סיון רהב מאיר: לא הורדות ידיים, נתינת ידיים

לא מדבר אלינו

דוד הלפרין המציא את המשפט "לשון הרע, לא מדבר אלי". הוא עומד בראש הקמפיין המצליח הזה, לזכר אביו, מתאבק-העבר הרב רפאל הלפרין. השבוע סיפר לי שגם ילדים מקיבוץ מזרע וגם ילדים מתלמוד-תורה חרדי הזמינו ממנו ערכות. בשני המקומות התחברו לרעיון.

זו הרבה יותר מסיסמה קליטה: לקראת סיום ספר בראשית, אפשר לראות איך לשון הרע היא הסיבה שמוציאה אותנו לגלות. העונש שקיבלו אדם וחווה על כך שהאמינו ללשון הרע של הנחש היה גלות, גירוש מגן עדן. יוסף דיבר לשון הרע על אחיו, הביא את דיבתם רעה, וירד למצרים ובעקבותיו כל המשפחה. בהמשך המרגלים הוציאו דיבה על הארץ, והעם נשאר במדבר 40 שנה ולא זכה להיכנס אליה. אחר כך שנאת חינם, הלשנות ורכילות גרמו לחורבן הבית. מה הקשר בין לשון הרע לבין גלות? ארץ ישראל היא מקום מיוחד לחיות בו. היא דורשת מאיתנו דיבור חיובי, מתוקן, אמיתי. יש אומרים שהחפץ חיים לימד בתחילת המאה הקודמת את הנושא הזה בעוצמה רבה כל כך – דווקא לפני החזרה שלנו לארץ בתקופה הזו.

תרבות דיבור זה לא עניין שולי, המילים שיוצאות לנו מהפה (והמקלדת) הן אלה שבונות פה את החברה, והשיח שבו כל אחד מאיתנו יבחר – יכריע האם נשרוד כאן. התורה לא מנסחת את זה כסטיקר, אבל המסר מהדהד מאז ספר בראשית: לשון הרע, לא מדבר אלי. 

בשליחות

השבוע חל עשרה בטבת. יום צום, בגלל תחילת המצור על ירושלים, שהוביל לבסוף לחורבן הבית. רבים צמו בגלל משהו שקרה לפני 2,606 (!) שנים. למה? כי אנחנו חלק מסיפור גדול.

אלפי שנים אחר כך, היום הזה נקבע גם כ"יום הקדיש הכללי". מזכירים בו את קורבנות השואה שיום פטירתם לא נודע. מתאבלים גם על אלה שלא זכו אפילו לקבר ולתאריך פטירה, באחת התקופות האפלות בהיסטוריה, כי אנחנו חלק מסיפור גדול.

השנה התבשרנו ביום העצוב הזה גם על פטירתה של רונה רמון, אשתו של אילן ז"ל, אימא של אסף ז"ל. פגשתי אותה לאחרונה יחד עם בני נוער מתכנית המנהיגות שהקימה על שם בעלה ובנה. נמרצת ואופטימית, רונה סיפרה לנו שם איך אילן לא יצא למשימה כאדם פרטי. הוא לקח איתו לחלל את דגל ישראל, תנ"ך קטן, מטבע מהמרד הגדול ברומאים וספר תורה שניצל מהשואה. "הפריט הזה מרגש אותי במיוחד", אילן אמר אז מהחללית, "כי הוא מה שמקשר בינינו, ומעיד על היכולת שלנו לשרוד כל משבר". ורונה הסבירה: "אילן בירר מתי השבת נכנסת בחלל, וגם לקח איתו את מילות הקידוש. כי הוא לא היה שם רק בשליחות חיל האוויר הישראלי, אלא בשליחות העם היהודי". אנחנו חלק מסיפור גדול.

לזכרה, לזכרם.

לדעת לנוח

חיים שיש בהם שלווה ורוגע הם ברכה. מעניין שכאשר יעקב נפרד מבניו בפרשה, הברכה הזו חוזרת שוב ושוב. ברגעיו האחרונים יעקב מביע סלידה מפזיזות, בהלה וחוסר שיקול דעת ("פַּחַז כַּמַּיִם", הוא קורא לראובן) ומברך את ילדיו במנוחת הנפש ויישוב דעת ("וַיַּרְא מְנֻחָה כִּי טוֹב", הוא אומר ליששכר). הנה סיפור קטן על מנוחה נכונה, כפי שכתב הרב אבינדב אבוקרט: יום אחד בצהריים אמר הרב שלמה זלמן אוירבך לאשתו שתמסור למי שיתקשר שאי אפשר להפריע לו כעת בהכנת השיעור. כשנכנסה האישה אל החדר הבחינה שהוא נח על מיטתו. הרי אמרת שאתה מכין שיעור, היא תמהה, היכן הספרים? מדוע ישנת? ענה הרב: גם לנוח לפני השיעור זו הכנה של שיעור. אם לא יהיה למלמד כוח, השיעור לא יהיה טוב.

הורים טרודים צריכים לדעת לנוח ולהרפות, מורים עסוקים צריכים להחליף כוחות, אנשי ציבור ועובדים צריכים לעצום עין לפעמים. כך יהפוך העולם ליותר נינוח, מתון ואפקטיבי. כך תתקיים בנו חלק מברכתו של יעקב.

בן פורת יוסף

בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף, בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן. המשפט המפורסם הזה הוא חלק מהברכה של יעקב לבנו יוסף. מאז, יוסף מזוהה כמי שעין הרע לא שולטת בו. פרשנים רבים מסבירים זאת כך, בלי מיסטיקה כלל: הסוד של יוסף נגד עין הרע הוא פשוט מאוד – יש לו עין טובה. ככל שיותר קשה לו, כך הוא יותר נעים ומאיר-פנים לכולם. הוא מסתכל תמיד על המציאות באופן שמפרש אותה לטובה. בספר התניא נכתב שאת זה כולנו צריכים ללמוד מיוסף – "לגמול לחייבים טובות", למרות שזה קשה לא לנקום במי שחייב לי, אלא להיטיב עמו. גם אם האחים מכרו את יוסף, הוא לא נוטר אלא מתפייס איתם. גם אם הוא נזרק לכלא לשווא במצרים, הוא נחמד לשותפים שלו לתא. הרבי מלובביץ' אמר על כך: "יוסף גילה את סוד ההתמודדות עם הרוע האנושי: להתמקד בחיובי ולא בשלילי, להבין שאתה חלק מתכנית אלוקית גדולה ולהשתמש ברוע שיש במציאות כמנוף לתיקון עצמי". ויוסף הצליח, בלי עין הרע.