיחת שריר הפנים מימין לשמאל… פעולה כה קלה ופשוטה, אך תוצאותיה הרות גורל.

באדיבות אתר 'דרשו'.