אחרי אובדן כפול: "רק חבל האמונה מציל אותי מנפילה לתהום"

"הפכתי לאם שכולה ולאלמנה בתוך שנה וארבעה חודשים" – את המשפט המטלטל הזה אודל מרציאנו אומרת בלי כעסים ומרירות. היא אומרת אותו בפשטות, למרות שהוא מקפל בתוכו עצב תהומי. מרציאנו ממש לא מתכוונת לוותר לעצמה ולחיים. היא לא מתכוונת לשחרר את החבל שבו היא מחזיקה - חבל האמונה. בשיחה מצמררת היא מספרת על חיי משפחה נורמטיביים שהתהפכו מהקצה אל הקצה ביום בהיר אחד, כשבנה הקטן נהוראי בן השש וחצי בפטירתו – נדרס לנגד עיניה. לאחר מכן, בעלה יוסף, נפטר מדום לב. "הוא לא עמד בעצב הנוראי", היא מסבירה.   

כשהיא מגוללת את סיפורה האישי, ניכר שמדובר באישה עם עוצמות. למרות הטלטלה שעברה, ואולי דווקא בגללה, האמונה שלה בקדוש ברוך הוא התעצמה. במילותיה שלה: "למרות האובדן בחרתי בחיים". מרציאנו בת ה- 33 מתגוררת בעיר הכי דרומית בארץ, אילת, עם שלושת ילדיה (שני הגדולים סמוכים לגיל המצוות, והצעיר יותר בן עשר). עד לפני שנה וארבעה חודשים התנהלו חייהם באופן שגרתי. משפחת מרציאנו נראתה כמו עוד משפחה רגילה, שבה שני ההורים המסורים עושים הכול כדי לגדל את ילדיהם באהבה ובחום, שלא יחסר להם דבר.   

לאילת היא הגיעה לפני 26 שנים יחד עם הוריה, שעזבו את באר-שבע. הם התגוררו בשכנות לביתו של יוסף ז"ל, שבצעירותו למד בארה"ב בישיבה של הרבי מליבוביץ'. "עד לפטירת בני חיינו רגיל, לא הייתי בתשובה", היא נזכרת, "אומנם בשבת תמיד הדלקתי נרות,  חיממתי אוכל על פלטה ועשינו קידוש - אבל לא מעבר לכך. למען האמת הייתי די רחוקה, לא אהבתי שיעורי תורה. הוריי דתיים, אבל אני הייתי רחוקה מהדת. יחד עם זאת, תמיד רציתי שילדיי ילמדו בחינוך דתי, והם אכן למדו בבית ספר חב"ד.

"רציתי שהם יגדלו על ערכים. אחרי הכול, גם אני למדתי בבית ספר דתי, ובסוף רוצים לחזור לשורשים. רציתי שילדיי יכירו את הדרך הנכונה והאמיתית. בעלי ז"ל ואני הכרנו בשכונת מגורינו, ובגיל 19 כבר התחתנו. בגיל צעיר מאוד מצאתי את עצמי אימא לארבעה ילדים. יש לי משפחה תומכת והיה לי טוב ב"ה. לא הרגשתי שאני מפספסת משהו בחיים בשל משפחתי הברוכה. תמיד רציתי להקים משפחה משלי. עוד לפני המקרה של נהוראי ז"ל התחיל בעלי להתחזק, בלעדיי. קבלנו על עצמנו טהרת המשפחה, וכבדתי אותו בדרכו".   

"בורא עולם, אל תיקח את נהוראי"

נהוראי נפגע בתאונת דרכים שהתרחשה ביום שישי. "הרכב חזר מהמוסך, והוא חנה מעבר לכביש. רצינו להניע אותו. אנחנו גרים בדירת קרקע, ובאותו היום כל הילדים היו איתי בבית. לא שלחתי אותם לבית הספר. יצאנו כולנו לבדוק את הרכב, ואחרי שסיימנו, רצינו לחזור הביתה ולשם כך חצינו את הכביש. כשנהוראי חצה הגיח פתאום רכב ופגע בו לנגד עינינו. באותו הרגע הרמתי את הראש לשמיים ואמרתי: 'בורא עולם אני מבטיחה שאעשה תשובה, אל תיקח לי את נהוראי'. לזירת התאונה הגיע פארמדיק של מד"א, והוא הצליח להחיות אותו. כשאמרו לי שהוא חי הודיתי להשם ויכולתי לשחרר אנחת רווחה. הגענו לבית החולים סורוקה. בזמן שהוא היה בחדר הניתוח קיבלתי על עצמי לשים כיסוי ראש והתחזקתי. במשך שבועיים הייתי באורות, הרגשתי שהשם מדבר איתי, שהכול יהיה בסדר, הייתי לי תחושה שאני שואלת שאלה והקב"ה עונה לי מיד - זה משהו שלא היכרתי עד אז. ביקשתי והתפללתי: 'אל תעמיד אותי בניסיון, אני רוצה את הבן שלי בחזרה. אבל תדע, שגם אם תיקח אותו אשאר בתשובה'. למרות התפילות והתחינות, הקב"ה החליט לקחת את נהוראי. זה היה ביום ההילולה של רבי מאיר בעל הנס שנהוראי נקרא על שמו. כשהוא נפטר, הרמתי ראש ואמרתי להשם: 'אני מודה לך שנתת לי זכות לגדל צדיק שש וחצי שנים'. מאז האזכרה שלו מבחינתי היא הילולה. ביום השנה עשיתי לכבודו סעודה ענקית".

נהוראי מרציאנו ז''ל

מאחר שגם ילדיה האחרים היו עדים לסיטואציה הקשה, מרציאנו חששה לשלומם: ביקשתי מבורא עולם שיעזור להם להתמודד עם המצב הזה. אמרתי לו: 'אתה הבאת את הניסיון לילדים האלה, לי כבר נתת כוח, אבל אנא, תעזור גם להם, תן להם כוח ושמחה'. אחרי הכול הם לא רק איבדו אח, הם ראו את המוות מול העיניים. ברור לי שילדים שעוברים דבר כזה יכולים להיכנס לטראומה. לשמחתי השם נתן להם כוח, אמונה ושמחת חיים. הם צוחקים, מחייכים ומאמינים שאחיהם צדיק, ועכשיו הוא ליד הקב"ה וטוב לו. הסברתי להם שיש שני עולמות מקבילים, והמוות הוא כמו אדם שנוסע לחו"ל. הוא נוכח, אבל לא לידנו". מרציאנו מספרת שמאז פטירת בנה היא רצתה בכל מאודה להיפקד ולזכות בילד נוסף. "כשבעלי נפטר לפני כחודש, הבנתי בדיוק למה לא זכינו להריון".

"הלב של בעלי נשבר"

לדבריה, יוסף בעלה התקשה להתמודד עם פטירת בנו. "הלב שלו נשבר. הוא היה במעין פוסט טראומה. מאז המקרה הוא לא עבד, לא היה לו חשק לחיים. היו לו תקופות שהוא התעודד, אבל שוב נשבר. ניסיתי לעודד אותו ולא הצלחתי. לפני כחודש בכ"ג בחשוון הוא נפטר מדום לב. לדעתי זה קרה לו משברון. ניסיתי לחזק אותו ואת הבית באמונה, הסברתי לו שהדבר היחיד שהוא יכול להיתפס בו זאת האמונה. אמרתי לו שמתחתנו יש תהום ומעל יש חבל, אם לא נתפוס בחבל ניפול למטה. אני אוחזת בחבל האמונה באהבה שלמה, ואני מקווה שלעולם לא אשחרר את ידיי מהחבל. אני יודעת שאפול לתהום, לכן אני מאמינה שזה לא יקרה, השם נותן כוחות. אני בחרתי בחיים".    

לדברי מרציאנו, גם בפטירת בעלה הם ראו השגחה פרטית: "בעלי הרגיש לא טוב והזמינו לו אמבולנס. אני לא הייתי בבית כשזה קרה. נהגתי עם הילדים בדרך לבית קפה. בדרך ראינו את האמבולנס ומשמיים המשכתי לנסוע. בגלל שדיברנו זמן קצר לפני כן, לא חשדתי שמשהו קרה לו. בדיעבד התברר לי, שאם הייתי עוצרת הילדים היו יכולים להיות עדים לטראומה נוספת. השם אוהב אותנו, הוא עושה הכול באהבה ורחמים. היום אני יודעת שבעלי נח, טוב לו. הוא ליד הבן שלנו. יום יבוא ונדע מה היה התיקון שלנו. דבר אחד אני יודעת - השם עושה הכול לטובה. אין לי שאלות או כעסים. אני חיה באמונה. בכל יום שעובר הקב"ה מראה לי שהוא איתי".

יוסף מרציאנו ז''ל, בעלה של אודל

מאיפה את שואבת כאלו כוחות?

"הקב"ה נותן כוחות. קשה להסביר את זה. השם ירחם, שלא יעמיד אף אחד בניסיון, אבל רק מי שחווה את זה יכול להבין. אם אדם רוצה לבחור בחיים - הקב"ה עוזר לו. אין עניין להיכנס לעומק ולשאול שאלות. לכאורה הייתי אולי אמורה לנטוש את התשובה וההתחזקות, אבל זה בדיוק להיפך. אני חיה באמונה שהכול לטובה. אני ממשיכה להקפיד על צניעות, כי זאת דרך האמת. אין סיבה לבחור בשקר, ואני אגדל את ילדיי לתורה ולמצוות. נכון שפטירת האבא הייתה מכה קשה עבורם, אולי אפילו מכה כפולה. היו לילות שהם התעוררו בבכי. בני הקטן בן העשר אמר לי פעם אחת: 'זה לא פייר שלא אראה את אבא יותר'. הסברתי לו שהוא עם נהוראי, וטוב לו. הוא כעס בגלל שהרגיש שאביו ויתר עליהם והעדיף להיות עם נהוראי. הסברתי לו שזאת החלטה של אלוקים ולא של אביו, ושהכול לטובה.  אני מתחזקת המון משיעוריו של הרב זמיר כהן. אין יום שאני לא מקשיבה לשיעור.

"האמונה היא כלי מדהים. אפשר להתמודד עם הרבה דברים בלי כדורים ובלי פסיכולוגים, רק עם אמונה ושיעורי תורה. הסברתי לילדיי שהם יכולים לפגוש את אבא ונהוראי בחלום. בתקופה האחרונה אני חולמת עליהם המון, הקב"ה עושה איתי חסד מדהים. הוא נותן לי כוח דרך החלומות. אני רואה שטוב להם. גם הבן שלי חלם עליהם, הוא ראה אותם לבושים בלבן. נהוראי פנה אליו ואמר לו: 'יונתן, אני ביקשתי את זה, רציתי שאבא יהיה איתי'. ואילו בעלי אמר לו: 'תגיד לכולם שאני אוהב אותם'.  הקב"ה נותן להם עזרה. אני יודעת שאם הוא נותן ניסיון, הוא נותן כוח להתמודד".

אין חיי נצח

הטרגדיות שפקדו אותה הציבו בפני מרציאנו מראה: "אין פה חיי נצח בעולם הזה. אדם לא יחיה לעד. חייבים לעבור לעולם אחר, ואדם שהולך לא לוקח איתו ולו דבר אחד, אפילו לא בגדים, רק המצוות ומעשים טובים. כשהוא מגיע למעלה הוא מקבל לבוש לפי מעשיו. ממש ככה. המצוות זה הדבר היחיד שניקח אתנו בשק. להקב"ה יש מצלמה, הוא רואה הכול. לכן צריך להתחזק בעשייה של טוב. בעולם הבא אין מכוניות או בתים, יש אמת ורוחניות. בעלי ע"ה היה אדם טוב וחנון. אם היו לו 100 שקלים בכיס ומישהו היה צריך כסף לאוכל – הוא לא היה מתחלק, הוא היה נותן לו את הכול.

"הוא היה אדם של חסד, לכן לא התפלאתי שבהלוויה שלו בית העלמין היה גדוש באנשים, למרות שלא הספקנו להדפיס מודעות. נהוראי ע"ה היה ילד מדהים, ילד מנשק, אוהב עם חיוך כובש. שבועיים לפני הפטירה הוא שלח הודעה מוקלטת לקרובת משפחה בה ביקש: 'אל תשכחי אותי מהחיים'. בזמנו זה היה בלתי מוסבר, אבל הוא כנראה ידע.  עכשיו אנחנו כותבים ספר תורה לעילוי נשמתם. אומנם עדיין לא גייסתי את מלוא הסכום, אבל אני מאמינה שהקב"ה יישלח לנו את הסכום הדרוש ויהיה לנו ספר תורה.  

"אני תמיד מזכירה לעצמי: רק השם יכול לדעת מה טוב לכל אדם. הוא רואה את כל התמונה, הוא יודע מה טוב לכל אדם ואדם. כל מה שהוא עושה זה לטובה. אדם  צריך לדעת שגם אם באותו רגע לא טוב לו, הקב"ה חושב רק עליו ועל טובתו".