הרב זמיר כהן - חינוך למשמעת, הכלל הרביעי: יראת כבוד מההורים

במאמרים הקודמים דנו בכללים לחינוך למשמעת. כעת נביא את הכלל הרביעי והאחרון: יראת כבוד מההורים.

ישנם הורים חסרי ערך עצמי, שמעבירים מסר זה לילדיהם. הם מתרפסים בפני הילדים, אינם מסוגלים להטיל משמעת, והופכים להיות מזולזלים בעיני ילדיהם. לעיתים מדובר דווקא בהורים טובי לב, בעלי אופי רך ועדין, בעוד ילדיהם אינם כאלה. הורים אלה מרגישים חלשים בפני הילדים, והתוצאה תהיה זהה לאלו הקודמים, בפרט אם יש בין ילדי המשפחה ילד שאופיו עז וחזק, הוא עלול לתפוס את התפקיד הריק של מנהיגות הבית בעיקר בגיל ההתבגרות, ולנהל אותו כרצונו.

אמנם הורים אינם אמורים להיות עריצים או גאוותנים כלפי ילדיהם, וגם אסור שיתנהלו בשיטות אלו. גישות פסולות של עריצות או שחצנות כלפי הילדים, רומסות את כבודם, שוברות את ביטחונם העצמי, ומשניאות את ההורה על הילד. וכבר אמרו חכמינו ז"ל בתלמוד (מסכת בבא צח ע"א) "האי מאן דיהיר - אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל" (זה מי שמתגאה, אפילו על אנשי ביתו אינו מקובל). אולם עם זאת על כל הורה לדעת עם לידת ילדו הראשון, כי מעתה התעלה למדרגת מנהיג, שאחריות גדולה מוטלת עליו. וככזה, אל לו לזלזל בעצמו ולהתרפס בפני ילדיו. וכמו שדרשו על דברי המרגלים (במדבר יג, לג): "וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים, וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם". אדם שהוא חגב בעיני עצמו, כך הוא גם נראה בעיני אחרים. הורה המוחזק בעיני עצמו כחגב חסר יכולת להפעיל סמכות הורית כלפי ילדיו, אל יתפלא אם ילדיו יזלזלו בו וכל ילד יבחר בדרך אחרת.

ילדים צריכים לדעת כי אבא הוא אבא, ואמא היא אמא. ושניהם המלך והמלכה במדינת המשפחה, אשר מנהלים את הבית מתוך חמלה ואהבה לילדיהם. ובמדינה זו כבכל מדינה, יש חוקים שנועדו לטובת האזרחים. שהרי כל מגמת ההורים להיטיב לילדיהם, לכוונם אל הטוב והנכון, ולחנכם כראוי. ולכן, על כל ילד מוטלת החובה לקיים את חוקי הבית.

כדי להגיע לתוצאה חשובה זו, ראשית, יזהר ההורה לא להתנהג כאדם ירוד בדיבורו, באכילתו, בכעסו, בהתנהגותו כלפי לקוח שמתחמק מלשלם את חובו, ובכל מצב בו הוא עומד בפני ניסיון. ילד הרואה את אביו מנהג בשפלות, גם אם לא יאמר דבר, חש בלבו בוז וזלזול, וערך ההורה יורד בעיניו פלאים.

ובמקביל, יכירו ההורים בערך עצמם, בתפקידם כלפי הילדים ובסמכותם כהורים. ישננו לעצמם שכל מגמתם בדרישות שדורשים מהילדים היא אך ורק להיטיב להם, לילדיהם האהובים. ומתוך כך לא יתנשאו עליהם בגאווה שלילית, אלא ינהגו בסמכותיות הבאה מלב אוהב.

וכאשר זו תהיה תחושתם הפנימית, ייקל עליהם לתרגל את האמור לעיל באשר לגישה המאוזנת הנדרשת כלפי הילדים, בבחינת "שמאל דוחה וימין מקרבת", ומתוך כך יגיעו הילדים למצב בו הם אוהבים אהבת נפש את הוריהם, ועם זאת יראים מהם יראת כבוד, הרבה יותר מיראת העונש.

* * *

מלבד זאת, מהגמרא במסכת קידושין (ל ע"ב) יש ללמוד סוד ויסוד חינוכי גדול, כיצד ביד האב ליצור יראת כבוד כלפיו בלב הילד, ולחנכו למשמעת הורית, מבלי להשתמש בנזיפות ובגערות.

הצטווינו בתורה לכבד את ההורים ולירא מהם יראת כבוד. אולם קיים הבדל מעורר תמיהה בניסוח שני הציוויים.

לעניין כיבוד הורים נאמר בתורה (שמות כ, יב): "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ". תחילה הוזכר האב ואחר כך האם, ואילו לעניין היראה מההורים הוזכרה האם תחילה, ככתוב (ויקרא יט, ג): "אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ".

ומדוע שינה הכתוב בזה בין הכבוד ליראה?

"תניא, רבי [יהודה הנשיא] אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו, מפני שמשדלתו בדברים. לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא כיבוד אב לכיבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שהבן מתיירא מאביו יותר מאמו, מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקדוש ברוך הוא מורא האם למורא האב".

בדבריו אלו גילה לנו רבי יהודה הנשיא סוד גדול בנפש האדם: דיבור עם הילד במילים רכות של ריצוי ופינוק, יוצרות בלב הילד דחף לכבד את מי שמדבר אתו בגישה נעימה כזו. עד כאן מובן, פשוט וברור. אולם מהו הדבר שיוצר בלב הילד יראת כבוד מאביו?

"מפני שמלמדו תורה!"

בכוחו של לימוד תורה, שהאב מלמד את בנו, ליצור בלב הילד יראת כבוד אמיתית כלפי אביו. הילד חש בלבו: אבא מעביר אלי את תורת ה' שקיבל מהוריו שקיבלו מהוריהם עד מעמד הר סיני, שם קיבלנו תורה זו מפי הגבורה. כלומר, גם אם הילד הולך לבית הספר ולומד שם תורה ומשנה ותלמוד, על האב למצוא זמן לשבת מידי פעם עם בנו בחברותא, אפילו לזמן קצר כפי יכולת הבן, וללמדו תורה.

אולם לימוד זה צריך להיות חווייתי ומהנה עבור הילד, ולכן גם לא ארוך מידי. טוב לבחור נושא לימודי חדש המעניין את הילד, בהלכות נבחרות ומעניינות מדיני ממונות או בשר וחלב, או באגדות חז"ל, כגון לימוד בספר "עין יעקב" בו לוקטו כל האגדות שבתלמוד, או בכל ספר תורני אחר בנושא האהוב על בנו. ואם הבן מעדיף לשנן עם אביו את אשר למד בבית הספר, ילמד עמו כרצונו, ובלבד שישמח בלימוד זה שעם אביו, ויצפה לו. לכן תמיד עדיף לקצר ולסיים כשהילד עדיין בטוח שממשיכים ללמוד, מלהאריך עד שהילד כבר מצפה מתי נסיים.

ואם האב מתרשם שהלימוד מעמיס על הילד משום שעות הלימוד הרבות שלומד בבית הספר, או משום אופיו הקשה של האב חסר הסבלנות, הרוטן ונוזף לאורך כל זמן הלימוד ומלא ביקורות כרימון: על שהוא כבר יושב ליד הספר, והילד עדיין לא; על שהוא מסתכל בספר, והילד מביט לצדדים; ועל שהוא מבין מהר, והילד קשה תפיסה; ועל שהוא מרוכז בלימוד, בעוד כל רעש קטן מסיט את הילד מהלימוד; ועוד טענות מטענות שונות, הרי שבאווירת לימוד כזו, גם אם כל הטענות נכונות וצודקות, עדיף לוותר על לימוד כזה, מלגרום לילד לשנוא את הלימוד, ואולי גם את אביו המכביד עליו.

על האב להיות בשעת הלימוד סבלן וחייכן, מכיל בלבו את האכזבות שחש מהילד באותה שעה, ומחמיא על חכמתו ועל הישגיו; מדבר בסגנון האהוב על הילד, ועושה הכל כדי ליצור נעימות בלימוד; מוציא ממתק ומעניק לו ברגע של התפעלות, וסוגר את הספר רגע לפני שהילד יחוש הכבדה. הרי סופה של השקעה כזאת שתניב פירות הילולים.

הגדרות ברורות

כאשר עוסקים בחינוך למשמעת, יש לתת את הדעת על בדיקה עצמית של ההורים, האם באמת הילד חסר משמעת כפי שהם בטוחים, או שמא ההנחיות וההוראות של ההורים אינן נאמרות באופן שהילד יבין את כוונתם.

הורים האומרים לילד טרם צאתם מהבית לבקר את הסבא החולה: "תתנהג יפה בבית סבא", כועסים עליו כאשר הוא נוסע בבית הסבא על תלת אופן ויוצר רעש גדול, ומיד גוערים בו בזעם: "אמרנו לך להתנהג יפה!! למה אתה אף פעם לא מציית למה שאומרים לך??" ובינם לבין עצמם בטוחים: "הילד הזה חסר משמעת".

ובאמת, הילד שאינו מגיב באותה שעה, נדהם ונעלב, ואינו מבין בדיוק במה חטא ופשע עד כדי שקיבל צעקות כאלה: "הרי בגן כשנסעתי על תלת אופן הגננת אמרה שאני מתנהג מאוד יפה?"

על ההורים להיות ברורים בדיבורם, ולהגדיר בדיוק את הציפיות מהילד: "סבא חולה, ויש להיזהר בביתו שלא להרעיש ולא לשחק במה שיוצר רעש". הנה כאשר מגיעים עם הילדים לגן החיות, כתוב בשלט: "אין להאכיל את החיות". "אין להשליך פסולת". וברכבת: "לא להוציא ראש מהחלון". מדוע לא כתוב בכל המקומות בפשטות: "נא להתנהג יפה"? משום שהתנהגות יפה מוגדרת אחרת בכל מקום ומשתנה מאדם לאדם וממקרה למקרה.

כך גם אב שאומר לבנו הקטן המבקש להצטרף אליו לבית הכנסת: "בבית הכנסת צריך להתנהג יפה. אתה תתנהג יפה?" והבן משיב בהתלהבות: "כן, בודאי!". ושם, בבית הכנסת, הוא מתרוצץ ממקום למקום וכמעט שאינו יושב במקומו. והאב הנרגז מהרהר בלבו: "הוא רק יודע להבטיח..." ואינו יודע שהילד עמד בהבטחתו, לפי הבנתו את המילים: "צריך להתנהג יפה". שהרי הוא לא התקוטט עם אף אחד, ולא היכה אף אחד, ושיחק יפה בדיוק כמו בגן ובבית, שם גם קיבל מחמאות על שהוא משחק יפה ומתנהג יפה.

כדי שהילד יידע כיצד להתנהג בבית הכנסת ובכל מקום אחר, יש ללמדו טרם ההגעה לשם את כללי ההתנהגות היפה באותו מקום, ולהגדיר לו את המצופה ממנו. ניתן להיעזר בהתכנסות משפחתית כמו סביב שולחן השבת, ולערוך חידון בין הילדים מה מותר ומה אסור לעשות בבית הכנסת, כאשר כולם משתתפים באווירה נעימה ולומדים את הנדרש ואת המצופה מהם.

ואין זו אלא דוגמא למשפטי הוראות היוצאים מפי ההורים. הם בטוחים מתוך הרגל רב שנים שכוונתם מובנת היטב, בעוד הילדים שמעו מילים שונות לחלוטין.

לכן, כדי להשיג את המיטב במשמעת נכונה, על ההורים להיות ברורים בדבריהם ולהבהיר את כוונתם, ואין בכך שום סתירה לאמירת הדברים הברורים בטון נעים, אוהב ורגוע.  

סכנת המדיה

ובדורנו, אי אפשר להתעלם מאחד הגורמים המרכזיים לפריצת הגבולות ולחוסר המשמעת המצויה כל כך כיום בקרב ילדים, הלא הוא עולם הסרטים.

באמצעות הצפייה בסרטים, גם אם נועדו מלכתחילה לילדים, מתנתק הילד מהמציאות הסבירה שסביבו, והוא חי בעולם של דמיון, אשר עבורו הוא עולם מוחשי ואמיתי לחלוטין. עולם בו האלימות- חסרת גבולות, והרשע והפשע- שולטים בכל פינה. כתוצאה מכך, כדי לשרוד ולשמור על בטחונו הוא נאלץ להתנהג בהתאם לאלימות המקובלת בעולם לפי הבנתו. והתוצאה ידועה.

וזאת מלבד הנזק העצום הנגרם לנפשו, בפרט אם הוא ילד רגיש, לאחר שהאימה מחיים בעולם כה מאיים ואלים באופן בלתי צפוי, משתקת וחונקת את בטחונו העצמי.

בהבדל העצום ניתן להבחין כאשר משווים בין התנהגות ילדי בית-ספר ממלכתי וממ"ד החשופים לצפייה בכלי המדיה השונים, לבין התנהגות ילדי בית-ספר תורני שאינם נחשפים לכך.

ממחקרים שנערכו עולה כי סרטים מצוירים משפיעים על נפש הילד לרעה, אף יותר מסרטים אנושיים. משום שהילד מזדהה יותר עם דמויות מצוירות הקרובות לעולמו החווייתי, וכאשר רואה דמויות החובטות זו בזו בעוצמה, ומתאכזרות זו לזו, ומשליכות למרחקים זו את זו, אינו מסוגל ליצור חלוקה ברורה בנפשו בין עולם הדמיון והמשחק לבין המציאות. מבחינתו מדובר באירוע שקרה סמוך לבית לנגד עיניו, גם אם יסבירו לו אין ספור פעמים שמדובר בציורים ובהצגות. ומיהו האדם שיוכל להתפתח בריא בנפשו, אם לדעתו ראה אין ספור מקרים אכזריים סמוך לביתו. והרי זה מה שחווה הילד הרך!

(צילום: shutterstock)

ואם לא די בכך, הרי מאחר שהדמויות המצוירות נראות לו ידידותיות והוא מזדהה עמהן, מסרים של רוע ואלימות חודרים לנפשו הרכה, ומכאן קצרה הדרך לחיקוי כל מה שראה, בחייו הפרטיים. בנוסף, מצוי מאד שילדים הצופים בסרטים, פורקים את העומס הנפשי שנוצר בהם כתוצאה מהאלימות והרצח שבהם צפו, באמצעות חלומות ביעותים. וההורים אינם מבינים: מדוע אינו ישן רגוע?

והרי שתי עדויות:

לאחר הרצאה בערד בנושא "פשר החלומות ופתרונם", נגשה לכותב השורות אישה שעדיין אינה שומרת תורה ומצוות, ושאלה על בתה בת השבע הצועקת בשנתה בלילות באופן קבוע משום חלומות ביעותים שהיא חולמת, עד שמתעוררת. היא התייעצה עם פסיכולוגית בית הספר ועם פסיכולוגים חיצוניים, שמעה עצות רבות וביצעה כל מה שאמרו לה, אך שום דבר לא עזר. לכן החליטה לשאול רב אם ישנה סגולה לביטול חלומות מפחידים.

שאלתי: "האם הילדה עם נפש עדינה?".

והשיבה בחיוב מוחלט: "רגישה הרבה מעבר לילדות רגילות, ויותר מכל חברותיה".

שאלתי: "הילדה צופה בטלוויזיה?".

"כן, כל המשפחה יושבים וצופים יחד". ענתה.

השבתי לה: "אפילו אנשים מבוגרים, כאשר הם צופים בסרט מתח, ליבם פועם לפתע בחוזקה, על אף שיודעים שהכל משחק. על אחת כמה וכמה ילד הרואה סרט, הרי איננו מבדיל בין דמיון לבין מציאות, והדבר משפיע עליו עמוקות. אמנם ייתכן שלא יורגש בו מיד עד כמה המראה שראה מעמיס על לבו ומקשה עליו, אבל התוצאה תבוא לידי ביטוי בחלום ביעותים. אי אפשר לדעת עד היכן ועד כמה הדברים מזיקים ומשפיעים לאורך זמן על נפש הילד. הסגולה הטובה ביותר שחלומות ביעותים אלו ייפסקו, שתשמרי על בתך מצפייה בסרטים...".

לאחר הרהור קל אמרה האם המופתעת: "איש לא דיבר איתי על כיוון כזה. אבל פרטי החלומות שהילדה מספרת, מסתדרים לי מאד עם החשיבה הזאת. אסיק את המסקנות".

והנה עדות נוספת.

בפתח תקווה הביע אב לילד בגיל הגן את צערו הרב, שבנו מספר מפעם לפעם על חלום חוזר, בו עורפים לכל חבריו בגן את הראש... הילד מאד מבוהל מזה, הוא מפחד שגם לו זה יקרה, ומספר על כך שוב ושוב. והאב שואל: האם ייתכן שהדמיונות הללו הם זיכרונות מגלגולים קודמים?

שאלתי: "האם פעם דיברתם על מאורע כזה בבית?" והשיב בשלילה.

"אתה סבור שהגננת סיפרה בגן על עריפת ראשים?".

"ודאי שלא" השיב.

"הוא ישב אתך פעם וראה סרט כזה?".

לאחר מחשבה קצרה נזכר שאכן צפה פעם בסרט מתח שבו נראתה על המסך עריפת ראש. בנו הקטן ישב בסמוך, אך הוא לא חשב שבגיל הגן הוא כבר שם לב למראות כאלה הנראים "רק" על המסך...

בעוד שהאב יודע שהסרט אינו אלא משחק, הילד רואה את הדברים כמציאות ממשית. מוחו תירגם את המראה על חבריו, וכבר הוא מתחיל לחשוש שמא גם לו זה יקרה. מה אומלל ילד זה שהוריו לא השכילו להגן על נפשו הרכה.

לפיכך יש לכל הורה לתת את הדעת על האחריות הגדולה המוטלת עלינו כהורים, כלפי נשמות יקרות אלו שהופקדו בידינו כילדים. עד כמה עלינו לשומרם מכל משמר מכל סוג של חשיפה לתכנים פוגעניים והרסניים העלולים להזיק אנושות לנפשם הרכה. והרי שום הורה בר דעת לא ירשה לעצמו להזיק לילדיו הרכים, רק משום שבוער בו יצר הצפייה בתכנים מזיקים, והוא המעכב אותו מלסלק מביתו את המכשיר המזיק.

המאמר מתוך ספרו של הרב זמיר כהן, "המדריך המלא לחינוך ילדים". להזמנה לחצו כאן.