פרשת שמות מסבירה: כיצד מייצרים מנהיג?

לו היינו רוצים לייצר בביתנו את המנהיג של הדור הבא, את ההוא שיקבל החלטה עבור כל העם, אותו אחד שמילה שלו היא בעצם מילה של דורות והחלטה שלו משנה את חייהם של מיליונים מעתה ועד מי יודע כמה. מה היינו צריכים לעשות? על מה לעבוד? במה להקפיד בחינוכו?

במבט שטחי זה נראה כך: נלמד אותו מגוון שפות, נרשום אותו לאוניברסיטה הטובה ביותר, נשכור לו מורים פרטיים, נעניק לו ספריות ענק עם קורות חייהם של מפלצות המנהיגות מהדורות הקודמים, נקנח במושגים בביטחון, בכלכלה, בסטטוס קוו, בפוליטיקה, בטקטיקות הישרדות על הכסא – והנה לנו המנהיג המושלם הבא.

מה שמעניין בכל הסיפור הזה הוא, שנזכה לבחור חכם, "שני לאיינשטיין", ואולי אפילו מי שניתן לברך עליו: "ברוך שחלק מחכמתו לבני אדם". אולם "מנהיג" הוא לא יהיה!

מתעניינים בשאלת "כיצד מייצרים מנהיג"? רוצים אחד כזה אצלכם בבית? או אולי בכלל טוב יהיה להפוך את כל בנינו למנהיגים, כל אחד ברמתו, בעיסוקו העתידי ובחבל הארץ אותה ינהל? ויותר מכך, טוב שנלמד איך עושים זאת בכדי לספח לעצמנו עשור אחוזים או שניים של מנהיגות, כי אף פעם לא מאוחר מדי...

המרשם מופיע בפרשתנו מתחילתו ועד סופו.

פרעה מלך מצרים מחליט שבניו נכדיו וניניו של ישראל הסבא, או בקיצור: "בני ישראל", רבים ועצומים וכבר מסתובבים בארצו כמה מיליונים מיותרים (שמות א', ט') [מזכיר מישהו?]. הוא מחליט כצעד ראשון לקרוא "לַמְיַלְּדוֹת הָעִבְרִיּוֹת", ולומר להן: "בְּיַלֶּדְכֶן אֶת הָעִבְרִיּוֹת וּרְאִיתֶן עַל הָאָבְנָיִם אִם בֵּן הוּא וַהֲמִתֶּן אֹתוֹ וְאִם בַּת הִיא וָחָיָה" (שם שם, ט"ו-ט"ז). פשוט וקל, ללא תאי גזים וללא משרפות, כל תינוק יומת בלידתו, תוך פרסום בעיתונות המצרית ובמגזינים הרפואיים על מחלה גנטית קשה הגורמת ליהודיות ללדת תינוקות מתים.

אולם בפועל זה לא קורה, "וַתִּירֶאןָ הַמְיַלְּדֹת אֶת הָאֱלֹקִים, וְלֹא עָשׂוּ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר אֲלֵיהֶן מֶלֶךְ מִצְרָיִם, וַתְּחַיֶּיןָ אֶת  הַיְלָדִים" (שם שם, י"ז). תוך סיכון אישי, לא רק שהן לא "הורגות" את התינוקות, אלא להיפך, "מחיות" אותן. "יש מהיולדות שהיו עניות, והיו הולכות המיילדות וגובות מים ומזון מבתיהן של עשירות ונותנות להן. יש מהתינוקות שראויים לצאת חגרים או סומים או בעלי מומים, או שראויים למות בשעת יציאתם הם או אמם, והיו עומדות בתפלה והקדוש ברוך הוא נענה לתפילתן" (שמות רבה פרשה א' סי' ט"ו).

ואז, כאשר מזמן מלך מצרים את המיילדות בכדי להבין מה קורה כאן, "וַיֹּאמֶר לָהֶן מַדּוּעַ עֲשִׂיתֶן הַדָּבָר הַזֶּה וַתְּחַיֶּיןָ אֶת הַיְלָדִים" (שמות א', י"ח) – הן עונות לו את התשובה המוזרה הבאה: "לֹא כַנָּשִׁים הַמִּצְרִיֹּת הָעִבְרִיֹּת, כִּי חָיוֹת הֵנָּה, בְּטֶרֶם תָּבוֹא אֲלֵהֶן הַמְיַלֶּדֶת וְיָלָדוּ" (שם שם, י"ט). "אתה – אדוני המלך – מכיר את נשות מצרים, ולכן אתה חושב שיש לנו את האפשרות להספיק ולהרוג את הילד לפני שאמו תשים לב לכך, אולם עליך לדעת שהיהודיות יולדות עוד בטרם מגיעה המיילדת למיטתן, כך שכאשר מגיעה המיילדת האמא הטרייה כבר משחקת עם תינוקה החדש ולא ניתן להרוג את הזאטוט מבלי שאמו תחוש בכך".

אם ובת, ובשמן המקורי: "יוכבד ומרים", מסכנות את חייהן מול מלך אכזר, למען נשים אשר גורלן ממילא בידיו של אותו עריץ, ואשר יוכל גם בלעדיהן להרוג את אותם תינוקות וכפי שבאמת מתארת התורה כצעד הבא לקראת "הפתרון הסופי" (שם שם, כ"ב).

בשלב הבא יולדת האם המסורה בעצמה בן, ובמקום להמתין לקלגסי פרעה שישליכו אותו ליאור, היא עושה זאת בעצמה, כאשר היא מפקידה את בנה בתוך תיבה (שם ב', ב'-ג'). האחות המסורה מרים לא נוטשת, "וַתֵּתַצַּב אֲחֹתוֹ מֵרָחֹק לְדֵעָה מַה יֵּעָשֶׂה לוֹ" (שם שם, ד'). היא עוקבת אחר גורלו של אחיה, ולאחר מכן מצליחה גם להצילו בהביאה לבת פרעה את אמו מולידתו של הילד כמינקת (שם שם, ח').

והילד הזה גדל, ונקרא שמו על ידי בת פרעה "מֹשֶׁה, וַתֹּאמֶר כִּי מִן הַמַּיִם מְשִׁיתִהוּ" (שם שם, י'). הוא גדל בבית פרעה כנכדו ממש, ואף מצליח מידי פעם לגנוב את תשומת לבו במשחקים מסוכנים (שמות רבה פרשה א' או' כ"ז).

ומכאן שלושה נתונים על חייו הצעירים של משה במצרים.

הראשון: "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שם שם, י"א). הוא יוצא למרות חירותו לראות מה עובר על אחיו הסובלים, כי הוא לא נותן לידיעות הללו לעבור ליד אזניו מבלי לנסות להקל מסבלם של אחיו. "היה רואה בסבלותם ובוכה, ואומר חבל לי עליכם, מי יתן מותי עליכם. והיה נותן כתפיו ומסייע לכל אחד ואחד מהם" (שמות רבה פרשה א' או' כ"ז).

השני: "וַיַּרְא אִישׁ מִצְרִי מַכֶּה אִישׁ  עִבְרִי מֵאֶחָיו, וַיִּפֶן כֹּה וָכֹה וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ, וַיַּךְ אֶת הַמִּצְרִי וַיִּטְמְנֵהוּ בַּחוֹל" (שמות ב', י"א-י"ב). הוא מסכן את עצמו למען בן עמו, ושולח לעולם אחר את המצרי המתעלל בו.

השלישי: "וַיֵּצֵא בַּיּוֹם הַשֵּׁנִי וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים עִבְרִים נִצִּים, וַיֹּאמֶר לָרָשָׁע לָמָּה תַכֶּה רֵעֶךָ, וַיֹּאמֶר מִי שָׂמְךָ לְאִישׁ שַׂר וְשֹׁפֵט עָלֵינוּ, הַלְהָרְגֵנִי אַתָּה אֹמֵר כַּאֲשֶׁר הָרַגְתָּ אֶת הַמִּצְרִי" (שם שם, י"ג-י"ד). משה רואה שני יהודים רבים, והוא ממהר להפריד ביניהם, כי בדיוק כפי שלא יתן לאחים אהובים לסבול מאחרים, כך לא יתן להם לסבול זה מזה.

וכאן מתחילה הדרמה. "וַיִּירָא מֹשֶׁה וַיֹּאמַר אָכֵן נוֹדַע הַדָּבָר. וַיִּשְׁמַע פַּרְעֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וַיְבַקֵּשׁ לַהֲרֹג אֶת מֹשֶׁה וַיִּבְרַח מֹשֶׁה מִפְּנֵי פַרְעֹה וַיֵּשֶׁב בְּאֶרֶץ מִדְיָן וַיֵּשֶׁב עַל הַבְּאֵר" (שם שם, י"ד-ט"ו). משה נכנס בעקבות התערבותו במריבת אחיו לסכנת חיים, מה שלא מותיר בידו ברירה כי אם לברוח לארץ אחרת.

אבל כאן לא הסתיימו נפתולי חייו של המנהיג הבא. "וּלְכֹהֵן מִדְיָן שֶׁבַע בָּנוֹת, וַתָּבֹאנָה וַתִּדְלֶנָה וַתְּמַלֶּאנָה אֶת הָרְהָטִים לְהַשְׁקוֹת צֹאן אֲבִיהֶן, וַיָּבֹאוּ הָרֹעִים וַיְגָרְשׁוּם, וַיָּקָם מֹשֶׁה וַיּוֹשִׁעָן וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאנָם" (שם שם, ט"ז-י"ז). משה "לא לומד לקח", ולמרות הסבל אותו הוא עובר ברגעים אלו בעקבות "התערבותו" למען שלומם של אחרים, שוב הוא "מתערב" למען בנות שמעולם לא ראה. הוא נלחם ברועים המגרשים אותן, ובמו ידיו משקה את צאנן (הברקה מדהימה אותה שמעתי אמש מידיד נפשי שליט"א החפץ בעילום שמו, בשם בנו המופלא כאביו).

משה נושא את אחת הבנות שהציל (שם שם, כ"א) ומאז הוא ב"תפקיד" חדש: "וּמֹשֶׁה הָיָה רֹעֶה אֶת צֹאן יִתְרוֹ חֹתְנוֹ כֹּהֵן מִדְיָן, וַיִּנְהַג אֶת הַצֹּאן אַחַר הַמִּדְבָּר, וַיָּבֹא אֶל  הַר הָאֱלֹקִים חֹרֵבָה" (שם ג', א'). מה בדיוק קרה שם?

המדרש (שמות רבה פרשה ב' אות ב') מפרט: "משה, לא בחנו הקדוש ברוך הוא אלא בצאן. אמרו רבותינו: כשהיה משה רועה צאנו של יתרו במדבר, ברח ממנו גדי, ורץ אחריו עד שהגיע לבריכה של מים ועמד הגדי לשתות. כיון שהגיע משה אצלו, אמר: אני לא הייתי יודע שרץ היית מפני צמא, עייף אתה, הרכיבו על כתפו והיה מהלך. אמר הקדוש ברוך הוא: יש לך רחמים לנהוג צאנו של בשר ודם כך, חייך אתה תרעה צאני ישראל". לשאת גדי על כתפיים, משום שהוא עייף.

עד כאן אורח חייו של משה בפרשתנו, והסיבה בגללה בחר ה' יתברך בו למנהיג.

לא כישרון ולא כושר, לא גבורה ולא חכמה, לא ביטחון ולא כלכלה. בסך הכל אכפתיות למען האחר, גם אם לא עליו מוטל לדאוג לו.

ושימו לב מהיכן ההתחלה: מאמא שמוסרת נפש למען היולדות, ויוצרת בן ובת אכפתיים עד כלות. "וְהַחוּט הַמְשֻׁלָּשׁ לֹא בִמְהֵרָה יִנָּתֵק" (קהלת ד', י"ב), הלא הוא האח הגדול אהרון שהיה "אוהב שלום ורודף שלום, אוהב את הבריות ומקרבן לתורה" (אבות פ"א משנה י"ב). לא מסתפק בטובו האישי, ומקפיד להעניק אותו לכל הסובבים. כי כאשר המקור הוא הדוגמא האישית של ההורים, כל הילדים – וללא יוצא מן הכללי – הולכים בדרך המופלאה הזו.

זוהי התוצאה של בית עם מסירות לאחרים, וזהו המתכון הבלעדי למנהיגות.

יזכנו ה' יתברך להנהיג את ביתנו, ולזכות להיות מנהיגים יותר מאשר מונהגים, ולהקים דור של מנהיגים בישראל "למען שמו באהבה".