רונה רמון קידשה את החיים, אנחנו מצווים גם בקדושת המתים

כמה מוזר. המזהים את עצמם תנועת ההתנגדות הבלתי רשמית לכפייה דתית, הזדעזעו לנוכח פנייתו של הרב יהודה דרעי, רבה הראשי של באר-שבע, למשפחתה של רונה רמון שלא לשרוף את גופתה. הרב דרעי פנה בנימוס וברגישות המתבקשת, אבל כנראה שעצם הפנייה הספיקה כדי להרים להם להנחתה. אוי ואבוי לו. עכשיו הם יראו לו מה זה לפנות ככה למשפחה, 'ולאיים' עליה עם ענייני העולם הבא. מה הוא והרבנים חושבים לעצמם? יש דין ויש דיין בעולם, אי אפשר לאיים ככה על חופש הפרט, ושזה יעבור בשתיקה.

כידוע, הרב דרעי הזדעזע לשמוע בתקשורת "כי המנוחה, ברוב אצילותה האופיינית, ביקשה שלא להביאה לקבורה אלא לשרוף את גופתה כדי למנוע לוויה נוספת וסבל מיותר מבני משפחתה". הרב דרעי הדגיש כי צעד חריג זה טומן בחובו השלכות הלכתיות חמורות. "בכל קהילות ישראל מקדמת דנא חשו בו זעזוע, עד שנפסקה הלכה בישראל 'שמי שציווה שלא יקברוהו אין שומעין לו', ובפרט המנוחה אשר מדבריה משתמע שלא ציוותה כן אלא כדי שלא לגרום צער מיותר לבני משפחתה".

הרב פנה למשפחה בשם רבני ודייני ישראל, "לשקול החלטה זו ולהביע את רצונכם לכבד את המנוחה בכבוד הראוי לה, ולהביאה לקבר ישראל ברגבי האדמה אשר אהבה כל כך, וגם הקריבה למענה את היקר לה יותר מכל, ושם תנוח על משכבה בשלום. וגם למען יוכלו צאצאיה לדורות עולם להתייחד עם זכרה מול קברה, אשר יהיה לגל עד ולמצבה עד עולם שהייתה להם אם גדולה בישראל".

* * * 

בפרשנות מניפולטיבית ומקוממת, היה מי שבחר לראות בפניית הרב דרעי כניסיון לכפות את ההלכה על משפחת רמון. זה נדוש ומעצבן. למתנגדי הדת יש פאתוס חילוני. יש להם דת משל עצמם – כמעט עם 13 עיקרי אמונה. מילא אם הייתה להם משנה סדורה. הבעיה שחלקם מונעים משנאה, דעות קדומות ופרשנות מעוותת וסטריאוטיפית לכל מה שמריח כמו יהדות. הם מזלזלים בנו, 'פשוטי העם' - שהולכים לקברי צדיקים, או להתייעץ עם הרב. אבל הם בעצמם הולכים להשתטח על קבריהם של האבות המייסדים של התרבות הישראלית. וגם להם יש האוֹרָקֶל (סמכות בלתי מעורערת) שלהם, שלפיה יישק דבר. במקרה הטוב הם בג"צ והאקדמיה. במקרה הרע – איש היישר בעיניו ייעשה.    

אף אחד לא ניסה לכפות את ההלכה היהודית על משפחת רמון. זאת הייתה בסך הכול הצעה. הבחירה לפרש אותה אחרת נובעת כנראה משיקולים לא עניינים. מי שחושב שהרבנים דוחפים את אפם לסוגיות שלא מעניינם - טועה. מותר לרבנים לפנות למשפחה, ואולי אפילו זאת חובתם. לא כל מהלך הוא בהכרח ניסיון להלך אימים על הציבור עם הפחדות, אפרופו העולם הבא. אז די עם הציניות ורגשי הנחיתות. הרב דרעי פנה – אז הוא פנה. זכותה של המשפחה לסרב, וכך היא עשתה.

* * * 

רונה רמון היתה אלמנתו של אלוף-משנה אילן רמון, האסטרונאוט הישראלי הראשון, שנספה באסון מעבורת החלל קולומביה ב-2003. שש שנים לאחר מכן, בנה בכורה סרן אסף רמון ז"ל, שהמשיך בדרכו של אביו כטייס קרב בחיל האוויר - נהרג בתאונת אימונים. לאחר מות בעלה ובנה הקימה את "קרן רמון", ששמה לה למטרה להקנות לדור הישראלי הצעיר מצוינות אקדמית, מנהיגות חברתית, ופעלה לקידומם של בני-נוער וילדים בישראל. היא גם תמכה במשפחות שחוו אובדן.  

לחיים יש כוח. הקב"ה נותן כוחות. לרונה רמון היו הרבה תעצומות נפש. בחייה, היא קידשה את החיים. מכריה מספרים שהיא הצליחה לראות את האור מתוך החושך. היא חיה עם ולצד השכול והאובדן, לא נתנה להם להכניע אותה. היה מי שאמר שהאסונות שפקדו אותה מזכירים את העוצמה של הטרגדיות שפקדו את איוב – תווית שאף אחד לא רוצה שתידבק בו. רמון נשאה בעל כורחה את התווית הזאת: ב- 54 שנות חייה המוות התדפק על דלתה שלוש פעמיים – היא איבדה אח, בעל ובן.

שלשום המוות הכה בפעם הרביעית במשפחתה. רונה רמון נפטרה ממחלה קשה. היא ביקשה שלא לערוך לה הלוויה אלא לשרוף את גופתה. היא רצתה – במהלך חשיבה שגוי כמובן, בעין יהודית - למנוע משלושת ילדיה להיות נוכחים במעמד של ההלוויה, החזרה לאדמה.

ההפרדה בין האישה שהייתה לבין הדרך שבה ביקשה להיפרד מהעולם - חייבת להיעשות. יחד עם זאת, מוטלת עלינו החובה לומר שעל פי היהדות המוות הוא רק פרידה זמנית. הגוף חוזר לאדמה, לעפר ממנה הוא בא, בעוד שהנשמה עולה למעלה, לקב"ה. על פי ההלכה, שריפת גופות אסורה, ויש לקבור את הנפטר באדמה, לומר עליו קדיש ולעשות כל שביכולתנו כדי לעזור לנשמתו.  

על פי היהדות, לא רק לקדושת החיים יש ערך. אלא גם לקדושת המתים. לא בכדי בתי עלמין נקראים 'בתי החיים'. לא בכדי, גופים כמו זק"א שעושים מלאכת קודש, פועלים כדי להביא כל יהודי ויהודיה לקבורת ישראל, עד טיפת הדם האחרונה. כאשר חייל צה"ל נעדר החיפושים אחר גופתו עשויים להימשך עשרות שנים, עד שגופתו תימצא ותובא לקבורת ישראל.

* * * 

המוות, סופם של החיים, הוא לא 'פייק ניוז' – בעוד שמרבית הדברים סביבנו יכולים להיות כאלה, הוא לא יכול להיות. זה פשוט. הוא הדבר הכי בטוח שיכול להיות לנו בחיים. למרות זאת, כשהוא מגיע הוא מצליח לעורר בנו השתאות, בכל פעם מחדש. ייתכן שבמובן מסוים הטרגדיה הנוראית בפטירתה של רונה רמון הייתה בכך שזה הדבר האחרון שציפינו לו, הדבר האחרון שרצינו שיקרה לאישה הזאת. אולי רצינו לחשוב שמישהי כמו רונה רמון כבר 'שילמה' את המחיר. לאבד אח, בעל ובן בתקופת חיים אחת - מי בכלל יכול לחשוב על עוצמת הכאב שהתפוצצה בלב שלה?

לרונה רמון היה חזון חברתי-אישי. היא רצתה להשפיע על החברה הישראלית – והיא הצליחה. כולנו נזכור את רונה רמון ואת התמודדותה ההירואית. מצער שלא נוכל לחלוק לה כבוד אחרון, על פי התורה וההלכה - כפי שהיה ראוי לאישה יהודיה שהלכה לעולמה בטרם עת.